תכנים בדף זה אינם מתאימים לילדים ובני נוער וכוללים תיאורים קשים של אלימות.

אחדים ממבקשי המקלט נכנסים לישראל דרך שדה התעופה בן-גוריון באשרת תייר או צליין אבל רובם המכריע, בלית ברירה, חוצה את הגבול הדרומי לאחר מסע ארוך ורצוף תלאות במדבר.

מסעם של מבקשי מקלט מתחיל בבריחה מסוכנת מארצותיהם. הנתפסים בגבול אריתריאה, למשל, נאסרים ולא פעם נורים למוות. הבורחים משלמים למבריחים אלפי דולרים, במושגים מקומיים – סכומי עתק, שווי ערך לחסכונות של חיים שלמים. הדרך נמשכת חודשים, לבד או בקבוצות. לעתים קרובות מסעם של מבקשי מקלט נקטע בכלא המצרי או בשבי כנופיות גוֹבי כופר בדואים בסיני.
מאז שנת 2009 החלו פעילי מוקד סיוע לעובדים זרים לפגוש במחנות הכליאה לפליטים נשים שדיווחו כי נאנסו על-ידי המבריחים שהחזיקו אותן בשבי בסיני. בתחילת 2010 החלו להגיע עדויות על החזקה למטרות כופר תוך כדי עינויים קשים גם של גברים מבקשי מקלט. מאז שנת 2010 החלה המרפאה הפתוחה של עמותת רופאים לזכויות אדם לתעד את עדויותיהם של קורבנות מחנות העינויים בסיני שהגיעו לקבלת טיפול רפואי. עד כה, רופאים לזכויות אדם אספו כאלף עדויות של ניצולים, מרביתם מבקשי מקלט מאריתריאה.

מבקשי המקלט העידו כי הם נכלאו במדבר עד לפדיונם בכופר גבוה שמשלמים קרוביהם ובני קהילותיהם. מבקשי המקלט במחנות העינויים בסיני מוחזקים כבולים זה לזה בשרשראות בצפיפות ובזוהמה, חשופים לתנאי חום וקור קיצוניים, מורעבים, מושפלים ומוכים, מעונים בצריבות ברזל מלובן ובמכות חשמל, לפעמים עד מוות. נשים וקטינות נאנסות אונס קבוצתי, שיטתי, יום אחרי יום. הם מועבדים בכפיה. מבקשי המקלט נדרשים להתקשר למשפחותיהם ואז החוטפים מתחילים לענותם כדי שהמשפחות ישמעו את צווחות הכאב ויתאמצו לגייס את סכומי הכופר. סכומי הכופר הנדרשים על-ידי החוטפים עולים בהתמדה, והם דמיוניים במושגים של ארצות מוצאם – עשרת אלפים, עשרים וגם שלושים אלף דולר לאדם. מרבית קורבנות המחנות הם אריתראים והכספים מגוייסים מבני משפחותיהם באריתריאה שמוכרים את כל נכסיהם, אך במידה רבה גם מהקהילה האריתראית הגולה הגדולה במדינות אירופה (כמחצית מהאומה האריתראית נמצאת מחוץ למולדתה בשל המשטר הדכאני במדינה ומלחמת האזרחים שקדמה לעלייתו). לא פעם נמכרים אנשים שכבר שולם עבורם כופר לחוטף אחר, וזה דורש סכום כופר נוסף. עדים דיווחו על חבריהם שנרצחו מפני שהכופר עבורם לא שולם או בזמן שניסו לברוח.

מתוך עדותה בפני בית הדין לביקורת משמורת בכלא “סהרונים” של מבקשת מקלט אריתראית שנכנסה לישראל ב-12 ביולי:
אני אזרחית אריתריאה. ערקתי מהצבא שם והתכוונתי להגיע לסודאן, בגבול בין אריתריאה לסודאן, אחרי שעברתי לסודאן המבריחים הבדואים חטפו אותי במדבר. לאחר מכן הם לקחו אותי למשום שלהם בסודאן, הייתי שם שבועיים, ואז העבירו אותי לסיני ברכב. שהיתי בסיני אצל מבריח בשם עבדאללה במשך חצי שנה. נדרשתי לשלם סכום מאוד גבוה כדי שישחררו אותי. עברתי התעללות פיזית ומינית. המבריחים קשרו אותי בשרשרת ברזל בשתי הרגליים שלי. גם כיסו לי את העיניים באמצעות בד, כך שלא ראיתי אור יום במשך חמישה חודשים. כמו כן, במשך התקופה הזו קיבלתי מכות באמצעות מקל ונעליים. המכות קיבלתי באזור הראש, בגב ובכל הגוף שלי. גם טיפטפו על העור פלסטיק מומס ויש לי כוויות [המוחזקת מראה כוויות בידייים – הערת בית הדין]. אני גם סבלתי מהרעב ומצימאון, נתנו לנו לאכול רק פעם אחת ביום – פיתות. אני גם נאלצתי לעבוד בסיני בניקיון במשך חודש האחרון שלי שם, כאשר כבר שילמתי את הכסף למבריחים. אני לא קיבלתי כל תשלום עבור העבודה שלי. ניקיתי שירותים בבתים של מבריחים.עוד אני רוצה לספר על כך, כי בסיני אני נאנסתי שלוש פעמים על-ידי אחד המבריחים בשם מינעם, הוא היה בא אלי, משחרר אותי מהשרשרת וביקש ממני לכאורה לעזור לו בעבודות ניקיון. הוא הביא אותי לביתו ושם אחרי שסיימתי ניקיון, הוא רצה לאנוס אותי בפה, אך אני לא הסכמתי, אז הוא הרביץ לי חזק ואז אנס אותי באופן רגיל. האונס נמשך כרבע שעה בערך. המבריח הזה חזר אחר כך עוד פעמים ולקח אותי לביתו, שם הוא הרביץ לי ואנס אותי באופן רגיל. הוא לא השתמש באמצעי מניעה כלשהם. במרפאה כאן בדקו אותי ואמרו שאני לא בהריון.בסופו של דבר שילמתי להם $35,000 כדי שישחררו אותי ויבריחו אותי לישראל. המשפחה שלי באריתריאה אספה והעבירה את כל הכסף למבריחים. אני לא תכננתי להגיע לישראל.

מי שנפדו מגיעים לגבול הישראלי במצב של תת-תזונה, סובלים מפציעות ומטראומה נפשית. רבות מהנשים נושאות אתן משא כבד נוסף – הריון מאונסיהן. בגבול ישראל הם נעצרים על-ידי הצבא ונשלחים לבית הכלא “סהרונים”. ארגוני זכויות אדם בישראל ונציבות הפליטים של האו”ם מעריכים כי כיום חיים בישראל כ-7,000 ניצולי מחנות העינויים בסיני, בהם מאות שזקוקים לטיפול רפואי מתמשך בשל העינויים שחוו. כעשרה ניצולים של מחנות העינויים כלואים לזמן בלתי מוגבל תחת החוק למניעת הסתננות במחנה הכליאה “חולות” ובכלא “סהרונים”.

עם השלמת ההקמה של גדר הגבול עם מצרים, מספר מבקשי המקלט שנכנסים לישראל ירד מאוד (בכל שנת 2013 נכנסו לישראל 43 מבקשי מקלט). עם זאת, מחנות העינויים בסיני ממשיכים להתקיים באמצעות חטיפות ממחנות פליטים אריתראים בסודאן. החוטפים, בני שבט הרשאידה, לעיתים מעבירים את השבויים למחנות העינויים בסיני. שם הם מעונים בדרישה לסכומי כופר גבוהים. השבויים משוחררים לעיתים בקהיר לאחר תשלום הכופר. אלו שמצליחים לברוח או משוחררים לסיני חשופים למעצר של הרשויות במצרים. רבים מהם נכלאים בתנאים קשים ואף מעונים בתחנות משטרה ברחבי מצרים. לאחר המעצר הפליטים מגורשים לאתיופיה או לאריתריאה, תוך הפרה בוטה של עיקרון “אי-ההחזרה” המחייב את כל מדינות העולם. המשטר המצרי אינו מעניק לארגוני זכויות אדם או נציבות הפליטים של האו”ם גישה לעצורים ששרדו את מחנות העינוים.

רק מעטים מבין ניצולי מחנות העינויים בסיני הוכרו על ידי משטרת ישראל כקורבנות סחר ועבדות. על-פי החוק הישראלי, אדם יכול להחשב לקורבן סחר בבני אדם רק אם הועסק במשך תקופה ממושכת בתנאי עבדות וניצולי המחנות ש”רק” עונו אך לא הועסקו בעבודות כפייה לא עונים לקריטוריונים של החוק. קורבנות מוכרים זוכים על פי הנוהל לשנת שיקום במקלטים ולגישה לשירותי בריאות ורווחה למשך שנה בלבד. העדר גישה של קורבנות אלה לשירותי בריאות ורווחה ציבוריים מוביל להזנחה ולמניעת קשת רחבה של טיפולים רפואיים, פסיכיאטריים וסוציאליים מהקורבנות, ולמעשה גוזר עליהם חיים עם כאב, נכות, עוני ומחסור.

בשלהיי 2014, בשל מאבק של המשטר המצרי ברשתות טרור בסיני, מחנות העינויים בסיני התקשו להמשיך לפעול. במקום זאת, החלו לפעול מחנות עינויים חדשים בסודאן ובלוב.

דו”חות של המוקד לפליטים ולמהגרים על תופעת מחנות העינויים בסיני

דצמבר 2016 – “מרים את ראשו: עדויות חדשות מסיני”
אוקטובר 2012 – עונו במדבר, נכלאו בישראל: מבקשי מקלט עצורים מכוח החוק למניעת הסתננות, יוני-ספטמבר 2012
פברואר 2011 – “מתי מדבר”: עדויות ממדבר סיני, שנת 2010