צילום: אקטיבסטילס

בישראל שוהים כיום כ-28 אלף מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן (23,100
מאריתריאה וכ-6,400 מסודאן). קיימת בישראל גם קהילה קטנה של כ-300 מבקשי מקלט מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. מדינת ישראל מכירה בסכנת החיים שנשקפת להם אם יחזרו לארצות המוצא ולכן נמנעת מלגרשם חזרה למדינותיהם. שהייתם בישראל חוקית ומוסדרת – הם מחזיקים באשרה מסוג 2א5 אותה עליהם לחדש מדי חצי שנה או שנה. כ- 14 אלף מבין מבקשי המקלט מתגוררים בדרום תל אביב. השאר מתגוררים, בריכוזים נמוכים באופן משמעותי, בעיקר בערים: אשדוד, אילת, בני ברק, פתח תקווה ירושלים ובאר שבע.

מדינת ישראל מכנה אותם “מסתננים”, מונח שמקורו בשנות ה-50, כאשר פליטים פלסטינים נכנסו לישראל תחילה כדי לעבד את אדמותיהם ולחלץ את רכושם האבוד ולאחר מכן כדי לבצע פעולות חבלה. השימוש במונח זה נועד לשוות למבקשי המקלט גוון מאיים. מבקשי מקלט הוא המונח המשפטי המתאר בני אדם שעזבו את מדינתם והגיעו למדינה אחרת והצהירו כי תשקף סכנה לחייהם אם יוחזרו למדינתם. בדיקת בקשת המקלט האינדיבידואלית של מבקש מקלט היא הבוחנת אם אדם הוא פליט או לא, אך כאשר אדם עונה להגדרה של פליט, הקביעה של המדינה כי הוא כזה או לא היא רק פורמאלית.

פליט, על פי האמנה הבינלאומית בדבר מעמד של פליטים, הוא אדם “הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקבוצה חברתית או להשקפה מדינית ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור”.

רוב מבקשי המקלט בישראל מגיעים מסודאן ומאריתריאה. שתיהן מדינות דיקטטוריות שמפירות זכויות אדם בצורה בוטה. אזרחי סודאן השוהים בישראל נמלטו מרצח עם וטיהור אתני שמבצע המשטר בח’רטום בשבטים אפריקנים שאינם ערבים שיושבים במערב סודאן (דארפור) ודרומה (הרי הנובה ואזור הנילוס הכחול). אזרחי אריתריאה נסים ממדינה בה אין מערכת משפט אזרחית, מעולם לא התקיימו בחירות ואזרחי המדינה כולם מחויבים לשירות צבאי שאינו מוגבל בזמן. שירות זה אינו דומה לשירות בצבאות אחרים וכרוך בעבודות פרך כמעט ללא שכר בשירות המדינה בעבודות שונות: כריית מחצבים, סלילת כבישים, חקלאות ועוד. אנשים שעורקים מהצבא נחשבים לבוגדים ואם הם נתפסים, הם מעונים קשות ולעיתים מוצאים להורג או מעונים למוות. למרות העונשים החמורים לעריקים, מדי חודש אלפי אזרחים אריתראים, ברובם חיילים עריקים, בורחים מהמדינה.

מדינת ישראל מקיימת מדיניות של “הגנה זמנית” או “אי הרחקה” לכל אזרחי סודאן, אריתריאה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בהתאם לעיקרון “אי ההחזרה”, ליבה של אמנת הפליטים, אשר קובע כי אין להחזיר אדם למקום שבו תשקף סכנה לחייו או לחירותו. עד שלהיי 2013, מבקשי המקלט ממדינות אלו שנמצאים מחוץ למחנות הכליאה לפליטים לא יכלו להגיש בקשות מקלט ולכן אף אחד מהם לא הוכר כפליט. משרד הפנים, האמון על בדיקת בקשות המקלט, הסביר מדיניות זו בכך שלאור העובדה כי בלאו הכי לא ניתן לגרש מבקשי מקלט למדינות אלו, “בקשות פרטניות נבדקות ביחס לנתיני מדינות אליהן כן ניתן להרחיק”. כלומר, בראיית משרד הפנים, תפקידו של מנגנון בחינת בקשות המקלט בישראל הוא לסייע לגרש אנשים ולא להעניק זכויות שמקנה מעמד פליט לאלו שלא ניתן לגרשם ושוהים בישראל. נכון לינואר 2020 ישראל הכירה בפחות מ-20 אריתראים כפליטים, ובניצול אחד בלבד של רצח העם בדרפור. במדינות שכן בודקות את בקשות המקלט של אזרחי אריתריאה וסודאן, אחוזי ההכרה בהם כפליטים הם גבוהים במיוחד.

מבקשי מקלט מקבלים אשרה מסוג 2א5 שלא מעניקה להם מעמד או זכויות. על אשרות אלו מודפס הכיתוב “רישיון זה אינו מהווה רישיון עבודה”, אולם בשל התחייבות המדינה בפני בג”ץ ב-2011, מעסיקיהם של מבקשי המקלט אינם חשופים לקנסות. משום שמעסיקים רבים לא מודעים לכך, מבקשי המקלט חשופים לניצול, נאלצים להסתפק בעבודות זמניות או לעבוד בשכר נמוך בהרבה משכר המינימום. מדינת ישראל מערימה קשיים על יכולתם של מבקשי המקלט להתפרנס ולא מעניקה להם שירותי בריאות או רווחה משום שבראייתה ה”מסתננים” מגיעים לישראל כדי לעבוד ופגיעה ביכולתם להתקיים בכבוד תרתיע מבקשי מקלט נוספים מלהגיע לישראל. בפועל, עד ההשלמה של הקמת הגדר על גבול מצרים בשנת 2012, פליטים מאפריקה המשיכו להגיע לישראל בתקווה למצוא כאן הגנה ומקלט.

מבקשי המקלט בישראל מתגוררים לרוב באזורים בהם יוקר המחייה הוא נמוך, כלומר, בפריפריה הכלכלית של מדינת ישראל: שכונות דרום תל אביב, וכן בערים ירושלים, אילת, נתניה, אשדוד, אשקלון ופתח תקווה. מבקשי המקלט חיים לרוב בצפיפות רבה באזורים אלו בשל המאפיינים המיוחדים של שוק הדיור עבור מבקשי המקלט: תשלום שכר הדירה נעשה במזומן משום שלרוב, הבנקים לא מעניקים פנקסי צ’קים למבקשי המקלט. שכר הדירה כולל לעיתים קרובות גם את שאר החשבונות (חשמל, מים, ארנונה וכו’). העלויות בעת הכניסה לדירה גבוהות הן בשל הפקדת בטוחות במזומן, בשל היעדר ערבויות, והן בשל דמי תיווך גבוהים הנגבים מהם כל שנה, עם חידוש החוזה. רבים מבין מבקשי המקלט חולקים את דירותיהם עם מספר רב של שותפים על מנת להוזיל
עלויות ומתוך ערבות הדדית. הצפיפות הרבה בה מתגוררים מבקשי המקלט בלית ברירה מעמיסה מאוד על התשתיות הרעועות של האזורים המוחלשים בהם מתגוררים הפליטים ומגדילה את המצוקה של התושבים הוותיקים בשכונות.

לצד פגיעה בזכויות החברתיות והכלכליות של הפליטים, דוברים רשמיים מטעם המדינה מנהלים מסע הסתה נגד הפליטים שנועד להצדיק את היחס כלפיהם, ששונה מאוד מיחסן של מדינות אחרות למבקשי מקלט. מבקשי המקלט מוצגים כ”מסתנני עבודה” שמגיעים לישראל כדי לעבוד, ולא כבני אדם נרדפים שחייהם יהיו בסכנה אם יגורשו ממדינת ישראל. דובריה הרשמיים של המדינה מתקשים להסביר מדוע אנשים אלו, אשר הם כביכול מהגרי עבודה לא חוקיים, לא מגורשים מהמדינה כפי שישראל עושה עם מהגרי עבודה ששוהים שלא כדין בישראל. לצד זאת, שרים ונבחרי ציבור אחרים מציגים את הפליטים כמועדים לפשיעה וכמפיצי מחלות, על בסיס סטריאוטיפים גזעניים. הפליטים, אשר מהווים פחות מרבע אחוז מאוכלוסיית המדינה מוצגים גם כאיום דמוגרפי ובטחוני.

לאחר שהתברר למדינת ישראל כי פגיעה בזכויותיהם הבסיסיות של מבקשי מקלט לא מתריעה מבקשי מקלט נוספים מלהגיע, לצד בניית הגדר לאורך גבול מצרים, ממשלת נתניהו יזמה את החוק למניעת הסתננות. החוק, שהחל להיות מיושם ביוני 2012, חייב את כליאתם ללא משפט של מבקשי מקלט שנכנסים לישראל לתקופה מינימאלית של שלוש שנים למעט במקרים הומניטאריים חריגים. חוק זה נפסל על ידי בג”ץ בספטמבר 2013. בתגובה, המדינה מיהרה לחוקק תיקון חדש לחוק למניעת הסתננות. על פי חוק זה, מבקשי מקלט שיכנסו לישראל לאחר כניסת החוק לתוקפו (דצמבר 2013), ייכלאו לתקופה של שנה. לאחר כליאה ללא משפט במשך שנה, מבקשי המקלט יועברו למחנה כליאה אותו המדינה מכנה “פתוח” לתקופה בלתי מוגבלת. לצד המגיעים החדשים, ניתן לכלוא במתקן ה”פתוח” המכונה “חולות” גם כל מבקש מקלט שכבר נמצא בישראל. חוק זה נפסל אף הוא על-ידי בג”ץ בספטמבר 2014. גם הפעם, בית המשפט העניק למדינה 90 ימים כדי לסגור את חולות וגם הפעם הממשלה ניצלה תקופה זו כדי להעביר חוק חדש.

על-פי החוק שהכנסת העבירה בדצמבר 2014, מבקשי מקלט ייכלאו לתקופה של שלושה חודשים עם כניסתם לישראל ולאחר מכן יועברו לכליאה לתקופה של 20 חודשים ב”חולות”. באוגוסט 2015 בג”ץ השיב לעתירת ארגוני זכויות אדם וקיצר את תקופת הכליאה בחולות לשנה, אך הותיר את פעילות המתקן על כנה.

בחודש מרץ 2018 נסגר מתקן חולות לאחר 4 שנות פעילות ואלפי מבקשי מקלט שנכלאו בו לתקופות משתנות.

לקריאה נוספת – מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן – תמונת מצב אוקטובר 2021

x