אחת התכליות העיקריות של התיקונים לחוק למניעת הסתננות ושל מדיניות ישראל בנוגע לפליטים ולמבקשי מקלט בכלל היא “עידוד יציאה” מישראל. במהלך 2016 עזבו “מרצון” את ישראל מעל 3,000 מבקשי מקלט אפריקנים, שמצטרפים למעל 15,000 שכבר עזבו בשלוש השנים האחרונות. לטענת המדינה, שמעולם לא אומתה, לישראל הסכמים חשאיים עם שתי מדינות שלישיות שהסכימו לקבל לשטחן מבקשי מקלט ש”הסכימו” לעזוב – אוגנדה ורואנדה. על פי כל העדויות, מלבד כליאה ממושכת בכלא סהרונים ובמתקן חולות, מערך הלחצים המופעל על מבקשי מקלט לעזוב את ישראל כולל מניעת מעמד, מניעת אישורי עבודה, דרישה לחדש רישיונות ישיבה בתדירות גבוהה ויחס מבזה ומשפיל מצד הרשויות.

המדיניות של עידוד “עזיבה מרצון” החלה עוד בתקופת התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות שתחתיו מבקשי מקלט נכלאו לתקופה של שלוש שנים בכלא סהרונים ונתיני מדינת אויב דוגמת סודאן נכלאו ללא הגבלת זמן. נציגי משרד הפנים היו לוחצים על מבקשי המקלט העצורים לחתום על טפסים המעידים שהם “מסכימים” לעזוב את ישראל. כך, מבקש מקלט סודאני שנכלא תחת התיקון השלישי סיפר: “אחרי שהמוקד עזר לי להגיש בקשת מקלט, אנשי משרד הפנים שאלו אותי שלוש פעמים אם אני מוכן לחזור לסודאן. אמרתי שלא. הם הפעילו עליי לחץ, ואמרו שאם יקרה משהו לאשתי ולילדים שלי בסודאן זו תהיה אשמתי. הם אמרו שאם אשאר, אבלה הרבה שנים בכלא. חלק אמרו שלוש שנים, אחרים אמרו חמש, ואז הם אמרו שמונה או עשר שנים”.

נציגי משרד הפנים היו מבהירים למבקשי המקלט שאין להם סיכוי להשתחרר מהכלא כי הם לא יוכרו כפליטים. מבקש מקלט מסודאן סיפר למוקד: “בראיון הראשון אמרתי [לממונה ביקורת גבולות, פקיד משרד הפנים] שאני רוצה לבקש מקלט מדיני. כשאמרתי את זה, הוא חבט בשולחן באגרוף שלו ואמר שבישראל אין שום מקלט מדיני ושאנחנו באים רק בשביל לעבוד וצריכים לחזור [לסודאן]”. בה בעת, נציגי משרד הפנים הקשו על מבקשי המקלט הכלואים להגיש בקשות מקלט שאי-בחינתן תוך תשעה חודשים הייתה מביאה לשחרורם.

כתוצאה מהכליאה הממושכת ללא משפט בצפיפות רבה, הקושי להגיש בקשות מקלט והלחץ הנפשי שהפעילו נציגי משרד הפנים, יותר מ-2,600 מבקשי מקלט עזבו את ישראל בתקופה בה התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות היה בתוקף. ביולי 2013, בעקבות ביקורת על הלחץ האינטנסיבי המופעל על מבקשי המקלט הכלואים לעזוב את ישראל, וארבעה חודשים לאחר שהוא עצמו אסר לבצע הליך “חזרה מרצון” מהכלא – ניסח היועץ המשפטי לממשלה “נוהל עזיבה מרצון”. על פי הנוהל, הכלואים בסהרונים יעברו ראיון מתועד ויעידו בחתימתם שהם מבקשים לעזוב את ישראל, לפני שההליך יצא לדרך. מבקשי מקלט מעידים כי הם נדרשים לענות שלא ירצו להישאר בישראל, גם אם ישוחררו מכלאם. מבקשי מקלט מחוץ לכלא אינם כפופים ל”נוהל עזיבה מרצון” וכך גם מבקשי מקלט הכלואים במתקן חולות, שכן לטענת המדינה חולות אינו כלא. כיום, על מנת לעקוף את הצורך לבצע את הראיון המתועד שדורש חזרות מרובות עד שמבקשי המקלט אומרים את אשר הם נדרשים לומר ולא את תחושותיהם האמיתיות, מבקשי מקלט מועברים לחולות מהכלא לקראת עזיבה “מרצון”. כתוצאה מכך, הנוהל כמעט ואינו מיושם.

לאחר פסילתו של התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות על-ידי בג”ץ בספטמבר 2013, הממשלה העבירה חוק חדש שנועד לעקוף את פסיקת בג”ץ. תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות שנכנס לתוקפו בדצמבר 2013 קבע כי מבקשי מקלט “חדשים” וכאלו שנכנסו לישראל לפני שנים יוחזקו במעצר ללא הגבלת זמן וללא משפט במתקן הכליאה “חולות”. בכירים ברשות ההגירה ושר הפנים הכריזו בפומבי כי מטרת החוק היא לעודד “עזיבה מרצון” (ע’ 43). שר הפנים אף הבהיר בכנסת שבחירת המזומנים לחולות תיערך על פי “אופק ההרחקה” שלהם. כלומר, האיום בכליאתם של מבקשי מקלט עד שארית חייהם נועדה לשבור את רוחם ולאלצם “להסכים” לעזוב. מכוח התיקון הרביעי, לראשונה, מבקשי מקלט ותיקים הושפעו על-ידי החוק למניעת הסתננות שחייב אותם להתייצב למעצר שאינו מוגבל בזמן. בפני מבקשי מקלט שקיבלו את הצו המורה להם להתייצב לחולות בעת שבאו לחדש את אשרתם במשרד הפנים הוצגה גם האפשרות שיעזבו “מרצון” על-מנת להמנע מהכליאה וגם יקבלו מענק עזיבה של 3,500 דולרים לאדם, מענק אותו לא יקבלו אם לא יזדרזו להיעתר להצעה. באותה העת, משרד הפנים קיצץ בצורה משמעותית את מספר הלשכות בהן מבקשי מקלט יכלו לחדש את אשרתם ואת ימי ושעות פעילותן של לשכות אלו. כתוצאה מכך, מרבית מבקשי המקלט בישראל לא הצליחו לחדש את אשרתם לה הם זקוקים כדי להתפרנס. רבים הגיעו לפת לחם ו”הסכימו” לעזוב את ישראל בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2014. עם הגעתם של דיווחים על אודות גורלם של אלו שעזבו את ישראל “מרצון”, מספר מבקשי המקלט שהיו נכונים לעזוב פחת. בתקופת יישומו של תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות עזבו את ישראל כ-6,400 מבקשי מקלט.

בספטמבר 2014 בג”ץ פסל בפעם השנייה תיקון לחוק למניעת הסתננות שנועד לכלוא מבקשי מקלט לתקופה ממושכת. בתגובה, הממשלה העבירה תיקון נוסף לחוק למניעת הסתננות בדצמבר 2014. תחת תיקון זה, מבקשי מקלט ייכלאו לתקופה של 20 חודשים בחולות. גם הפעם, שר הפנים ודובר משרד ראש הממשלה הבהירו כי מטרת החוק החדש היא לעודד עזיבה מרצון של “מסתננים” וכי פסילת תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות על-ידי בג”ץ מאיימת על על היכולת של המדינה להמשיך ולאלץ מבקשי מקלט לעזוב את ישראל. (ע’ 89) לאורך כל תקופת פעילותו של מתקן הכליאה חולות, נציגי משרד הפנים וסוהרים של שב”ס במתקן מפעילים לחץ על מבקשי המקלט “להסכים” לעזוב את ישראל. לחץ זה התעצם ביולי 2014, כנראה משום שמספר העוזבים פחת. נציגי משרד הפנים מספרים למבקשי המקלט שבקרוב מאד העוזבים לא יקבלו מענק עזיבה כלל וכי האפשרות לעזוב למדינה שלישית שאינה מדינת המוצא תחסם בעתיד הקרוב אף היא. כך תיאר זאת אנואר, ניצול רצח העם בדארפור: האנשים פה מההגירה כל הזמן אומרים לנו, ‘מה תעשה עם עצמך כל החיים במדבר, תחתום כבר ותחזור למדינה שלך’. כל הזמן אומרים לנו ‘תחתום תחתום’. אבל אני לא יכול לחזור לסודאן. אני מפחד על המשפחה שלי. אני אשאר בכלא כמה שצריך. גם עכשיו הורגים שם אנשים מדרפור. דקה אחת שם, ויהרגו גם אותי” (ע’ 11).

עזיבה לאוגנדה ולרואנדה
ב-28 באוגוסט 2013 הודיע שר הפנים גדעון סער בפני הכנסת כי נחתם הסכם עם מדינה שלישית, וכי מיד לאחר החגים יישלחו אליה “מסתננים” מסודאן ומאריתריאה, אך לא נקב בשמה של אותה מדינה. עם כניסתו לתוקפו של תיקון 4 לחוק למניעת הסתננות, בדצמבר 2013, המדינה החלה להציע למבקשי מקלט שאין להם דרכונים של מדינת המוצא לעזוב ל”מדינה שלישית” לא ידועה. מבקשי מקלט שעזבו תחת הסדר זה קיבלו 3,500 דולרים וכרטיס טיסה בכיוון אחד למדינה הקולטת. רק בשדה התעופה בישראל מבקשי המקלט היו מגלים את מדינת היעד – אוגנדה או רואנדה. ההסכמים שישראל כביכול חתמה עם אוגנדה ורואנדה מעולם לא נחשפו והוטל עליהם חיסיון. המדינה מעולם לא הסבירה אילו ערובות לבטחונם של מבקשי המקלט שעוזבים את ישראל כלולות בהסכמים ומה ניתן למדינות האפריקניות בתמורה לקבלת ה”מסתננים” הלא-רצויים מישראל. עד כה עזבו לאוגנדה ולרואנדה מעל 1,200 מבקשי מקלט מישראל.

עדויות של מבקשי מקלט שעזבו לאוגנדה ולרואנדה חושפים כי נציג של מדינת ישראל פוגש את מבקשי המקלט בשדות התעופה באוגנדה וברואנדה ומחרים מהם את תעודת המעבר המונפקת להם בישראל. ישראל מממנת את היומיים הראשונים במלון באנטבה. בקיגאלי, הנציג שמינתה מדינת ישראל דורש סכום המספיק ללינה בת חודש במלון, עבור אותם יומיים. לאחריהם מבקשי המקלט מוצאים עצמם ללא מסמכים, שוהים שלא כדין וחשופים בכל עת למעצר, בלב מדינה זרה, בלי יכולת להתקיים ולשרוד במדינות אלו. ברואנדה, נציג רשות ההגירה המקומית אינו מאפשר למבקשי המקלט לצאת מהמלון ומבהיר להם שעליהם לעזוב את רואנדה (באופן לא חוקי, שכן אין להם מסמכים מזהים) ואסור להם להיוותר בה. תמורת כמה מאות דולרים נוספים, הנציג מוכן להסדיר עבורם מבריח מקומי שיוציאם מרואנדה. כך תיאר זאת טספיי, מבקש מקלט מאריתריאה שעזב את ישראל: “כשאמרו לי במשרד הפנים שאני יכול לנסוע לרואנדה, חשבתי שאוכל להישאר שם. לא ידעתי כלום על רואנדה, אבל ידעתי שאי אפשר לחזור לאריתריאה. הבנתי מהם שיהיה לי חופש ברואנדה. אבל ברואנדה אמרו לי שחייבים לעזוב למדינה אחרת מהר, כי בלי ניירות יעצרו אותי. הציעו לי לשלם להם מהר כסף כדי לעבור לאוגנדה לפני שיעצרו אותי.” (ע’ 25) כתוצאה מחוסר היכולת לשרוד במדינות אלו, מבקשי מקלט רבים ממשיכים את מסע הפליטות שלהם לכיוון אירופה בתקווה למצוא שם מקלט.

גורלם של העוזבים לסודאן ולאריתריאה
רובם של מבקשי המקלט שיצאו מישראל במסגרת הליך העזיבה “מרצון” הם סודאנים, רבים מהם ניצולי רצח העם בדארפור. לעומת זאת, רק מאות אריתראים עזבו את ישראל, ורובם המכריע לאוגנדה ולרואנדה. פער זה נובע בעיקר מכך שמרבית מבקשי המקלט האריתראים ברחבי העולם עזבו את אריתריאה ללא אישור וערקו מהשירות הלאומי המתמשך במדינה. אלו החוזרים למדינה צפוים להיעצר עוד בשדה התעופה על עריקה, הנתפסת כבגידה על-ידי המשטר, ועזיבה לא חוקית. לעומת זאת, אזרחי סודאן יכולים לצאת ממדינתם ללא צורך באישור מקדים.

ארגוני זכויות האדם בישראל לא הצליחו ליצור קשר עם מבקשי מקלט אריתראים ששבו למולדתם וגורלם אינו נודע. יכולת התקשורת עם אריתריאה מוגבלת שכן המשטר מגביל את הגישה לאינטרנט. גורלם של מבקשי מקלט ששבו לסודאן ברור יותר. רבים מהם חששו לשוחח עם ישראלים לאחר שובם, מחשש שיתגלה שהם שהו בישראל, תוך הפרה של החוק בסודאן. עם זאת, ראיונות עם שמונה מבקשי מקלט סודאנים ששבו לסודאן מישראל מעלים כי הם נעצרו ועונו על-מנת לגרום להם לחשוף מידע על התארגנויות אופוזיציה נגד המשטר הסודאני בישראל ועל-מנת שיודו בכך שהם מרגלים למען ישראל. מבקשי מקלט ששוחררו ממעצר ממשיכים להמצא תחת מעקב צמוד של השלטונות ואיומים על חייהם.

כפיית עזיבה למדינה שלישית

ב-31 במרץ 2015 משרד הפנים הכריז כי יחל לכפות על מבקשי מקלט לעזוב את ישראל למדינות שלישיות. אלו שיסרבו יכלאו ללא הגבלת זמן בכלא סהרונים תחת חוק הכניסה לישראל שמאפשר לכלוא זר שאינו משתף פעולה עם הרחקתו. אזרחי אריתריאה וסודאן שבקשת המקלט שלהם נדחתה או שלא הגישו בקשת מקלט וכלואים בחולות הם הקורבנות הראשונים של מדיניות זו. מבקשי מקלט מוזמנים לראיון עם פקידי משרד הפנים שמוסרים להם מכתב המבטיח להם חיים נוחים ובטוחים עם מעמד חוקי ואשרת עבודה במדינה שלישית לא ידועה.

בשנת 2017, בעקבות עתירה שהגשנו נגד הנוהל, פסק בית המשפט העליון כי לא ניתן יהיה לכלוא מבקשי מקלט ליותר מ60 ימים אם אינם יסכימו לצאת למדינה שלישית. כמו כן, ציין בית המשפט, כי נכון לכרגע ההסכמים שיש לישראל עם ה”מדינות השלישיות” אינו מאפשר להם לגרש מבקשי מקלט בניגוד להסכמתם.

העזיבה “מרצון” והמשפט הבינלאומי

על פי החוק הבינלאומי, אין לגרש אדם למקום בו נשקפת סכנה לחייו – בין אם מדובר במדינת מוצאו או במדינה אחרת. לפי המשפט הבינלאומי כאשר נעשה שימוש בלחצים פוגעניים כדי לגרום לאדם לעזוב לא מדובר בחזרה מרצון, אלא בגירוש דה פקטו. החובה המוטלת על המדינה מתוקף עיקרון איסור הגירוש או ההחזרה אינה מתמצה בהימנעות מהחזרה ישירה של מבקשי מקלט לארצם. סעיף 33(1) לאמנת הפליטים אוסר על החזרה שמתבצעת ״בכל דרך שהיא״, ומכאן שהאיסור כולל מעשים מצד המדינה, שתוצאתם היא חזרתו של מבקש מקלט לארצו. בכך נכלל גם האיסור להרחיק אדם למדינה שלישית, אשר אינה מבטיחה את זכויותיו בהתאם לאמנות, ועלולה להחזירו למדינת מוצאו, בה נשקפת לו סכנה. על פי הנחיות נציבות האו״ם לפליטים, מוטל על המדינה לדאוג לזכויותיהם של מבקשי מקלט בתחומה, ולא להרחיקם למדינה שלישית. יחד עם זאת, במידה והמדינה מגיעה להסכם עם מדינה שלישית אליה יורחקו מבקשי מקלט, על ההסכם להיות שקוף, מפורסם ונתון לבחינת ערכאות משפטיות, ולהבטיח כי זכויות המורחקים בהתאם לאמנות יישמרו במדינה השלישית. כמו כן, על המדינה להמשיך ולעקוב אחר התקיימותם של תנאים אלה במדינה השלישית לאחר ההרחקה.

לקריאה נוספת, דו”חות של המוקד על עזיבה “מרצון”
נובמבר 2015 – “אופק שהייה בטוח?”: דו”ח המסכם תצהירים שנגבו ממבקשי מקלט ברואנדה ואוגנדה באוגוסט 2015 ועדויות נוספות שהצטברו מאז
פברואר 2015 – באין רצון חופשי: הליך החזרה “מרצון” של מבקשי מקלט בישראל
ספטמבר 2014 – לנהל את הייאוש | דו”ח מעקב: מבקשי מקלט במתקן חולות, אפריל-ספטמבר 2014
נובמבר 2013 – “הדרך היחידה החוצה היא הביתה”: חיי מבקשי המקלט הכלואים תחת החוק למניעת הסתננות, ינואר-נובמבר 2013
מרץ 2013 – על מבקשי מקלט המוחזקים במעצר מופעל לחץ לעזוב

x