7 דרכים בהן ישראל הופכת את חייהם של מבקשי מקלט לבלתי נסבלים

מאז 2008, ממשלת ישראל מיישמת מדיניות הכוללת מספר מרכיבים, אשר מתרבים ומתעצמים, שמטרתם לאמלל את מבקשי המקלט החיים בישראל ולעודד אותם או לכפות עליהם לעזוב את ישראל. המשפט הישראלי והבינלאומי אוסר על המדינה לגרש את מבקשי המקלט למדינות מוצאם. על כן מאמצת המדינה מדיניות שתגרום למבקשי המקלט לעזוב מבלי שתאלץ לגרשם בכפייה.

1. חיים ללא זכויות: מאז 2008, מבקשי מקלט השוהים בישראל מקבלים אשרה מסוג 2(א)(5), “שחרור בתנאים מגבילים”. אשרה זו אינה מעניקה למחזיקים בה כל זכות למעט הזכות לשהות בישראל. בפועל, למרות שאין להם זכות לעבוד, מבקשי מקלט מפרנסים את עצמם הודות להתחייבות המדינה בפני בג”ץ בינואר 2011 שלא לקנוס את מעסיקיהם. מעסיקים רבים חוששים להעסיק את מבקשי המקלט, שכן על אשרתם מוטבע המשפט “רישיון זמני זה אינו מהווה רישיון עבודה”, ולכן מבקשי מקלט עובדים לרוב בשכר מינימום או אפילו פחות מכך. כמו כן, מבקשי מקלט אינם זכאים לשירותי רווחה או לטיפול רפואי, למעט במקרי חירום.

2. סנקציות כלכליות: ממשלת ישראל אימצה שורה של צעדים על-מנת להקשות על מבקשי מקלט למצוא פרנסה ולצמצם את שכרם. לאחרונה החליטו רשויות המס שמעסיקיהם של מבקשי מקלט נדרשים לשלם “מס גולגולת” של 20% על כל עובד, בדומה למס המוטל על מעסיקים של מהגרי עבודה. בנוסף, החלו להקפיד שלא לתת למבקשי מקלט את 2.25 נקודות ההנחה במס להן זכאים שאר העובדים במשק ללא קשר למצבם. בחוק ההסדרים שעלה בממשלה הקודמת (ולא עבר עקב התפזרות הממשלה), המדינה תכננה להעלות את מס הגולגולת למעסיקים של מבקשי מקלט ל-30%. את 20% שהם מחוייבים לשלם כיום, מעסיקים רבים מנכים, באופן לא חוקי, ממשכורתם של מבקשי המקלט באופן שמכרסם בשכר המינימום.

בנוסף, בחוק הנוכחי (2014) למניעת הסתננות הוכנסו סעיפים, אשר טרם יושמו בשל הצורך להתקין תקנות רלוונטיות, אשר יחייבו מעסיקים להפקיד 16% משכרם של מבקשי המקלט בפיקדון במקום להפריש דמי אבטלה, כספים לפנסיה ולמימוש של זכויות סוציאליות אחרות. מעבר לכך, 20% משכר הנטו של מבקשי מקלט יועברו לפיקדון זה. את הפיקדון מבקשי המקלט יוכלו לקבל רק בעת עזיבתם את הארץ. המשמעות של סעיפים האלו בחוק היא שלילה של הזכות לפנסיה, דמי פיטורים ועוד זכויות סוציאליות ממבקשי המקלט עם עזיבתם מקום עבודה ובנוסף – כרסום משמעותי נוסף בשכר הנטו אותו יוכלו להרוויח.

משפחה של מבקשי מקלט אריתראים בישראל. התמונה באדיבות סטיבן וינסטון

3. אין סיכוי לקבל מעמד פליט: כאשר מבקש מקלט זוכה למעמד פליט (מעמד מסוג א5), הוא רשאי לעבוד וזכאי לשירותי רווחה וביטוח בריאות. בשל חוסר ההוגנות של מערכת המקלט בישראל, הסיכוי של מבקשי מקלט להיחלץ מהמעמד חסר-הזכויות שואף לאפס. המערך של בחינת בקשות מקלט בישראל מתנהל בדרך שונה מאוד ממערכים אלו במדינות מערביות אחרות. מטרתה של מערכת המקלט בישראל היא לדחות כמה שיותר בקשות מקלט בתואנות שונות. מעבר לכך, המדינה מנעה ממבקשי מקלט אריתראים וסודאנים להגיש בקשות מקלט עד 2013. התוצאה היא אחוז ההכרה הנמוך ביותר בפליטים בעולם המערבי: בארבע השנים הראשונות מאז שמערכת המקלט עברה לניהול בלעדי של משרד הפנים ונציבות הפליטים של האו”ם הפסיקה את מעורבותה בתהליך, רק 0.15% מבקשות המקלט קיבלו תשובה חיובית. אחוז ההכרה בקרב אריתראים הוא 0.4% (ארבעה הוכרו כפליטים מתוך 1,001 שבקשותיהם נענו), ובקרב סודאנים הוא עומד על 0% – אף מבקש מקלט סודאני לא הוכר כפליט בישראל למרות שמעל 3,100 אזרחי סודאן הגישו בקשות מקלט בישראל. (ראו נתוני משרד הפנים מפברואר 2015). בהשוואה, במחצית הראשונה של 2014, 84.3% ממבקשי המקלט האריתראים ברחבי העולם זכו למעמד פליט או להגנה משלימה שמעניקה זכויות דומות ו-56.6% מהסודאנים זכו למעמד פליט או הגנה משלימה בתקופה זו. (ראו טבלה 9)

4. מעצר מנהלי ממושך: החל מיוני 2012 ישראל החלה ליישם מדיניות שבמסגרתה מבקשי המקלט נכלאים לתקופות ממושכות ללא משפט סמוך לגבול עם מצרים. מדיניות זו נפסלה פעמיים על-ידי בג”ץ, אך הממשלה העבירה גרסה שלישית לחוק למניעת הסתננות. בג”ץ טרם הכריע בעתירה שהגישו ארגוני זכויות אדם נגד התיקון האחרון. על-פי הגרסה הנוכחית של החוק, מבקשי מקלט השוהים בתוך ישראל נדרשים להתייצב ל-20 חודשי מעצר ללא משפט במתקן חולות שמנוהל על-ידי שב”ס. לאחר תקופת כליאה זו, מבקשי המקלט ישוחררו בחזרה לישראל. כרגע, רק גברים רווקים שנכנסו לישראל לפני יותר מארבע שנים נכלאים בחולות. העצורים מחויבים לישון במתקן, להתייצב לספירה אחת ליום ונאסר עליהם לעבוד מחוץ למתקן כל עוד הם עצורים.

מתקן הכליאה חולות סמוך לגבול עם מצרים. צילום באדיבות ActiveStills

5. התעללות בלשכות: משרד הפנים מאלץ מבקשי מקלט לחדש את אשרות השהייה שלהם מדי חודש או חודשיים. ללא אשרות אלו, הם אינם יכולים להתפרנס ועלולים להכלא במתקן המעצר סהרונים. בשלהיי 2013, משרד הפנים ביצע הפרדה בין הלשכות שמעניקות שירות למבקשי מקלט ואלו שמשרתות ישראלים, מהגרים ותיירים. כיום רק שלוש לשכות משרתות מבקשי מקלט ושעות פעילותן מוגבלות. התוצאה היא תורים ארוכים מול לשכות אלו. בתוך הלשכות, מבקשי המקלט עוברים תשאולים משפילים ונדרשים להציג מסמכים אשר לעיתים אינם יכולים להשיג על-מנת לחדש את אשרתם. מבקשי מקלט רבים מוצאים את עצמם, גם אם חיכו שעות וימים ארוכים בתור בלשכה, ללא אשרה וחשופים למעצר.

6. הסתה גזענית: על-מנת להצדיק את מדיניותם ביחס למבקשי מקלט, מקבלי החלטות מציגים באופן עקבי את מבקשי המקלט כ”מסתננים” שעזבו את מולדתם והגיעו לישראל מסיבות כלכליות. כמו כן, מבקשי המקלט שמהווים כ-0.5% מהאוכלוסייה בישראל מוצגים כאיום דמוגרפי שצפוי להרוס את ישראל. מבקשי מקלט גם מוצגים כפושעים ומפיצי מחלות, למרות שנתונים עובדתיים אינם תומכים בטענות אלו. הסתה זו, מצידם של אישים בולטים דוגמת ראש הממשלה, שר הפנים וחברי כנסת ורבנים, הובילו לאווירה ציבורית עוינת ביחס למבקשי המקלט ואף לפשעי שנאה כלפי אנשים בעלי עור כהה.

גן של ילדי מהגרים בשכונת שפירא בדרום תל אביב לאחר שנזרקו עליו בקבוקי תבערה בזמן שילדים ישנו בגן. אפריל 2012. צילום באדיבות ActiveStills

7. לחץ לעזיבה מרצון: המטרה של ההיבטים השונים של המדיניות הישראלית ביחס למבקשי המקלט היא “להמאיס עליהם את חייהם” כל עוד הם נמצאים בישראל ולנסות לגרום להם לעזוב מבלי לגרשם בכוח למולדתם. נציגי משרד הפנים מפעילים לחץ על מבקשי מקלט מחוץ ובייחוד בתוך מתקני המעצר על-מנת לגרום להם “להסכים” לעזוב למולדתם או לאוגנדה ולרואנדה, מדינות בהן הם מופקרים לגורלם בלי מסמכים או יכולת לקיים את עצמם, חשופים למעצר ולגירוש למדינת מוצאם. בשלהיי מרץ 2015, משרד הפנים הודיע על מדיניות חדשה שבמסגרתה יוצע לכלואים בחולות לעזוב למדינה שלישית לא ידועה, ואם הם יסרבו לעזוב הם ייכלאו ללא הגבלת זמן בכלא סהרונים, מעבר לכביש. נכון לתחילת יוני 2015, יישום המדיניות טרם החל, אך עשרות כלואים זומנו לראיונות והובהר להם שאם לא יעזבו את ישראל הם צפוים להכלא בסהרונים עד שיכנעו ויעזבו את ישראל.

כתבה: אליזבט צורקוב