מאז 1990, מאות-אלפי אנשים ונשים מרחבי העולם באו לישראל כדי לעבוד. רובם שהו כאן שנים אחדות וחזרו לארצותיהם מרצון. מדי שנה מקציבה הממשלה מכסת רשיונות להעסקת מהגרי עבודה בענפי הבניין והחקלאות, מהם נפלטו בתקופת האינתיפאדה עובדים פלסטינים וכן בענף הסיעוד בו ישראלים אינם מוכנים לעבוד מפני שהעבודה הנה סביב השעון, מפרכת מדי, התנאים ירודים והשכר זעום.
נכון לאוקטובר 2017 מועסקים בישראל כ-86,870 מהגרי עבודה בעלי אשרות, וכ- 18,555 שאיבדו את אשרותיהם. מעבר לכך ישנם 74,000 תיירים שנכנסו לישראל כדין אך לא עזבו את המדינה במועד שנקבע לכך, רובם מברית המועצות לשעבר.
בישראל, מעמדם של מהגרי עבודה רעוע במיוחד. עד היום, אחרי יותר מעשרים שנה של גיוס עובדים בחו”ל, יחס הממשלה לנושא משתנה תדיר, רצוף סתירות ונתון ללחצים של בעלי עניין. גם לאחר פסיקות אחדות של בית המשפט העליון, שנדרש לעגן את זכויותיהם הבסיסיות, הרשויות אינן אוכפות את החוק ומעלימות עין מניצולם, ואף מהונאה וסחטנות בהליך הבאתם לארץ ובזמן עבודתם כאן. הכנסת, מצידה, מחוקקת חוקים שירוקנו את החלטות בג”צ מתוכנן ויאפשרו את המשך ניצולם של מהגרי העבודה. בנוסף, ובניגוד למצב המקובל במדינות מערביות, נשללת מראש ממהגרי עבודה לישראל כל אפשרות לשאוף להתאזרח במדינה, בגלל הכפפת מדיניות ההגירה לישראל לחוק השבות, החל על יהודים בלבד.
עד שנות התשעים למאה הקודמת העסיקה ישראל בעבודות-כפיים ששכרן נמוך פועלים פלסטינים מן השטחים הכבושים בגדה המערבית וברצועת עזה. במלחמת המפרץ (1990-91) הוטל סגר מוחלט על השטחים, ובשנים הבאות החלה המדינה בהחלפה הדרגתית ויזומה של הפועלים הפלסטינים בענפים חיוניים כחקלאות, בניין ותעשיה במהגרי עבודה.
במקביל להפרטת שרותי הבריאות באותן שנים, פנו חברות כוח אדם לגייס גם עובדות ועובדי סיעוד בחו”ל, כי אלה היו ועודם נכונים להסתפק בשכר נמוך עבור עבודה “מסביב לשעון” ובתנאים החורגים לחלוטין מן המקובל על עובדים ישראלים.
מספר היתרי העבודה גדל בקצב מסחרר. בשנת 1993 ניתנו פחות מ- 20,000 היתרים; ב-1996 כבר קפץ המספר לשיא של 106,161 היתרים. ישראל הגיעה במהרה לראש טבלת המדינות המייבאות מהגרי עבודה בעולם המערבי. בשנת 2001 עלה מספר מהגרי העבודה בישראל לכ-250,000, רבים מהם איבדו את מעמדם החוקי עקב הסדר הכבילה של העובד למעסיקו הנהוג בישראל; על-פי הערכות ראשי משרד הפנים, שביקשו ליצור בהלה ותחושת דחיפות בטיפול בגירושם, היה מספר המהגרים השוהים בישראל שלא כדין גבוה בהרבה, 300,000 ואף חצי מיליון. קמפיין גירוש מסיבי, המיתון הכלכלי והמצב הבטחוני המעורער הביאו לירידה ניכרת במספרם עד סוף העשור.
מעסיקים שקיבלו היתרי העסקה ומחפשים עובדים, ומהגרי העבודה הנדרשים לחפש מעסיק עוד בארץ מוצאם, פונים אל חברות כוח-אדם. החברות הן המקשרות בין המעסיקים לעובדים ועל כך הן גובות דמי תיווך.
שהייתם של מהגרי עבודה בישראל מוגבלת ל-63 חודשים לכל היותר, וכפופה למדיניות ששמה נטבע כ”הסדר הכבילה” . הסדר הכבילה קובע כי היתר העבודה יונפק על-ידי יחידת העובדים הזרים ברשות ההגירה עבור המעסיק הישראלי. העובד רשום על שם המעסיק ורשיון השהיה שלו בישראל מותנה בעבודתו אצל אותו מעסיק.
לפני הגיעם לישראל, מהגרי עבודה נדרשים לשלם מראש למתווכים מקומיים או לנציגי חברות כוח אדם ישראליות בארצות מוצאם סכום גבוה, בין 5,000$ ל-15,000$ ואף יותר. גובה התשלום מהווה הפרה של החוק הישראלי, הקובע כי סכום דמי התיווך המקסימאלי שניתן לגבות ממהגר עבודה על מנת להביאו לישראל ממדינת המוצא הוא 3,135 ₪. גובה דמי התיווך מאלץ את העובדים ללוות כספים ולשעבד את עתידם תמורת הזכות לעבוד בישראל; כתוצאה מכך מחריפה תלותם במעסיק הישראלי ובהכרח גם פגיעותם לניצול, עושק והתעמרות.
עד לאחרונה, אם מהגר עבודה היה עוזב את המעסיק או עובד עבור מעסיק אחר (שאינו “רשום” ברישיון העבודה), אם הוא היה מתפטר, מפוטר או שמעסיקו נפטר, רישיון הישיבה שלו היה מבוטל לאלתר והוא היה הופך ל”שוהה שלא כדין” שעומד בסכנת מעצר וגירוש. על-פי מחקרים שערך משרד התמ”ת, הסיבה העיקרית לאובדן המעמד החוקי של מהגרי עבודה איננה שהות מעבר לתקופה מותרת או עבודה מחוץ לענף הרשום בהיתר, אלא עזיבת מעסיקים בשל תנאים מחפירים ו/או הלנות שכר.
בשנת 2002 עתרו “קו לעובד”, “המוקד לפליטים ולמהגרים” ועוד ארבעה ארגוני זכויות אדם לבג”ץ בדרישה לבטל את “מדיניות הכבילה”, בשל הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של מהגרי העבודה הגלומה בה. לאחר קרוב לארבע שנות התדיינות , קיבל בג”ץ ב-2006 את טענות העותרים ופסק, תוך מתיחת ביקורת חריפה מאין כמותה על מדיניות הממשלה, כי הכבילה היא עבדות מודרנית, וכי על המדינה לגבש הסדרים חדשים בענפי הסיעוד, החקלאות והתעשייה בתוך חצי שנה ממועד מתן פסק הדין. גם בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט שהגישו הארגונים שנתיים מאוחר יותר לא הביאה לביטול מדיניות הכבילה. עם זאת, הסכמים בילטראליים שערכה מדינת ישראל עם תאילנד ממנה מגיעים רב רובם של עובדי החקלאות שיפרו מעט את תנאי הבאתם של העובדים ואת פגיעותם. ירידה חדה במכסות האשרות לעובדי בניין והסדר העסקה באמצעות תאגידים שיפר גם את תנאי העסקתם של עובדים אלו.
עובדים בענף הסיעוד עדיין כבולים למעסיקיהם, אך אם הם מאתרים מעסיק סיעודי המעוניין בשירותיהם, הם יכולים להחליף מעסיק ולשמר את מעמדם בחוקי בישראל. תיקון מס’ 24 לחוק הכניסה לישראל שנכנס לתוקף ב-2014 נועד לעקוף את פסיקת בג”ץ. התיקון לחוק מגביל את יכולתם של מהגרות עבודה בתחום הסיעוד להחליף מעסיקים. באשרת העובדת מוטבע האזור בו מותר לה לעבוד (המדינה כולה מחולקת לשלושה אזורים: תל אביב, מרכז ופריפריה). עובדת שכבולה לאזור הפריפריה יכולה לעבוד רק בו. עובדת שמקום עבודתה הראשון הוא בתל אביב יכולה לעבור לעבוד במרכז ובפריפריה ועובדת שמקום עבודתה הראשון הוא במרכז יכולה למצוא עבודה גם בפריפריה. מלבד זאת, העובדות יכולות להחליף רק שלושה מעסיקים בשנתיים, למעט במקרים חריגים או במקרה פטירתו של המטופל.
מאז 1995 גורשו עשרות אלפי מהגרי עבודה מישראל ורבבות נוספים חתמו על מסמך “עזיבה מרצון” ועזבו את הארץ תחת איום במעצר וגירוש בני-משפחה, לעתים קרובות לאחר שאיבדו את רשיונם על לא עוול בכפם, בשל מדיניות הכבילה.