צילום: יאיר מיוחס

המספרים מדברים:

מדינת ישראל קלטה כ-200 פליטים במשך כמעט 60 השנים מאז חתימתה על אמנת הפליטים.
לאורך שנים, בישראל ניתן מעמד פליט לשיעור נמוך בהרבה מאחוז אחד (1%) ממבקשי המקלט בעוד שבמדינות מפותחות אחרות, בין עשרה לחמישים אחוז (10-50%) מן הפונים מקבלים מעמד פליט ואת הזכויות הנלוות לכך. בין יולי 2009 ואוגוסט 2013, ישראל הכירה ב-0.15% ממבקשי המקלט כפליטים, האחוז הנמוך ביותר בעולם המערבי.

כך, בשנת 2010, מדינת ישראל העניקה לשישה אנשים בלבד מעמד פליט, בעוד 5,391 בקשות שהוגשו בשנה זו (אחוז הכרה של 0.11%). בשנת 2011, הוגשו 3,584 בקשות ושמונה מבקשי מקלט זכו למעמד פליט (אחוז הכרה של 0.22%). בשנת 2012 הוגשו 1,896 בקשות מקלט ושישה בני אדם הוכרו כפליטים (אחוז הכרה של 0.31%).

כיצד מערכת המקלט הישראלית מצליחה לייצר אחוזי הכרה נמוכים אלו?

עד שנת 2001, אנשי נציבות הפליטים של האו”ם בישראל ראיינו את מבקשי המקלט,התיקים נבחנו במרכז האו”ם בג’נבה וההמלצות הוגשו לשר הפנים. בשנת 2001 הוקמה בישראל ועדה בין-משרדית שתפקידה לבחון את הבקשות שאושרו על-ידי מומחי נציבות הפליטים, ולהמליץ לשר הפנים על מקרים שנמצאו ראויים למעמד פליט. ביולי 2009, לאחר כמה שנים שבהן גדל מספר מבקשי המקלט, החליט משרד הפנים לקחת אחריות על הליכי המקלט. ברשות ההגירה הוקמו שתי יחידות, היחידה לזיהוי ומיון מסתננים וכן יחידת ה RSD (קביעת מעמד פליט). אנשי היחידות מראיינים את מבקשי המקלט, מגבשים המלצות ומגישים אותם לוועדה הבין-משרדית הממליצה, בתורה, לשר הפנים.

כל מבקשי המקלט שהוכרו כפליטים עד היום על-ידי הוועדה הבינמשרדית המייעצת לשר הפנים למעט מקרה אחד זכו למעמד זה בזכות המלצה של נציבות הפליטים של האו”ם שבחנה את המקרה שלהם עוד לפני יולי 2009. כלומר, אך ורק מקרה אחד נבחן מתחילתו ועד סופו על ידי מערכת המקלט הישראלית וזכה להמלצת ועדה זו.

האופן שבו מתנהלים הראיונות עם מבקשי המקלט, כפי שנראה מיד, מצביעים באופן חד-משמעי על כך שישראל מסרבת מראש ובאופן גורף  להכיר בפליטים, תוך הפרה בוטה של האמנה עליה היא חתומה, ופועלת לגרשם מתחומה ללא אבחנה בין מקרים ראויים להכרה וכאלה שאינם ראויים לה.

לפי התקנות החדשות של משרד הפנים הישראלי, פקידים חסרי כל הכשרה מנהלים תשאול קצר של מבקשי המקלט ומחליטים אם הללו יוזמנו לראיון עם הוועדה הממליצה או יידחו על הסף.  בשנת 2011 נדחו 75% מן הבקשות על הסף. המסורבים נעצרים מיד ומגורשים תוך שלושה ימים, כך שאין להם כמעט סיכוי לנצל את זכותם לערער בבית-משפט.

מבקשי המקלט וגם עורכי דין שהתלוו אליהם העידו כי המתשאלים מציגים עצמם בתור “חוקרים”, מנהלים את הראיון כחקירה משטרתית לכל דבר ומטיחים במבקשי המקלט, עוד לפני תחילת ה”שימוע”, כי הם משקרים. החוקר תובע מהמרואיינים “להתוודות” על “שקריהם”, לא פעם הם נדרשים לענות ב”כן” ו”לא” בלבד. החקירה מתנהלת בצעקות ובגסות. פרטים שוליים נבחנים לצורך גילוי סתירות בסיפורם. נוהל זה הוא הפרה בוטה של אמנת הפליטים. האמנה תובעת התחשבות ברגישות מצבם של מבקשי המקלט, בהיותם לרוב קרבנות רדיפות, מאסר ועינויים, וגם מצביעה על הקשיים המובנים בזיכרון האנושי, ובייחוד בנסיבות קשות אלה.

עד שלהיי שנת 2013, מדינת ישראל לא איפשרה לרוב המכריע של מבקשי המקלט השוהים בישראל להגיש בקשת מקלט פרטנית – אזרחי סודאן ואריתריאה, המהווים 92% ממבקשי המקלט השוהים בישראל. בקשות המקלט היחידות שנבדקות של אזרחים ממדינות אלו הן של מבקשי מקלט שכלואים תחת החוק למניעת הסתננות. התיקון לחוק הקודם (2012) שנפסל על ידי בג”ץ בספטמבר 2013, קבע כי אם תוך תשעה חודשים מרגע הגשת בקשת המקלט לא ניתנת תשובה לגביה, בית הדין לביקורת משמורת במחנות הכליאה רשאי לשחרר את העצור. בפועל, אף בקשת מקלט של אזרחי סודאן לא נענתה, גם בחלוף תשעה חודשים. כמה מאות בקשות מקלט של אריתראים נבדקו על-ידי משרד הפנים וכולן נדחו למעט שלוש. במכתב הדחייה הזהה לכל האריתראים העצורים נכתב כי שר הפנים גדעון סער החליט כי עריקה משירות צבאי אינה נחשבת לסיבה לקבלת מעמד פליט במדינת ישראל, זאת בניגוד לכל מדינות המערב למעט שוויץ שמעניקות מעמד פליט לעריקים מצבא אריתריאה. שירות בצבא זה כרוך בעבודות כפייה בשירות המשטר ותקופת השירות אינה מוגבלת בזמן. עריקים מצבא אריתריאה נחשבים לבוגדים ואלו שנתפסים לאחר שערקו נכלאים ומעונים בבתי כלא שהתנאים בהם מסכני חיים.

מאז שלהי 2013, מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן שאינם כלואים יכולים אף הם להגיש בקשות מקלט. נכון לפברואר 2015, אלפים ניצלו זאת כדי להגיש בקשות מקלט, למרות חששם שבקשתם תדחה לאור חוסר הוגנותה של מערכת המקלט הישראלית. עד כה שלושה מבקשי מקלט אריתראים הוכרו כפליטים ואף לא מבקש מקלט סודאני אחד הוכר כפליט במדינת ישראל.

מכיוון שאינה יכולה להפר את עקרון “אי ההחזרה” למדינות כמו סודאן, אריתריאה, קונגו, או עד לאחרונה – חוף השנהב, הנהיגה ישראל מעמד המכונה “אי הרחקה זמנית” למבקשי המקלט מן הארצות הללו. הם מקבלים אשרת שהיה שעליהם לחדש מדי כמה חודשים (בין חודש לשניים, תקופת האשרה משתנה, באופן הגורם לתחושת ארעיות ואי-ביטחון בקרב הפליטים). על האשרה מצוין כי זו אינה אשרת עבודה. כעיקרון, אמנת הפליטים קוראת להתייחסות פרטנית לכל מקרה של מבקש מקלט; הגנה קבוצתית היא הליך מקובל במקרים שבהם מגיעה קבוצה גדולה של פליטים בבת אחת למדינה, ולא ניתן לטפל בבקשות הפרטניות בשל העומס. אולם, בהערימה קושי בלתי אפשרי על קיומם של הפליטים בעלי הגנה קבוצתית, שנאסר עליהם לעבוד; בהשהיית הטיפול בהמלצות הפרטניות משנים קודמות שניתנו על-ידי ועדת נציבות הפליטים; ובדחייה על הסף של בקשות אינדיבידואליות חדשות – מבקשת ישראל להרתיע פליטים חדשים מלהגיע אליה, ולסלק את הנמצאים.

במקום להתמודד באופן הגיוני והוגן עם מבקשי המקלט, להעביר את בקשותיהם למקלט לבחינת מומחים שיקבעו בתוך פרק זמן סביר מי מהם זכאי למעמד פליט ואת מי ניתן לגרש, ואז להכיר בפליטי-אמת ולגרש את המתחזים – מדינת ישראל מתנכרת לכל מבקשי המקלט באשר הם. כך נוצר מצב אבסורדי, שבו רבבות בני-אדם החיים בישראל נמצאים בלימבו: אסור לגרשם מכאן, אבל אין להם רשות להתפרנס, לפתוח חשבון בנק, לקבל שירותי בריאות או חינוך.

קריאה נוספת:

דו”ח מקיף של המוקד על מערכת המקלט הישראלית – עד שיאטם ליבנו (מרץ 2012)

דו”ח של המוקד על מדיניות המקלט ביחס לאזרחי אריתריאה וסודאן (דצמבר 2014)

x