מדינת ישראל מקיימת מדיניות של הגנה זמנית המכונה על-ידי המדינה גם “עיכוב הרחקה זמנית” לרוב המכריע של מבקשי המקלט בישראל. על פי מדיניות זו, מדינת ישראל אינה בודקת את בקשות המקלט הפרטניות של מעל 90% ממבקשי המקלט בישראל: כל מבקשי המקלט הסודאנים, האריתראים והקונגולזים שאינם נמצאים במחנות הכליאה לפליטים מכוח החוק למניעת הסתננות. במקום זאת, ניתנות למבקשי מקלט אלו אשרות מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. משמעותה של אשרת “שחרור בתנאים מגבילים” זו היא כי נגד מבקש המקלט הוצא צו גירוש תלוי ועומד, אך ביצועו מתעכב. מבקשי המקלט מחויבים לשתף פעולה עם גירושם בעת שניתן יהיה לבצעו. אשרת שהייה זו מקנה למבקשי המקלט אך ורק את הזכות להיות נוכחים בישראל. באופן רשמי נאסר עליהם לעבוד והם לא זכאים לשירותי בריאות או רווחה למעט במקרי חירום.

מדינת ישראל אינה מגרשת את אזרחי אריתריאה, סודאן וקונגו משום שנשקפת סכנה לחייהם או לחירותם אם יגורשו. גירוש למדינות אלו יפר את עיקרון אי-ההחזרה (non-refoulement). עיקרון זה הוא לב אמנת הפליטים וחלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי, כלומר, כזה המחייב את כל מדינות העולם גם אם לא קיימת חקיקה פנימית המחייבת זאת. עיקרון זה קובע כי “אף מדינה… לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת” (סעיף 33 לאמנת הפליטים). בג”ץ קבע כי עיקרון אי-ההחזרה הוא נגזרת של זכות היסוד לחיים המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בג”ץ 5190/94 אל טאי ואח’ נגד שר הפנים). מדינת ישראל הצהירה בפני בתי משפט מספר פעמים כי היא רואה את עצמה מחויבת לעיקרון זה.

המדינה מסבירה את אי בדיקת בקשות המקלט הפרטניות של אזרחי סודאן, אריתריאה וקונגו בכך שבדיקה של כל התיקים תארך זמן רב ואילו משרד הפנים מעדיף לבחון את הבקשות של נתיני מדינות שאליהן ישראל יכולה לגרש את אלו שבקשתם תדחה (מה שקורה בכ-99.85% מהמקרים בשל חוסר ההוגנות של הליך בחינת בקשות המקלט בישראל). כלומר, מאחר שבלאו הכי לא ניתן לגרש פליטים לסודאן, אריתריאה וקונגו, משרד הפנים לא מתעדף את בדיקת בקשות מקלט של אזרחים ממדינות אלו.

מדינות אחרות מחילות “הגנה משלימה” או “הגנה זמנית” בתנאים אחרים. מדינות האיחוד האירופי וארצות הברית, לרוב, מחילות הגנה זו במקרים בהם בקשת המקלט של אדם נדחית משום שלא צפוי שיהיה חשוף לרדיפה אינדיבידואלית במקרה שישוב למדינתו (התנאי הנחוץ כדי להיות מוגדר כפליט מכוח אמנת הפליטים), אולם בשל לחימה חסרת הבחנה במדינתו, יש חשש מששי כי יגרם לו נזק משמעותי אם יגורש. מקרה נוסף בו מדינות מערביות מעניקות “הגנה משלימה” הוא כאשר מבקשי המקלט לא עונים על תנאי הסף של אמנת הפליטים שדורשת כי רדיפתו של הפליט אם יגורש תאיים על חייו או חירותו, אלא גם אם צפוי כי אם מבקש המקלט יגורש, הוא יהיה חשוף להפרה נרחבת של זכויות האדם שלו.

לצד זאת, מדינות שהן לרוב מדינות מתפתחות, מאמצות במקרים של “שטף גדול” (mass influx) מדיניות של הענקת הגנה זמנית קבוצתית במקום לבחון את בקשות המקלט האישיות של כל אדם ואדם בשל מחסור במשאבים וחוסר יכולת לבדוק כל בקשת מקלט. במצבי חירום כאלו, נציבות הפליטים של האו”ם הצהירה כי ניתן להעניק זכויות מוגבלות יותר מאלו של פליטים, אולם על התקופה בה הזכויות מוגבלות להיות קצרה ולאחריה יש לבחון את בקשת המקלט האינדיבידואלית של כל מבקש מקלט או להעניק זכויות פליט מלאות גם ללא בדיקה. גם בתקופה הראשונית בה מבקשי המקלט חוסים תחת הגנה קבוצתית, נאסר על המדינה לפגוע בחירותם או להגביל את תנועתם ועל המדינה לספק מזון, מחסה, גישה למערכת החינוך ושירותי בריאות בסיסיים למבקשי המקלט.
למרות שלא קיימת חקיקה המסדירה מתן הגנה זמנית בישראל, או נהלים כלשהם הנוגעים לכך, מוסד ההגנה הזמנית או ההגנה המשלימה השתרש בישראל ושימש במהלך העשור האחרון את הרשויות הישראליות, אם כדי להגיב למשברים הומניטאריים מחוץ לגבולות ישראל ואם לצורך הגנה על אנשים שנמצאו בישראל בעת שהתחוללה בארצם מלחמת אזרחים או משבר אחר.

ישראל קיימה בעבר מדיניות של הגנה קבוצתית ביחס לאזרחי סיירה ליאון החל מ-2001 ועד יולי 2005 בשל מלחמת אזרחים שהתחוללה אז במדינה המערב-אפריקנית. בשנים 2005-2007 בעת מלחמת אזרחים בליבריה, מדינת ישראל העניקה לתושבי מדינה זו הגנה זמנית. בשנים 2002-2012 מדינת ישראל העניקה הגנה זמנית מגירוש לאזרחי חוף השנהב בעקבות שתי מלחמות אזרחים במדינה זו.  בין השנים 2005-2012 מדינת ישראל העניקה הגנה זמנית גם למבקשי מקלט שמוצאם מדרום סודאן. בכל אחד ממקרים אלו, בסיום מלחמות האזרחים ומצב החירום במדינות אלו, ההגנה הזמנית הוסרה, אזרחי ארבע מדינות התבקשו לעזוב את ישראל ועשו זאת. אלו שלא עזבו מרצונם, נעצרו וגורשו.