מאז שנת 2013 מקדמת ממשלת ישראל תכנית לגירוש מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה למדינות “שלישיות” באפריקה, שאינן מדינות מוצאם. פתרון זה נולד משום שממשלת ישראל אינה יכולה לגרש את מבקשי המקלט למדינות מוצאם בשל במצב השורר בהן והסכנה לחייהם ולחירותם במידה שיגורשו בחזרה לארצם. להלן נתאר את ציר הזמן של יישום תכנית הגירוש וכן את ההליכים המשפטיים והמאבק הציבורי נגדה.

 

יוני 2013 – המדינה מודיעה על הסכם עם מדינה שלישית

במסגרת דיון מיום 2 ביוני 2013 בעתירה נגד תיקון מס’ 3 לחוק למניעת הסתננות, בג”ץ 7146/12 אדם נ’ הכנסת,  הודיעה נציגת המדינה כי ישראל הגיעה להסדר עם מדינה שלישית להעברה של מבקשי מקלט. הדברים נמסרו גם  בהודעה משלימה מיום 9 ביוני 2013, במסגרת הליך זה.

 

מרץ 2014 – המדינה מתחילה ליישם את הסכם

שר הפנים דאז, גדעון סער, מודיע שלישראל יש הסכמים עם “מדינות שלישיות”, וכי החלה עזיבת “מסתננים” למדינות אלו במספרים מצומצמים. על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, 1,093 מבקשי מקלט גורשו למדינות שלישיות במהלך שנת 2014.

 

ינואר 2015

המדינה מציינת בסעיף 45 לתשובתה מיום 27 בינואר 2015 במסגרת העתירה נגד התיקון החמישי לחוק למניעת הסתננות, בג”ץ 8665/14 דסטה נ’ הכנסת, כי ההסדרים “שרירים וקיימים” ומיושמים, וכי 1,093 “מסתננים” יצאו מישראל במסגרתם, “בהשוואה ל-112 שיצאו עד 25.03.2014”. המדינה סירבה למסור פרטים אודות ההסכמים כגון: מה המעמד שיינתן לעוזבים באותן מדינות שלישיות, לאיזו הגנה יזכו בהן ואלו ערבויות קיבלה המדינה להבטחת ביטחונם שם.

 

פברואר 2015

המוקד לפליטים ומהגרים (להלן: “המוקד”) וא.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים (להלן: א.ס.ף) מפרסמים דו”ח משותף, “באין רצון חופשי“, ובו עדויותיהם של מבקשי המקלט אשר עזבו את ישראל במסגרת התכנית ליציאה “מרצון” למדינות מוצאם ול”מדינות שלישיות”, אוגנדה ורואנדה. הדו”ח מתאר את הסיבות ותנאי העזיבה של מבקשי המקלט ואת מצבם לאחר שיצאו מישראל.

הדו”ח קובע כי מעמדם של מבקשי מקלט הנשלחים לאוגנדה ולרואנדה עם תעודות מעבר ישראליות אינו מובטח. הם מקבלים בנמל התעופה בן גוריון תעודות מעבר ישראליות, מכתב הגנה או אשרת תייר שתוקפה לשלושה חודשים. על פי כל העדויות, תעודת המעבר הישראלית נלקחת מהם מיד עם הגיעם לקיגאלי או אנטבה, בירות רואנדה ואוגנדה בהתאמה, על ידי נציגים מקומיים המתואמים עם רשות ההגירה הישראלית.

מבקשי המקלט שוהים למעשה באותן מדינות שלא כדין. הם חשופים למעצר ולגירוש לארצות מוצאם, תוך הפרה של עקרון איסור ההרחקה (Non Refoulement). גם אם אינם נעצרים או מגורשים, הם נטולי מעמד חוקי וזכויות, ועל כן אין ביכולתם להתקיים ולשרוד באותן מדינות. לפיכך, גם אלה מהם שאינם נעצרים או מגורשים, עוזבים את המדינות ויוצאים למסע פליטות מחודש, בתקווה למצוא הגנה במקום אחר.

על פי הנחיות נציבות האו”ם לפליטים, על הסכמי העברה של מבקשי מקלט בין מדינות להיות נתונים לבחינת ערכאות משפטיות, על מנת להבטיח כי זכויות המורחקים נשמרות בהתאם לאמנות גם במדינה השלישית. כמו כן, על המדינה להמשיך ולעקוב אחר התקיימות תנאים אלה במדינה השלישית לאחר ההרחקה (וראו גם כאן). מדינת ישראל אינה עומדת בתנאים אלו ואף גורם עצמאי, כולל נציבות האו”ם לפליטים, לא הורשה לבחון את פרטי ההסכמים עד אשר עיין בית המשפט העליון בהסכמים בשלב מאוחר יותר. במהלך השנים רשויות המדינה סירבו באופן גורף לחשוף את תוכנם, כולל שמות המדינות השלישיות. עם זאת, רואנדה אישרה שהסכימה לקלוט מבקשי מקלט מישראל אך אוגנדה עמדה בהכחשתה שחתמה על הסכמים לקליטת מבקשי מקלט.

אפריל 2015 – עתירה ראשונה נגד ההסכמים

שני אזרחי אריתריאה ושישה ארגוני זכויות אדם (המוקד לפליטים ולמהגרים, האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, קו לעובד, א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל, והמרכז לקידום פליטים אפריקאים [ARDC]) מגישים עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, עת”מ 54836-04-15 האגוס נ’ שר הפנים, באמצעות התכנית לזכויות פליטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. העותרים דורשים לבטל את המדיניות המאפשרת לדרוש מאזרחי אריתריאה וסודן לעזוב את ישראל ל”מדינה שלישית”, רואנדה או אוגנדה, תחת הסדר שפרטיו חסויים, ומאפשרת לכלוא אותם ללא מגבלת זמן אם יסרבו. בעת הגשת העתירה עמדת המדינה היתה שהדרישה לעזוב למדינה שלישית תופנה למוחזקים במתקן “חולות” שאין בעניינם בקשת מקלט תלויה ועומדת, בכפוף לשימוע.

כשבועיים לאחר הגשתה מחק בית המשפט את העתירה בקבעו שהיא מוקדמת, לאחר שהמדינה הודיעה שתקיים שימוע נוסף לפני שתכלא את מבקשי המקלט. בעקבות הערות בית המשפט הודיעה המדינה עוד, שלאחר שתתקבל החלטה על העברה למשמורת של מי שיסרב לצאת לאוגנדה או לרואנדה, היא תושהה למשך שלושה ימי עבודה, על מנת לאפשר למבקש המקלט לנקוט הליכים נגדה. בית המשפט חיווה דעתו בפסק הדין, כי ראוי להעניק שבועיים לצורך כך.

יולי 2015  – עתירה שניה נגד ההסכמים

רשות האוכלוסין וההגירה מפרסמת לראשונה את “נוהל הרחקה למדינות השלישיות ממתקן השהייה חולות“.

המוקד מפרסם דו”ח מעקב, “רואנדה או סהרונים“, בו מתוארת המדיניות לפיה נדרשים מבקשי המקלט לעזוב למדינות השלישיות תחת איום הכליאה במתקן “סהרונים” אם יסרבו לכך.

הארגונים מגישים עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, עת”מ 5126-07-15 צגטה נ’ שר הפנים, לאחר שנציגי משרד הפנים הודיעו למספר שוהים אריתראים ב”חולות” שתוך 14 יום יועברו למשמורת במתקן הכליאה “סהרונים” בגין סירובם לעזוב לרואנדה. משום שהדרישה שהוצגה להם הייתה לעזוב לרואנדה, בחן בית המשפט העליון אך ורק את המצב במדינה זו ואת ההסכמים עימה. הארגונים העותרים הדגישו שההסדר בין ישראל לבין מדינות היעד חסוי ומעולם לא פורסם, לא ברור מהן ההגנות שהוא מבטיח, מה המעמד שיינתן מכוחו ומהו “אופק השהות”: האפשרות להשאר במדינה בבטחה, ולא ידוע על שום מגנון פיקוח. בבחינה של הסדרים דומים במדינות אחרות לא נמצאה מקבילה לשיטה הישראלית שמסתירה את מדינת היעד, מסתירה את ההסכם ואת פרטיו ודורשת מן האדם שגורלו אמור להיחתם על-פי ההסכם לסמוך בעיניים עצומות על הסכם שאינו יודע את תנאיו. בנסיבות אלה, הוסבר בעתירה, סירובם של מבקשי המקלט ב”חולות” לעזוב הוא מוצדק ועל פי דין, ועל כן לא ניתן לזקוף לחובתם את סירובם לצאת מישראל למדינה שלישית כעילה להמשך החזקתם במשמורת.

במסגרת ההתדיינות הוגשה לבית המשפט העליון עתירה לגילוי ראיה, בש”מ 5164/15 צגטה נ’ מדינת ישראל, נגד החיסיון שהוטל על ההסדר ובדרישה לעיין בהסכמים, אולם זו נדחתה. יחד עם העתירה העיקרית הוגשה גם בקשה לצו ביניים, שביקשה למנוע עד להכרעה בעתירה את כליאתם ב”סהרונים” של מי שיסרבו לעזוב את הארץ למדינה שלישית. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, אולם במסגרת ערעור שהוגש על ההחלטה, בר”ם  5061/15 צגטה נ’ שר הפנים, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה ונתן צו ביניים שמנע את כליאתם של מבקשי מקלט שאינם מסכימים לצאת מישראל, ולמעשה הקפיא את מימוש מתווה הגירוש עליו הכריזה המדינה.

בעתירה נגד מדיניות המדינות השלישיות הוצגו הבטחות המדינה כפי שנמסרו בכתב למבקשי המקלט בערבית ובטיגריניה, לפיהן עם הגעתם של מבקשי המקלט ל”מדינה השלישית” תהיה להם אפשרות לשהות בה ולקבל את כל הדרוש לחייהם שם. מטעם המדינה נטען בתשובתה לעתירה שההסכם מקוים בפועל בכל הנוגע למי שיצאו עד כה למדינות השלישיות במסגרת תכנית ה”עזיבה מרצון” של רשות האוכלוסין וההגירה. לראשונה הוצג מידע כללי על מנגנוני הפיקוח שהמדינה החלה להפעיל בעקבות העתירה ביחס למצב המגיעים לרואנדה. לעומת זאת, העותרים הציגו את העדויות והמידע שנצבר עד כה אצלם, המעידים על הפער הבלתי נתפס בין ההבטחות לבין המצב בפועל, ולפיהם לא מתאפשר למי שמגיעים לרואנדה להישאר בה והם נדרשים לעזוב אותה באופן לא חוקי.

מהנתונים שנמסרו במסגרת ההליך מפי המדינה עולה, שכמעט כל המידע שהתקבל אצל המדינה אודות מי שיצאו לרואנדה במסגרת תכנית ה”עזיבה מרצון” ניתן לה מפי נציגי רואנדה, ושלרשויות ישראל אין מושג כמה אנשים שוהים ברואנדה בהיתר. נציגי המדינה שוחחו בטלפון עם מספר קטן מאד של אנשים (47 לפי מידע שנמסר באוקטובר 2016) שהיו לכאורה ברואנדה במועד השיחה, בלי להתרשם ממצבם באמת. המדינה הודתה שהרשויות לא הצליחו להשיג את יתר היוצאים ולא ידוע לה מה עלה בגורלם.

במסגרת העתירה קיים בית המשפט שני דיונים חסויים, שלעותרים ובאי כוחם לא הותר לנכוח בהם, ובהם הציגה המדינה במעמד צד אחד חומר התומך לכאורה בטענותיה.

נובמבר 2015 – דחיית העתירה וערעור לבית המשפט העליון

המוקד מפרסם דו”ח, “אופק שהייה בטוח“, המבוסס על עדויות ותצהירים של מבקשי מקלט שעזבו את ישראל במסגרת תכנית ה”עזיבה מרצון”. התצהירים נגבו במהלך אוגוסט 2015 באוגנדה.

ביום 8 בנובמבר 2015 בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דוחה את עתירת הארגונים בקבעו שהתרשם שמי שעזבו למדינה שלישית עשו זאת מבחירה שלהם, ו”ניתן להניח” שהוצע למי שהגיעו למדינה השלישית להישאר בה.

הארגונים העותרים מגישים ערעור לבית המשפט העליון, עע”מ 8101/15 צגטה נ’ שר הפנים. במסגרת הערעור הוגשה בקשה לצו ביניים, שלפיו המערערים לא יועברו למשמורת עד להכרעה בערעור.

המדינה מגישה את תגובתה לבקשה לצו ביניים, ומתנגדת למתן הצו. ביום 30.12.2015 קיבל בית המשפט העליון את הבקשה לצו ביניים, וקבע כי בשים לב לפגיעה הגלומה בהעברה למשמורת, המערערים לא יועברו למשמורת עד להכרעה בערעור, ובכך מוסיף ומקפיא למעשה את הוצאת מתווה הגירוש אל הפועל.

במסגרת הערעור הגישו הצדדים סיכומים, והמערערים הגישו ראיות נוספות המחזקות את טענותיהם לגבי המצב ברואנדה. בית המשפט העליון קיים שני דיונים גלויים ושני דיונים חסויים (דיונים במעמד צד אחד שהארגונים המערערים ובאי כוחם לא השתתפו בהם), בהרכב מורחב של חמישה שופטים. בתום הדיונים נדרשה המדינה להשיב לשאלות שהוצגו לה בידי השופטים (לרבות מפי המערערים) בדיונים החסויים, ועל כך הוגשו הודעות עדכון חסויות, וגרסאות מצונזרות שלהן הועברו לידי המערערים. במהלך הדיונים הגלויים נשאלו נציגי המדינה מדוע לא יהודק מנגנון הפיקוח על המתרחש במדינה השלישית באמצעות משלוח נציג ישראלי והקמת נציגות קבועה במקום, על מנת לוודא שההסכם מקוים. תשובות המדינה לשאלות אלו נותרו חסויות.

כתבי הטענות האחרונים הוגשו בחודש פברואר 2017, ביחס לתחולת המדיניות על מבקשי מקלט אריתראים, נוכח פסקי דין של ערכאות נמוכות יותר בעניין מעמדם כפליטים.

אוגוסט 2017 – פסיקת בית המשפט העליון

ב-28.8.2017 ניתן פסק הדין בערעור. בית המשפט קבע כי אין מניעה עקרונית להרחיק מבקשי מקלט למדינה השלישית (רואנדה). בית המשפט קבע כי לא הוכח שהמדינה השלישית אינה בטוחה, כי התקיימו כל התנאים הפרוצדורליים הנדרשים לצורך הרחקה, וכי המנגנונים שהנהיגה המדינה לביקורת ולפיקוח על הליך ההרחקה ועל היחס שלו זוכים המורחקים במדינה השלישית מספקים בעת הנוכחית. לצד זאת קבע בית המשפט שכיוון שהמדינה הצהירה שההסכם עם המדינה השלישית קובע שלא יגורש אדם ללא הסכמתו – לא ניתן להחזיק אדם במשמורת במקרה זה רק משום שהוא אינו מסכים לעזוב או על מנת לכפות עליו הסכמה. פסק הדין מונע הלכה למעשה הרחקה בכפייה של מבקשי מקלט.

בחודש ספטמבר מתפרסמות עדויות שנאספו בסיוע המוקד ממבקשי מקלט שגורשו לאוגנדה ולרואנדה והגיעו לאירופה שסותרות את טענות המדינה. השורדים מתארים את הדרך הקשה שנאלצו לעבור בחיפוש אחר מקלט לאחר שלא התאפשר להם להישאר באוגנדה וברואנדה.

נובמבר 2017 – המדינה מודיעה על כוונתה ליישם מחדש את מדיניות הגירוש  

ביום 20 בנובמבר 2017 מגישה הממשלה הצעת חוק לתיקון החוק למניעת הסתננות אשר מאריכה את הפעלת מתקן “חולות” בשלושה חודשים בלבד. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי בעקבות פסק הדין בעניין צגטה, “פעלה [המדינה] לתיקון ההסכם הקיים עם המדינה השלישית וכעת בכוונתה להביא ליציאתם של מסתננים למדינות שלישיות בהיקף נרחב. במצב דברים זה, וככל שיהיה ניתן להביא ליציאתם של מסתננים גם ממרכזי הערים ישירות למדינה השלישית,  תשוב ותיבחן בתום תקופת שלושת החודשים האמורה מידת הצורך בהמשך קיומו של מרכז השהייה חולות”. בחוק עצמו אין התייחסות לתכנית הגירוש.

על רקע התכנית לגרש את מבקשי המקלט, ישראל מהדקת קשרים עם רואנדה ומודיעה על פתיחת שגרירות בעיר קיגלי, בירתה.

ביום 4 בדצמבר 2017 מאמצת ועדת האו”ם נגד עינויים מסקנות ביחס לרואנדה, במסגרתן צוין (בסעיף 46), כי הוועדה מביעה דאגה מן העיכובים ברישום מבקשי מקלט במדינה, ומכך שהדבר עלול להציב את מבקשי המקלט בסכנת גירוש. באופן ספציפי הוועדה הביעה את דאגתה מכך שלמבקשי מקלט סודנים ואריתראים, שהועברו אל רואנדה מישראל, ישנם קשיי נגישות אל מערכת המקלט, ומכך שדווח שחלקם גורשו למדינות שכנות.

באותו החודש מתפרסמות עדויות נוספות של מבקשי מקלט ששרדו את הדרך הקשה והגיעו לאירופה.

רשות האוכלוסין מפרסמת את נתוני העזיבה ל”מדינות השלישיות” (ראו תרשים 2), אוגנדה ורואנדה, בין השנים 2014-2017. מהנתונים עולה כי בשנת 2014 עזבו “מרצון” 1,093 מבקשי מקלט, בשנת 2015 עזבו 1,507, בשנת 2016 עזבו 836 ובשנת 2017 עזבו לאוגנדה ולרואנדה 674 מבקשי מקלט. עוד עולה מהנתונים כי במהלך השנים חלה עליה במספר מבקשי המקלט שעזבו את ישראל למדינות מערביות במסגרת תכניות יישוב מחדש, איחוד משפחות ובמסגרות אחרות: 487 מבקשי מקלט עזבו למדינות מערביות בשנת 2015, 1,347 בשנת 2016 ו-1,895 בשנת 2017 – 60.5% מכלל העוזבים והמגורשים בשנה זו.

ינואר 2018 – תכנית הגירוש והמאבק נגדו יוצאים לדרך

ביום 1 בינואר 2018 פרסמה רשות האוכלוסין את יריית הפתיחה של תכנית הגירוש: באתר הרשות מתפרסם “קול קורא למסתננים” לפיו עליהם לעזוב את ישראל תוך 3 חודשים. באותו יום מתפרסם גם “נוהל הרחקה למדינות השלישיות“. הנוהל חל על מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה שלא הגישו בקשות מקלט, שבקשתם נדחתה או שהגישו אותה לאחר יום 1 בינואר 2018 – הוא יום פרסום הנוהל. הנוהל החריג באופן זמני נשים, קטינים, בעלי משפחות וקורבנות סחר בבני אדם או החזקה בתנאי עבדות. הנוהל קבע שהחל מיום 1 בפברואר 2018, תתחיל הרשות לתת למבקשי המקלט הודעות על כך שעליהם לעזוב את ישראל תוך 60 יום ואם לא יעשו כן – יכלאו ללא הגבלת זמן.

ביום 3 בינואר, במהלך ישיבת הממשלה, הורה ראש הממשלה לרשות האוכלוסין להביא “ליציאת מסתננים בהיקף גדול” ולבחון אפשרות של גירוש מבקשי המקלט תוך שימוש בכוח בשל החשש שכליאה ממושכת של מבקשי מקלט רבים, הכרוכה בעלויות גבוהות, תוביל למצוקת מקום במתקני הכליאה. באותה ישיבה הממשלה קיבלה החלטה לפיה יוקצו 150 מיליון שקלים בשנה לצורך “מענקי יציאה מרצון” וכן יוקצו תקנים נוספים לרשות האוכלוסין לצורך אכיפה כנגד מבקשי מקלט שלא יעזבו את ישראל, אכיפה כנגד מעסיקיהם ותגבור כוח האדם ביחידת הטיפול במבקשי המקלט לצורך בחינת הבקשות שהוגשו לפני יום 1 בינואר 2018 ועודן מחכות להכרעה.

בתגובה הבהירה רשות האוכלוסין וההגירה כי לא תוכל להתמודד עם גירוש המוני תוך שימוש בכוח. גם השב”ס הודיע כי אין במתקני הכליאה די מקום על מנת לכלוא את כל מי שיסרב לעזוב את ישראל.

במקביל, הודיעו אוגנדה ורואנדה כי לא חתמו על הסכמים לקלוט מבקשי מקלט מישראל, זאת בסתירה להכרזת המדינה לפיה ההסכמים תוקנו כך שיעמדו בדרישות בית המשפט העליון. בעקבות הפגנה שנערכה מול שגרירות רואנדה בהרצליה, הכחישה רואנדה פעם נוספת כי חתמה על הסכם עם ישראל המאפשר גירוש מבקשי מקלט ויצאה במסר למבקשי המקלט: אם מאלצים אתכם לעזוב – אל תבואו.

ביום 9 בינואר מטה נציבות האו”ם לפליטים בג’נבה פרסם מידע לפיו על פי מחקר עצמאי שביצעה הנציבות במחנה פליטים באיטליה, עשרות מבקשי מקלט שגורשו מישראל והגיעו לאירופה סבלו מהתעללות. הנציבות קראה לישראל לחזור בה מתכנית הגירוש והצהירה כי היא מוכנה לעבוד עם ישראל כדי למצוא פתרון התואם את הנורמות הבינלאומיות.

לנוכח מחאת התאחדות המלונאים והמסעדנים כנגד גירושם של מבקשי המקלט, עובדים חיוניים בתעשיות אלה, משרד התיירות הגיע להסכם מול אגף התקציבים במשרד האוצר לגיוס של אלפי עובדים פיליפינים ופלסטינים במטרה להחליף את מבקשי המקלט שעובדים בענף המלונאות לאור הגירוש המתוכנן. ביום 11 בינואר 2018 פורסמה החלטת ממשלה המאשרת להגדיל את מכסת העובדים הפלסטינים לענפי המסעדנות והמלונאות בהיקף של עובד פלסטיני על כל שני מבקשי מקלט שיגורשו. בכתבה שפורסמה בערוץ 10 מתוארים האינטרסים הכלכליים והפוליטיים העומדים מאחורי תכנית הגירוש ובהם הרווח של חברות כוח האדם מדמי תיווך שהן גובות מהעובדים שעתידים להחליף את מבקשי המקלט.

ביום 18 בינואר 2018 החלה רשות האוכלוסין וההגירה לערוך שימועים למבקשי מקלט ב”חולות” ולהודיע להם כי עליהם להחליט תוך 30 יום אם בכוונתם לעזוב לאוגנדה או רואנדה ואם יסרבו – יכלאו בסהרונים ללא הגבלת זמן. בין מבקשי המקלט שקיבלו הודעות גירוש היו גם ניצולי מחנות העינויים בסיני, כפי שעלה ממיפוי שערכו נציגי המוקד במתקן חולות ימים ספורים לאחר מכן.

ביום 23 בינואר 2018 הוגשה לבג”ץ עתירה על ידי 119 עותרים, בג”ץ 679/18 סיגל קוק אביבי נ’ ראש הממשלה, שבמסגרתה בית המשפט התבקש להורות למדינה להימנע מגירוש מבקשי מקלט בהתאם להסכם עם רואנדה, וזאת עד להסדרת ההסכם בחקיקה ראשית.

בעתירה נטען, בין השאר, כי בהתאם להסכם בין שתי המדינות, ישראל תשלם סכומי כסף משמעותיים לרואנדה עבור קבלת מבקשי מקלט מישראל לשטחה, ונטען שהמשטר הדיקטטורי ברואנדה עלול להשתמש בכספים אלה לצורך דיכוי פנימי של אזרחי המדינה, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בעתירה תוארו הכחשותיה של ממשלת רואנדה בדבר קיומו של הסכם להעברת פליטים מישראל אליה. כמו כן נטען כי אופיו של ההסכם והנסיבות שבהן הוא נכרת מחייבות הסדרה שלו בחקיקה ראשית, ככל שהרשויות מבקשות ליישמו.

ביום 24 בינואר 2018 הוגשה עתירה נוספת לבג”ץ, בג”ץ 733/18 אביגדור פלדמן נ’ מדינת ישראל, בה התבקש בית המשפט להורות למדינה להימנע מגירושם של “המוגדרים כמבקשי מקלט או מסתננים או פליטים או כל אדם אחר […] עד שיתברר מעבר לספק כי נשלחים הם למקום שיקבל כל פליט המצהיר על רצונו להיכנס למדינה פלונית זו וכי אותה מדינה תערוב לביטחונם האישי ולביטחון בני משפחותיהם ולביטחון רכושם, וכלכלתם בדרך של הצהרה מפורשת של מדינת היעד כי כך הדבר”.

בעתירה נטען כי בדין הישראלי קיימת לקונה ביחס לפליטים ומבקשי מקלט, ועל כן יש להימנע מגירושם נוכח חוק יסודות המשפט, לפיו במקרה של חסר בחוק יש לפנות אל “עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל”.

בד בבד יוצאים ישראלים רבים בקריאה לעצור את הגירוש: טייסים באל על מכריזים כי לא יסכימו להטיס את המגורשים, מאות רופאים פונים למנכ”ל רשות האוכלוסין בדרישה לעצור את הגירוש המהווה הפרה של שבועת הרופא, סופרים בעלי שם שלחו מכתב לכנסת ולממשלת ישראל בקריאה לעצור את תכנית הגירוש, מוסף “כלכליסט” פרסם מהדורה מיוחדת בה בכירי המשק קוראים לעצור את הגירוש וניצולי שואה קראו גם הם לנתניהו לחזור בו מהתכנית. עוד התפרסמו מכתבים ועצומות של דיפלומטים, חברי סגל אקדמי בכיר, משפטניות, אמנים, יוצרים ואנשי רוח, קולנוענים, אנשי תקשורת, מנהלי בתי ספר, תלמידי תיכון, מחנכים ומחנכות, תושבי תל אביב, אדריכלים, מתכננים ואנשי סביבה, אנשי מוסיקה קלאסית, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ועוד.

ביום 25 בינואר 2018 פנתה עמותת “רופאים לזכויות אדם” למנכ”ל משרד הבריאות בדרישה לשלול את רישיונו של פרופסור שלמה מור יוסף, מנכ”ל רשות האוכלוסין וההגירה ורופא במקצועו, בשל מעורבותו בתכנית הגירוש.

לקראת סוף חודש ינואר מתפרסם מחקר שנערך על ידי שלוש חוקרות בתחום ההגירה – שחר שוהם, ליאת בולצמן וליאור בירגר, המביא את עדויותיהם של מגורשים מישראל לאוגנדה ורואנדה אשר הצליחו לחצות את הים התיכון ולקבל מקלט באירופה. ממחקרן עולה בבירור: ההבטחות שנתנה מדינת ישראל הן בבית המשפט והן בפני העוזבים “מרצון” – לא התקיימו. במקום גישה לבקשת מקלט וקבלת אישורי עבודה, לאחר נחיתתם תעודות המעבר שניתנו להם בישראל נלקחו מהם. לאיש מהם לא ניתנה גישה לבקשת מקלט. כשהם חסרי מסמכים, חשופים למעשי שוד, איומים וכליאה, הם נאלצו להמשיך למסע רווי סכנות במסגרתו חצו את דרום סודן, סודן ולוב, בחיפוש אחר מקלט. בדרך היו חשופים לסחר בבני אדם, כליאה, סכנת החזרה בכפייה לאריתריאה, תנאים קשים של הרעבה, אלימות, ועבדות במחנות העינויים בלוב, וכן חצייה מסוכנת של הים התיכון מלוב לאירופה. הם תארו מסע שסכנת מוות מרחפת מעליו. רבים מהם היו עדים בדרך למקרי מוות, בהם גם אנשים אשר עזבו את ישראל “מרצון”.

 

פברואר 2018 – ראשוני מבקשי המקלט נכלאים והמונים מוחים נגד הגירוש

ביום 4 בפברואר 2018 מתחילה רשות האוכלוסין וההגירה לחלק לראשונה הודעות גירוש למבקשי מקלט מחוץ ל”חולות”. מבקשי המקלט מקבלים הזמנה לשימוע והודעה כי עליהם לעזוב את ישראל תוך 60 ימים שלאחריהם לא תחודש יותר אשרתם והם יכלאו ללא הגבלת זמן.

ביום 5 בפברואר 2018 מתקיימת ישיבה מסווגת בוועדת המשנה לביטחון, יחסי חוץ וקשרי מסחר בין-לאומיים של הוועדה לענייני ביקורת המדינה בנושא ההסכמים הבינלאומיים בנושא הפליטים. סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי הודיעה במהלך ישיבת סיעת הליכוד אשר הקלטה שלה הודלפה לתקשורת, כי למשרד החוץ אין אפשרות לפקח על ההסכמים בהתאם לדרישת בג”ץ לפיה על ישראל לפקח על מצבם של המגורשים ולהבטיח את שלומם.

ביום 7 בפברואר יצאו אלפים להפגין מול שגרירויות רואנדה בישראל ובעולם. בתגובה הצהיר סגן שרת החוץ של רואנדה פעם נוספת כי ארצו לא תקבל מבקשי מקלט שיגורשו בניגוד לרצונם.

ביום 20 בפברואר נכלאים מבקשי המקלט הראשונים ב”סהרונים” לאחר שסירבו לעזוב את ישראל בתום 30 הימים שניתנו להם. בעקבות זאת פתחו הכלואים ב”חולות” בשביתת רעב לאות מחאה והפגינו מול מתקן הכליאה “סהרונים”.

ביום 24 בפברואר יוצאים 20 אלף ישראלים ומבקשי מקלט להפגין נגד תכנית הגירוש בעצרת המונים בדרום תל אביב.

ראש מנהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין, יוסי אדלשטיין, מבהיר בראיון כי הגירוש יתקיים בשלבים. הקבוצות שהוחרגו מהשלב הראשון של תכנית הגירוש, עשויים להיות מגורשים בשלבים אחרים. עוד הוא אומר כי לא יאפשרו לאנשים להישאר ב”סהרונים” ללא הגבלת זמן וכי יגרשו בכפיה את מי שיסרב לעזוב.

 

מרץ 2018 – בית המשפט העליון דורש מהמדינה הבהרות

ביום 1 במרץ מפרסמים מומחים מטעם האו”ם קריאה משותפת לעצור את תכנית הגירוש. בהצהרתם הם קובעים כי מתווה הגירוש מהווה הפרה של דיני זכויות האדם ושל דיני הפליטים במשפט הבינלאומי.

מאות יוצאות ויוצאים לצעוד לכבוד יום האשה הבינלאומי נגד הגירוש ובעד שיקום השכונות. גם ילדים ובני נוער יצאו לצעוד במחאה על גירוש מבקשי המקלט.

ביום 12 במרץ התקיים דיון ראשון בשתי העתירות שהוגשו בחודש ינואר שבו נטען על ידי המדינה כי ההסכמים הקודמים עם המדינות השלישיות, שאושרו בפסק הדין בעניין צגטה ושבהם נדרשה הסכמה כתנאי לקליטה של מבקשי מקלט, עודכנו, ושכעת ניתן להרחיק גם בכפייה. בית המשפט הורה בדיון ובהחלטתו מאותו מועד שהמדינה תמסור את עמדתה בשאלת מתן צו ביניים להקפאת הגירוש וכן בשאלת תחולתה של תעודת החיסיון, שניתנה ביחס להסכמים הקודמים, על ההסכמים המעודכנים.

ביום 14 במרץ נסגר מתקן “חולות” ומבקשי המקלט שנכלאו בו ולא קיבלו הודעות על גירוש למדינה שלישית – שוחררו. המדינה הגישה הודעה, לפיה היא מוכנה לשמר את המצב הקיים ולהימנע מגירוש עד למסירת הודעה מעדכנת בהתאם להחלטת בית המשפט. למחרת, ביום 15 במרץ, בית המשפט נתן צו ארעי האוסר על גירוש מבקשי מקלט למדינות שלישיות עד להחלטה אחרת. עם זאת, רשות האוכלוסין וההגירה לא ראתה עצמה מחויבת לשחרר את העצורים שהוחזקו לצורך גירושם, וזאת למרות העדרם של הליכי הרחקה. בג”ץ מבהיר שהצו המקפיא את הגירוש בכפיה ישאר בתוקף עד להודעה חדשה.

סקר שערכה הטלויזיה החברתית מגלה כי רוב תושבי דרום תל אביב מתנגדים לגירוש מבקשי המקלט בטרם נבדקו בקשותיהם למקלט וכי מי שנשקפת לו סכנה בארצו – ראוי שיקבל הגנה בישראל.

ביום 15 במרץ מתפרסמת פניה של 5 יהודים אמריקאים ציונים המזוהים עם הימין, הרב מרווין הייר, שנמנה עם מייסדי מרכז שמעון ויזנטל ומוזיאון הסובלנות בלוס אנג’לס; אייב פוקסמן, לשעבר ראש הליגה נגד השמצה; אלן דרשוביץ’, משפטן; הרב אבי וייס,  מחשובי הרבנים האורתודוקסים; והרב יצחק ארווינג גרינברג. במכתבם לראש הממשלה הם מביעים דאגה למבקשי המקלט וחשש כי גירושם יהווה כתם מוסרי אשר יפגע במדינת ישראל וביהודים ברחבי העולם.

לאחר מספר רב של פניות לרשויות, הגישו שורה של ארגוני זכויות אדם עתירה ביום 22 במרץ, בג”ץ 2445/18 המוקד לפליטים ולמהגרים ואח’ נ’ ראש הממשלה, בה התבקש להימנע מלדרוש ממבקשי מקלט לעזוב לאוגנדה ורואנדה, ולחלופין – להימנע מכליאתם של מי שמסרבים לצאת לאוגנדה או רואנדה; וכן לאפשר לכל מי שנדרש לצאת לאוגנדה או לרואנדה לעיין בהסכמים שנחתמו עם שתי המדינות, המכחישות את קיומם של ההסכמים.

ביום 24 במרץ יוצאים 25 אלף ישראלים ומבקשי מקלט להפגין בכיכר רבין בדרישה לעצור את הגירוש, לשקם את השכונות בדרום תל אביב, לאמץ מדיניות מקלט אחראית ולבדוק בקשות מקלט לפי סטנדרטים בינלאומיים, לפזר ולקלוט את מבקשי המקלט ברחבי הארץ ולהפסיק באופן מיידי את הפינויים של תושבי ותושבות דרום תל אביב מבתיהם.

אפריל 2018 – ביטול תכנית הגירוש

ביום 2 באפריל בשעות אחר הצהרים ראש הממשלה ושר הפנים כינסו מסיבת עיתונאים, שבה הודיעו כי רואנדה נסוגה מן ההסכם להרחקה בכפייה של מבקשי מקלט לשטחה, וכי הגיעו להסכם עם נציבות האו”ם לפליטים. בהתאם להסכם עם הנציבות אמורים היו כ-16,000 מבקשי מקלט לקבל תושבות ארעית בישראל  תוך פרק זמן של חמש שנים, וכ-16,000 מבקשי מקלט אחרים אמורים היו להיקלט במדינות “מערביות”. במסיבת העיתונאים נמסר גם שהרשויות יפעילו תכנית לפיזור ברחבי ישראל של מבקשי המקלט שבדרום תל אביב, ושהכסף שייחסך בגין ביטול הכליאה והגירוש יושקע בשיקום דרום תל-אביב. עוד נמסר במסיבת העיתונאים שתוקם מנהלת לשיקום דרום תל-אביב.

נציבות האו”ם לפליטים פרסמה הודעה לתקשורת אודות ההסכם לאחר מסיבת העיתונאים.

באותו היום, בשעות שלאחר מסיבת העיתונאים, נשמעה ביקורת של חלק משרי הממשלה על ההסכם עם נציבות האו”ם לפליטים. בשעות הערב ראש הממשלה העלה סרטון לעמוד הפייסבוק שלו, שבו הסביר מדוע קידם את ההסכם. פחות משלוש שעות לאחר מכן, ראש הממשלה פרסם הודעה נוספת בפייסבוק, בה הודיע כי הוא קשוב לציבור ולכן הוא משעה את ההסכם עם נציבות האו”ם לפליטים עד שייפגש עם נציגי דרום תל-אביב ויביא את ההסכם לבחינה מחודשת.

למחרת, ביום 3 באפריל, ראש הממשלה פרסם בפייסבוק הודעה שבה מסר כי החליט לבטל את ההסכם עם נציבות האו”ם לפליטים וכי ימשיך לפעול להוצאת ה”מסתננים” מישראל. מספר שעות לאחר מכן ראש הממשלה פרסם הודעה נוספת, שבה טען שהגורם המרכזי שהפעיל לחץ על רואנדה לסגת מן ההסכם עם מדינת ישראל לגבי גירוש בכפייה הוא “הקרן החדשה לישראל”, ומסר שביקש מיו”ר הכנסת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בעניין הקרן. בתגובה, אמר סגן שרת החוץ של רואנדה שהם אינם מכירים את ה”קרן החדשה לישראל” וכי הוא מופתע מההנחה שארגון זר יכול להצליח להפעיל לחץ על ממשלת רואנדה הריבונית. ראש  הממשלה ממשיך ומודיע כי הוא יפעל לפתיחה מחדש של מתקן “חולות” ויקדם חקיקה של “פסקת התגברות” אשר תאפשר לחוקק מחדש חוקים שנפסלו על ידי בג”ץ.

בעקבות התפתחויות אלה והחלטת בית המשפט, שהורתה למשיבים להגיב על בקשת העותר בבג”ץ 377/18 לשחרר את כל מבקשי המקלט העצורים לצורך הרחקה למדינה שלישית, המדינה הגישה ביום 4 באפריל הודעה לפיה לא רק עם “המדינה השלישית הראשונה” (רואנדה) נחתם הסכם המאפשר גירוש בכפייה, אלא גם עם “המדינה השלישית השנייה” (אוגנדה). בהודעה נמסר שבאותו יום יצא שליח מיוחד לאוגנדה כדי לקבל עדכונים, שבכפוף להם היועץ המשפטי לממשלה יכריע אם ניתן לגרש מבקשי מקלט לאוגנדה. נמסר כי השליח אמור למסור עדכונים באותו היום, ובית המשפט התבקש להתיר למדינה להגיש הודעה נוספת עד למחרת היום.

למחרת, ביום 5 באפריל, המדינה הגישה הודעה נוספת בה נמסר שחלק הארי של הבירורים שהשליח המיוחד לאוגנדה מקיים הושלם והיועץ המשפטי לממשלה סבור שיש הסתברות גבוהה להתקיימות התנאים הדרושים להרחקה לאוגנדה, אך נדרש פרק זמן קצר נוסף, ונטען שאין מקום להורות על שחרור העצורים ממשמורת.

במקביל, אוגנדה הכחישה את קיומו של הסכם ואת המגעים עם ישראל.

 

בעקבות החלטה של בית המשפט בעניין זה, התקיים דיון בעתירות ביום 10 באפריל. לקראת הדיון שלחו 50 משפטנים מומחים בדיני פליטים מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. במכתב טענו כי תכנית הממשלה לגרש את מבקשי המקלט מסודן ואריתריאה מהווה הפרה חמורה של דיני הפליטים וזכויות האדם וקראו למדינת ישראל להימנע מביצוע הגירוש ולשחרר לאלתר את מבקשי המקלט העצורים בשל סירובם לעזוב.

 

בדיון ביום 10 באפריל הפרקליטות הוסיפה לטעון שנחתם הסכם מעודכן עם אוגנדה, ושקיימת הסתברות גבוהה להרחקה לאוגנדה. במהלך הדיון המדינה אף נתנה לבית המשפט הסברים במעמד צד אחד.

באותו היום ניתן פסק דין שבו נקבע שהעתירות אינן מעודכנות עוד ויש למחקן כשטענות הצדדים נשמרות. בית המשפט קבע שאם עד יום 15 באפריל בשעה 12:00 היועץ המשפטי לממשלה לא יאשר שההסכם עם “המדינה השלישית השנייה” (אוגנדה) וההסדרים לביצועו מקובלים עליו – ישוחררו מי שעצורים בשל סירובם להיות מגורשים והדגיש כי הוא אינו מביע עמדה בקשר לתוקפו וחוקיותו של הסדר כזה, אם יושג. כמו כן נקבע בפסק הדין שהצו הארעי האוסר על גירוש יוסיף ויעמוד בתוקפו למשך 14 ימים נוספים.

בפסק הדין בית המשפט ציין שהוא רואה בחומרה את העובדה שהמדינה לא יידעה את בית המשפט שכבר במועד הדיון הראשון, ביום 12 במרץ, הסתבר שהתעוררו קשיים בהסדר עם “המדינה השלישית הראשונה” (רואנדה).

ביום 13 באפריל מתפרסמת בתקשורת טענתה של אוגנדה לפיה ישראל מספקת למגורשים מסמך מזויף, תוך השוואת המסמך שישראל מספקת ומסמך מקורי מטעם אוגנדה.

ביום 16 באפריל המדינה הגישה לבג”ץ הודעה, בה נכתב כי טרם נחתם עדכון להסכם עם “המדינה השלישית השניה” (אוגנדה) וזאת בניגוד להודעה מיום 5 באפריל, שבה נכתב שנחתמו הסכמי עדכון עם שתי המדינות השלישיות וכל שנדרש הוא בירור מספר פרטים עובדתיים עם “המדינה השלישית השנייה” בטרם יישום ההסכם. עוד נמסר שבהעדרו של הסכם, מתוך 214 העצורים שהוחזקו במתקן “סהרונים”, שוחררו כולם למעט 8, המוחזקים במשמורת על רקע “המתווה פלילי“: מתווה תיאום בין משטרת ישראל ורשות האוכלוסין המאפשר להחזיק במעצר מנהלי מבקשי מקלט המעורבים בפלילים, במקרים מסויימים.

 

על אף הודעת המדינה והיעדר האפשרות לגרש את מבקשי המקלט בכפיה, המשיכה רשות האוכלוסין וההגירה לערוך למבקשי המקלט שימועים ולדרוש מהם לעזוב ל”מדינות השלישיות” תוך 60 יום. מי שתם מניין הימים שהוקצו להם על מנת לעזוב את ישראל – אשרתם לא חודשה ובמקרים רבים הם אף נותרו ללא תעודה מזהה שכן אשרתם הישנה נלקחה מהם.

ביום 24 באפריל שלחו 18 חברי קונגרס יהודים אמריקאים מכתב לראש הממשלה בו הם מוחים על ביטול ההסכם עם נציבות האו”ם לפליטים בשל הלחצים הפוליטיים וקוראים לו למצוא פתרון שלא יפגע בפליטים ולא במדינת ישראל.

באותו יום הגישה המדינה הודעת עדכון במסגרת העתירה שהוגשה בחודש מרץ 2018 על ידי ארגוני זכויות האדם, בג”ץ 2445/18. בהודעתה עדכנה המדינה לראשונה שאין עוד כל מתווה אופרטיבי לגירוש בכפייה של מבקשי מקלט מישראל; לפיכך, החל ביום 17 באפריל, משרד הפנים חדל מעריכת שימועים בהתאם לנוהל ההרחקה למדינות שלישיות, וכי החלטות ההרחקה שכבר ניתנו בטלות. עוד נמסר ש”מסתננים” שתקופת רישיון הישיבה שלהם הסתיימה בהתאם למועד שבו היה עליהם לצאת למדינה שלישית – רישיונות הישיבה שלהם יחודשו לפרק זמן של 60 ימים כפי שהיה נהוג לפני נוהל ההרחקה. כמו כן נמסר שאפיק היציאה מרצון יימשך, וכי בהגיע “מסתנן” לחדש את רישיונו יוצע לו לפנות ליחידה לעזיבה מרצון לצורך יציאה למדינה שלישית, מבלי להתנות בכך את חידוש רישיונו.

בעקבות הודעה זו העותרים הסכימו למחיקת העתירה, והיא נמחקה ביום 30 באפריל.

 

בחודש אפריל פרסמה נציבות האו”ם לפליטים עמדה מעודכנת בעניין הסכמים להחזרת או העברת מבקשי מקלט למדינות שלישיות. בעמדה מפורטים, בין היתר, התנאים להסכמים בינלאומיים בדבר העברת מבקשי מקלט למדינות כאלה. בין השאר נקבע שיש להבטיח שמבקש מקלט או פליט המועבר למדינה שלישית יזכה לנגישות לטיפול העולה בקנה אחד עם הוראות האמנה והפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים. הנציבות מדגישה כי אין מדובר רק בהגנה מפני גירוש למדינת המוצא (refoulement), אלא גם ביתר הזכויות הקבועות באמנה ובפרוטוקול.

 

מאי 2018 – איתותים לקראת חזרה למתווה האו”ם?

ביום 2 במאי מתפרסמת ידיעה לפיה משרד ראש הממשלה חידש את המגעים עם נציבות האו”ם לפליטים לגבי גיבוש הסכם “משופר”. במקביל, מבקשת האופוזיציה להעביר את “מתווה האו”ם” בחקיקה וח”כ שלי יחימוביץ’ מגישה בשם סיעת המחנה הציוני “הצעת חוק מתווה ראש הממשלה למדיניות מקלט לישראל – אמנת הפליטים, עקרונות מחייבים להסכמי העברה ושיקום דרום תל אביב, התשע”ח – 2018″.

בדיון בוועדת ביקורת המדינה שהתקיים ביום 9 במאי אישר שר הפנים, אריה דרעי, כי המגעים עם נציבות האו”ם לפליטים נמשכים.

בסוף חודש מאי פורסה תכנית כלכלית-חברתית של 64 אנשי עסקים בכירים לפיזור מבקשי המקלט ושיקום דרום תל אביב. התוכנית הכלכלית-חברתית נבנתה בשילוב כוחות עם אנשי אקדמיה ובהתייעצות עם תושבי דרום תל-אביב. התכנית מבוססת על 3 עקרונות: פיזור מבקשי המקלט בישובים חזקים, עידוד העסקת בענפים הסובלים במחסור בכוח אדם, והסרת החסמים העומדים בפני מבקשי המקלט בבואם לשכור דירות. עוד מציעה התוכנית שיקום מקיף של דרום ת”א לרבות הקמת מנהלת בשיתוף נציגות התושבים.

למרות ביטול תכנית הגירוש בכפיה, ממשיכות הרשויות לגרש מבקשי מקלט “מרצון”: זהו הגירוש השקט שנמשך עד היום. מטרת הרשויות היא להביא את מבקשי המקלט לסף יאוש עד אשר לא תשאר להם עוד ברירה אלא לחתום על “הסכמתם” לגירוש. מדיניות הממשלה כוללת מיסים והיטלים המקשים על העסקת מבקשי המקלט ומדרדרים אותם לעוני; אי מתן החלטות בבקשות המקלט שלהם במשך שנים ארוכות או מציאת אמתלות לדחייה גורפת של בקשותיהם באופן שאינו עומד במחויבויותיה של ישראל לאמנת הפליטים; אי מתן מעמד וזכויות תוך השארתם במעמד מוחלש ופגיע ללא אפשרות להתפתח ולהתקדם, לקבל שירותי רווחה ובריאות, או שירותים סוציאליים אחרים; חקיקה המאפשרת כליאה ממושכת של מבקשי המקלט במתקני כליאה שהוקמו לצורך כך; וכן איום מתמיד מפני גירוש עתידי וחיים בצל הלא נודע.

x