מבקשי מקלט מגיעים לישראל כי הם נרדפים בארצות מוצאם, אם באופן אינדיבידואלי, בשל דתם, השתייכותם הלאומית או החברתית או השקפותיהם הפוליטיות, ואם בעקבות רדיפה קולקטיבית  של מיעוט אתני, דתי או פוליטי. הם בורחים ממדינות שבהן מתבצע טבח עם, ממדינות שבהן שלטון רודני מפר באופן שיטתי זכויות אדם, מאזורים המצויים במצב של  אסון הומניטארי מתמשך אשר מדינתם אינה מעניקה להם הגנה ממנו (מצב השורר, למשל, במחנות הפליטים בחבל דארפור בסודאן). הם בורחים מפני רצח, אונס, עינויים, כליאה ללא משפט ועבודות כפייה. רבים מהם חוו על בשרם מעשי אכזריות ואיבדו הורים, ילדים ואחים בנסיבות מחרידות.

מאיפה הם באים?
רוב מבקשי המקלט בישראל מגיעים מאפריקה, בעיקר מאריתריאה (73%) וסודאן (19%), וכן מאתיופיה, קונגו, חוף השנהב, ליבריה ועוד. אחוז קטן ביחס של מבקשי מקלט מגיע ממזרח-אירופה (מדינות בריה”מ-לשעבר ותורכיה), מאסיה (בורמה, נפאל, סין), ומדרום אמריקה (קולומביה, פרו, אקוודור).

אריתריאה
אריתריאה היא דיקטטורה מסוגרת ואחד ממשטרי הדיכוי הגרועים ביותר בעולם כיום. ארגון “עיתונאים ללא גבולות” הכריז עליה כמדינה האחרונה בעולם בדירוג חופש העיתונות. ארגוני זכויות אדם מעידים כי המדינה כולה הפכה ל”כלא ענקי”.

זוהי מדינה קטנה וצעירה בקצה קרן אפריקה המזרחית, לחוף ים סוף. בשנת 1991, לאחר 32 שנות מאבק מזוין, השיגה אריתריאה עצמאות משכנתה, אתיופיה. מעולם לא נערכו במדינה בחירות דמוקרטיות ורק מפלגה אחת, זו של הנשיא איסיאס אַפרֵוֶקי – לשעבר, מנהיג תנועת השחרור האריתריאית והשליט היחיד של אריתריאה מאז הקמתה – היא חוקית. ב-1998 פרץ סכסוך גבול עם אתיופיה והתפתח למלחמה שגבתה רבבות הרוגים. מאז מנהיג הנשיא משטר אימים במדינה המתנהלת כקסרקטין. תלמידי תיכון עושים את שנת לימודיהם האחרונה במחנות צבא. חובת הגיוס חלה על גברים ונשים, לכאורה ל-18 חודשים ובפועל ללא הגבלת זמן, עד גיל 40, 50, וגם 55. לישראל הגיעו קטינים לא מלווים שגויסו לצבא אריתריאה מספסל הלימודים בגילאי 13 ואף 12. השירות הלאומי באריתריאה שונה במהותו מזה שבישראל ובמדינות אחרות. המלחמה האחרונה בה אריתריאה הייתה מעורבת הסתיימה 2001 ומרבית המשרתים אינם מבצעים תפקיד מלחמתי כלשהו. רובם המכריע של המשרתים עובדים בעבודות כפייה למען המשטר – הם עובדים במכרות, סוללים כבישים, בונים גשרים ובניינים, עובדים במפעלים ובחקלאות. תמורת עבודות אלו המשרתים מקבלים שכר כה זעום שהם זקוקים לתמיכה של המשפחות שלהם כדי לא למות מרעב. ועדת חקירה של האו”ם קבעה כי מדובר במערכת של עבודות כפייה (forced labor) ולא שירות צבאי או לאומי לגיטימי.

נשים, המשרתות בצבא במשך כל גיל הפוריות, אינן מורשות להביא לעולם ילדים. מפקדיהן רשאים לקיים עמן יחסי מין כרצונן ואין הדבר נחשב לאונס אף אם האישה אינה מעוניינת ביחסים אלו. עריקים נעצרים, מעונים ולא פעם נרצחים. בני משפחה ואפילו כפרים שלמים של עריקים שהצליחו להימלט נענשים באכזריות.

קראו עוד השירות הצבאי באריתריאה במכתבה של ד”ר טרישיה רדאקר הפנר, מומחית מובילת שם בנוגע לאריתריאה

אריתריאה מנהלת סכסוכי גבול או מלחמה גלויה עם כל המדינות המקיפות אותה  – אתיופיה, סודאן, ג’יבוטי ותימן. מאות מתנגדי משטר, עיתונאים ומנהיגים דתיים נעצרו לפני שנים והועלמו מאז. כל כלי התקשורת הפרטיים במדינה נסגרו ב-2001. האוניברסיטה היחידה במדינה נסגרה בשנת 2005 והצמרת האקדמית ביקשה וקיבלה מקלט במדינות המערב. בנוסף לרבבות העריקים העצורים, כעשרת-אלפים איש כלואים ללא משפט, רבים בשל אמונתם הדתית. האסירים מוחזקים במרתפים מתחת לפני הקרקע או במכולות סגורות במדבר, בחום קטלני.

מבקשי מקלט שהוחזרו לאריתריאה ממצרים, מלטה, לוב וסודאן נעצרו מיד ועונו או נורו למוות. בשל החלשותו של המשטר, במהלך 2013 ו-2014 מספר האנשים שבורחים מאריתריאה מדי חודש צמח למספר אלפים. תהליך זה “החל לרוקן כפרים שלמים מיושביהם”, לדברי האו”ם. אזרחי אריתריאה הם הקבוצה השנייה בגודלה של מבקשי מקלט שהגיעו לאירופה בשנת 2014.
בשנת 2012, 89.3% מאזרחי אריתריאה שבקשות המקלט שלהם נבחנו ברחבי העולם זכו למעמד פליט או להגנה משלימה. (ראו טבלה 11) בשנת 2013, 83.1% זכו למעמד פליט או להגנה משלימה.

סודאן
סודאן, שאוכלוסייתה היא פסיפס של בני לאומים, שבטים ודתות שונים, נשלטת מאז הכרזת עצמאותה ב-1953 על-ידי הערבים-מוסלמים המרוכזים בצפון המדינה ובבירה ח’רטום. רובם המכריע של מבקשי המקלט הסודאנים בישראל הם בני השבטים האפריקנים המתגוררים בפריפריה של סודאן ונרדפים על ידי המשטר המרכזי בח’רטום. בשנת 2012, 71.8% ממבקשי המקלט הסודאנים קיבלו מעמד פליט או הגנה משלימה ברחבי העולם. (ראו טבלה 11) בשנת 2013, 62.9% ממבקשי המקלט הסודאנים ברחבי העולם קיבלו מעמד פליט או הגנה משלימה.

דארפור
בחבל דארפור שבמערב סודאן הסכסוך אינו על רקע דתי אלא אתני, והוא נסוב על שליטה באדמות ומאבקים בין רועים לעובדי-אדמה, ומוחרף בשל הבצורת הקשה המחריבה את מזרח אפריקה בעשורים האחרונים. התנגדות לנישול והתקוממויות מקומיות של התושבים הפוּרים (אפריקנים מוסלמים) נגד השלטון הערבי-מוסלמי נענשו בידי מיליציות ערביות, ה”ג’נג’אוויד” אשר נהנות מתמיכת המשטר. הפורעים פושטים על כפרים ומשאירים אחריהם אדמה חרוכה, מבצעים מעשי טבח ואונס המוני, חטיפות וגם הפצצות מן האוויר. רצח העם בדארפור גבה את חייהם של כ-300,000 בני-אדם, ויותר מ-2.7 מיליון נעקרו מבתיהם והם מרוכזים במחנות פליטים בצ’אד אך גם בחבל דארפור עצמו, תחת השלטון הסודאני, אשר אינו מגן עליהם ומונע מארגוני הסיוע הבינלאומי גישה אליהם. האו”ם הכריז על המצב בדארפור כאסון ההומניטארי הגדול בעולם. בשנת 2009 הגיעו מעשי הזוועה בדארפור לממדים כאלה שצו מעצר בינלאומי הוצא נגד נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, מטעם בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג. באשיר מואשם בביצוע פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ורצח עם בדארפור.

הרי הנובה
אזור דרום קורדופאן, המכונה “הרי הנובה” נמצא בדרום הרפובליקה של סודאן (צפון סודאן), על הגבול עם דרום סודאן. תושבי האזור, בני הנובה, הם אסופה של שבטים אפריקנים לא ערביים, חלקם נוצרים וחלקם מוסלמים. בתגובה להחלת חוקי השריעה על האזור בשנת 1984, הוקמו קבוצות מורדים מבני הנובה ששאפו להפיל את המשטר ולהחליפו בממשל הוגן שלא יפלה את אזרחיו. המשטר הפציץ כפרים מתוכם באו המורדים והטיל מצור על האזור. מדיניות זו בשילוב עם הבצורת שהשפיעה על האזור ההררי בתקופה זו גרמה למותם של עשרות אלפים. המשטר ניצל את מצוקתם של התושבים והפנה אותם למחנות מגודרים בהם ניתן להם מזון, טיפול רפואי, אך גם חינוך אסלאמי כפוי. אלו שסירבו להתאסלם עונו ונרצחו. רבים מתו ממחלות מזהמות במחנות.

למרות מדיניות זו, סירבו המורדים הנובים להניח את נשקם ובתגובה ב-1993 המשטר בח’רטום פתח במדיניות השמדה המונית בהרי הנובה, מבלי להבחין בין נוצרים ומוסלמים. המשטר מנע את הגעתו של סיוע הומניטרי לתושבי ההרים עד נובמבר 2001. בעשור האחרון של המאה ה-20 נרצחו והורעבו למוות מאות אלפי בני נובה.

הטבח בהרי הנובה התחדש ב-2011 עם הפצצות אוויריות של צבא סודאן על כפרים אזרחיים ושדות ומעשי טבח נגד אזרחים נובים על ידי מיליציות מטעם המשטר. כתוצאה מההפצצות, אזורים שלמים טוהרו אתנית מנוכחות של בני נובה, עשרות אלפים נרצחו ורבים נמצאים גם כיום בסכנת רעב כתוצאה מהעדר גישה לשדות או סיוע הומניטרי.

x