בעשור האחרון, אלפי קטינים לא מלווים נכנסו לישראל דרך הגבול עם מצרים. מרביתם הגיעו מאריתריאה לאחר שברחו משירות הצבאי במדינה, שאינו מוגבל בזמן וכמוהו כעבדות. או משום שידעו כי הם צפויים להיות מגויסים לשירות זה בכפייה. למרות שגיל הגיוס הרשמי באריתריאה הוא 18, המשטרה הצבאית עורכת פשיטות (“גיפאס”) ברחבי אריתריאה בשל מחסור בכוח אדם ועוצרת אנשים שנראים בריאים מספיק בשביל לבצע את השירות, בין אם הם בני 14 או 55.

מעצר קטינים לא מלווים בישראל
כאשר המוקד לפליטים ולמהגרים איתר את הקטינים הלא מלווים הראשונים במתקני הכליאה לפני יותר מעשור, הרשויות התייחסו אליהם בדיוק כמו אל “מסתנני עבודה” אחרים. מאחר שהחוק הישראלי אוסר לגרשם למדינות מוצאם, הקטינים, בדומה ליתר מבקשי המקלט, נכלאו ליד גבול מצרים לתקופות ממושכות – חודשים ארוכים ולעיתים אף יותר משנה. לחצים של המוקד על מקבלי החלטות הובילו לגיבוש מדיניות חדשה, שבמסגרתה קטינים הוחזקו במעצר באגפים נפרדים מעצורים בגירים.

ב-2007, בעקבות פסיקת בית משפט המחוזי בחיפה בעתירה שהגישו המוקד לפליטים ולמהגרים והאגודה לזכויות האזרח כשנה קודם לכן, התחייבו הרשויות לממן ייצוג משפטי לקטינים לא מלווים. מאז, כל הקטינים הלא מלווים זכאים לייצוג של המחלקה לסיוע משפטי במשרד המשפטים. ב-2010 הגישה המחלקה לסיוע משפטי עתירה לבית המשפט העליון בדרישה לשחרר את כל הקטינים הלא מלווים העצורים בישראל, בטענה כי מעצר זה מהווה הפרה של האמנה לזכויות הילד, שעליה ישראל חתמה. כעבור שנתיים בג”ץ דחה את העתירה, אך בזכותה חל שיפור מהותי בתנאי הכליאה של קטינים לא מלווים בישראל.

באוגוסט 2010 החל לפעול מתקן המעצר “מתן”, שבו הוחזקו רק קטינים לא מלווים. למרות שהמתקן היה רחוק מלספק את כל צורכיהם של הנערים, הקמתו העידה כי הרשויות הכירו בכך שמדובר באוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. עם ההשלמה של הקמת הגדר על הגבול עם מצרים, מספר מבקשי המקלט שהצליחו להמשיך להיכנס לישראל ירד באופן דרמטי. באוגוסט 2013, מתקן “מתן” נסגר וכל הנערים שעדיין נותרו בו שוחררו.

בדצמבר 2013, עם החלת התיקון הרביעי לחוק למניעת הסתננות שחל גם על מבקשי מקלט ותיקים בתוך ישראל, רשות ההגירה החלה לזמן למתקן “חולות” מבקשי מקלט בוגרים שהגיעו לישראל כנערים לא מלווים. שר החינוך דאז, שי פירון, התגייס למנוע את כליאתם והצליח להביא לכך שרשות ההגירה לא תזמן בוגרים שהגיעו כנערים לא מלווים לישראל ולמדו בפנימיות. נערים שהגיעו עם הוריהם או נערים לא מלווים שלא סיימו את כיתה י”ב נכלאים ב”חולות” עם הגיעם לבגרות ואמורים להישאר שם במשך 20 חודשים.

מחוץ למעצר
בשלהי נובמבר 2009, ועדת הכנסת לזכויות הילד בראשות ח”כ דני דנון (ליכוד) קראה לרשויות לשחרר באופן מיידי את כל הקטינים הלא מלווים ולמצוא עבורם פתרון. בעקבות זאת, ב- 2010 שחררה המדינה עשרות קטינים לפנימיות. אולם בשל מחסור במקומות בפנימיות אלו וטיפול איטי בקטינים הכלואים, גם מ-2010 ואילך קטינים לא מלווים בילו חודשים ארוכים במעצר.

קטינים בני 16 ומעלה לא נשלחו לפנימיות, ובמקום זאת יכלו להשתחרר אם נמצא להם משמורן בקהילה, שיכול היה להיות קרוב משפחה או מכר ממדינת המוצא. לעיתים משמורנים אלו לא מתפקדים כראוי והם בעצם “משמורני קש” שהנערים עוזבים במהרה. אחרים כן מעוניינים לסייע לנער שתחת אחריותם, אך הם עסוקים בהישרדות בעצמם ולא יכולים לכלכל עוד אדם. נערים אלו לרוב עוזבים את מערכת החינוך ומנסים להתפרנס בכוחות עצמם, תוך שהם נמצאים בסכנה מתמדת של ניצול. משרד הרווחה, מצידו, מעולם לא הקים מערך של מעקב ובקרה של המשמורנים.
אחת מהסיבות שבגינן נערים לא מלווים חשופים לניצול בשוק העבודה הישראלי היא שמשרד הפנים מקשה על נערים לקבל אשרות, אפילו מסוג 2א5 – אותן אשרות שחרור בתנאים מגבילים שנושאים מבקשי מקלט בוגרים. נערים לא מלווים נאלצים להתייצב מספר פעמים במשרד הפנים כדי להצליח להנפיק לעצמם אשרה. בשל העדר אשרה, מעסיקים רבים חוששים להעסיק את הנערים, ולכן הם נואשים ומוכנים לעבוד גם בתנאי ניצול.

קורבנות עינויים
מחלקת הסיוע המשפט במשרד המשפטים מעריכה כי 1,100 קטינים, חלק ניכר מקרב הקטינים הלא-מלווים שנכנסו לישראל, הם ניצולים של מחנות העינויים בסיני. במחנות אלו, המבריחים הבדואים מחזיקים את מבקשי המקלט כבני ערובה ומענים אותם על-מנת לסחוט סכומי כופר גבוהים מבני משפחתם ומקהילותיהם. כאשר צעירים לא מלווים נכנסים לישראל ומצהירים שהם קטינים או יש חשש לכך שהם קטינים, הם זכאים לייצוג של מחלקת הסיוע המשפטי במשרד הפנים בהליכים הרפואיים לבדיקת גילם ושחרורם ממעצר למשמרונים או לפנימיות. במסגרת עבודתן זו, עורכות הדין של הסיוע המשפטי היו שומעות מהקטינים הצעירים על מה שעבר עליהם בסיני. משום שהקטינים הועברו לפנימיות, המדינה לא בדקה האם הם עומדים בקריטריונים של קורבנות עבדות וסחר בבני אדם, מעמד שמקנה להם זכות לשהות במקלט ולקבל אשרת שיקום במשך שנה. הפנימיות הישראליות אמנם העניקו בית חם והשכלה לנערים, אך הן אינן אמורות או ערוכות להתמודד עם ההשלכות של העינויים שעברו הנערים ולהעניק להם סיוע נפשי.

x