הגיע הזמן לפתרונות אמיתיים

מבקשי מקלט החלו להגיע לישראל במספרים גדולים בשנת 2006. מאז ועד היום, הפתרונות שהציעה המדינה להתמודדות עם שהייתם כאן כשלו זה אחר זה. לאחר מדיניות של הזנחה ונטישת מבקשי המקלט לגורלם בדרום תל אביב, ב-2012 המדינה עברה למדיניות קיצונית של כליאה ממושכת של מבקשי מקלט ללא משפט. המדינה הצדיקה מדיניות דרקונית זו, שנפסלה כבר פעמיים על ידי בג”ץ, בצורך להתמודד עם ההשלכות השליליות של שהותם של “מסתננים” רבים בדרום תל אביב. נוכחות זו, בתורה, היא תוצר ישיר של מדיניות הממשלה לפני 2012. עם זאת, גם מדיניות הכליאה לא הביאה פתרון למצוקה של תושבי השכונות בהן מתגוררים מבקשי מקלט רבים.

בדצמבר 2005 כוחות הביטחון המצריים פתחו באש חיה על מאהל מחאה של פליטים סודאנים מול משרדי נציבות האו”ם לפליטים בקהיר. 56 איש נהרגו ועשרות נפצעו במה שזכה לכינוי “טבח מוסטפה מחמוד”. הטבח במפגינים הלא-אלימים וכליאתם של רבים בעקבותיו, הגביר את חוסר הביטחון ותחושת הרדיפה בקרב מבקשי המקלט במצרים. לאחר הטבח, מבקשי מקלט החלו לחצות את סיני ולברוח ממצרים לישראל. במשך למעלה משנה, מדינת ישראל כלאה את מבקשי המקלט בתקווה שתוכל לגרשם, אולם לאחר שהתבהר כי גירושם מנוגד לחוק, נאלצה לשחררם.

ב-2007, כשמספרם של המגיעים מהגבול עלה על מספר המיטות בכלא, המדינה החלה לשחרר את מבקשי המקלט ממעצר תוך שבועות מהגעתם לישראל, בהתאם לחוק הכניסה לישראל. מבקשי המקלט קיבלו כרטיס נסיעה חד-כיווני לתחנה המרכזית בתל אביב ושם לא חיכה להם דבר. בעוד שמדינות אחרות מקימות מרכזי קליטה ברחבי המדינה, מעניקות דיור וסיוע כספי למבקשי מקלט, ישראל שחררה את מבקשי המקלט ממתקני המעצר בלי כל תמיכה. האשרה שעליהם לא התירה להם לעבוד באופן רשמי, אך המדינה לא קונסת את המעסיקים שלהם בשל חוסר נכונות לספק לכולם קורת גג, מזון וצרכים בסיסיים אחרים. מבקשי המקלט ברובם ישנו ברחובות, רבים מהם בגינת לוינסקי ליד התחנה המרכזית, עד שמצאו עבודה ויכלו לאפשר לעצמם לשכור דירה באיזור.

מבקשי מקלט שכרו דירות בשכונות המצוקה בדרום תל אביב בהן התגוררו בעשור הקודם מהגרי עבודה מאפריקה, דרום אמריקה והפיליפינים ואשר משכירי הדירות בהן הורגלו לשוכרים זרים ללא חשבונות בנק, פנקסי המחאות וערבים: נווה שאנן, התקווה ושפירא. שכונות אלו, ובייחוד נווה שאנן, סבלו במשך שנים מהזנחה, ריכוז גבוה של בתי בושת, פשיעה וסמים. מבקשי מקלט רבים התקשו למצוא עבודה סדירה בה משלמים שכר מינימום או יותר בשל האיסור הרשמי על העסקתם. המדינה אינה מודיעה למעסיקים כי הם לא צפוים לקנסות, וכתוצאה מכך מעסיקים רבים לא מוכנים לשכור מבקשי מקלט. על כן, מבקשי המקלט הנואשים לעבודה כדי לשרוד מסכימים להרוויח פחות משכר מינימום או עובדים בעבודות מזדמנות. בשל כך, מבקשי המקלט נאלצים להתגורר בצפיפות גבוהה ולחלוק את שכר הדירה הגבוה בין מספר רב של אנשים. הצפיפות יוצרת עומס על התשתיות הרעועות בלאו הכי של שכונות הדרום שאינן ערוכות לקלוט מספר כה רב של אנשים. למרות שנתוני המשטרה שנה אחר שנה מראים כי מבקשי מקלט מבצעים פחות פשעים בממוצע מהאוכלוסיה הכללית, הרי שהצפיפות הגבוהה בשכונות דרום תל אביב באופן טבעי מעלה את היקף הפשיעה באזורים אלו.

מדיניות שלילת הזכויות ממבקשי המקלט והפיכת חייהם לקשים יותר נועדה להקטין את היקף כניסתם לישראל. המדינה טענה כי הענקת זכויות סוציאליות, הזכות לעבוד והזכות לשירותי בריאות תמשוך יותר מבקשי מקלט להגיע לישראל. גם מדיניות ההזנחה לא הביאה להקטנת היקף הכניסה לישראל שבסופו של דבר פסק עם השלמת בניית הגדר לאורך גבול ישראל-מצרים וישום תקיף של מדיניות ההחזרה המתואמת למצרים, של אלו המגיעים בכל זאת לגדר הגבול.

לאחר כשלון מדיניות ההזנחה, מדינת ישראל פנתה לדרך חליפית: הקמת גדר על גבול מצרים שמנעה בהצלחה כניסתם של מבקשי מקלט חדשים, ומדיניות כליאה דרקונית. תיקון מס’ 3 לחוק למניעת הסתננות שנכנס לתוקף ביוני 2012 קבע כי מבקשי המקלט שיחצו את הגבול ייכלאו לתקופה מינימלית של שלוש שנים ללא משפט. נשים, ילדים וקורבנות עינויים נכלאו תחת חוק זה בכלא סהרונים שעל הגבול עם מצרים. כ-2,000 מבקשי מקלט מסודאן ומאריתריאה נכלאו תחת חוק זה, רובם הגיעו בקיץ 2012, לפני ההשלמה של בניית הגדר. מצוקת דרום תל אביב ושכונות אחרות ברחבי ישראל שקלטו מספרים גדולים של פליטים לא נפתרה עם חוק זה. ההזנחה, הצפיפות והפשיעה המשיכו לאפיין את דרום תל אביב.

בספטמבר 2013 בג”ץ פסל את תיקון מס’ 3 לחוק למניעת הסתננות וקבע כי ישנן חלופות דרקוניות פחות משלילת חירות ממושכת של אנשים שלא ביצעו כל פשע על מנת להתמודד עם ההשלכות השליליות של נוכחות מבקשי המקלט בישראל. הפסיקה קבעה כי על המדינה להתחיל לשחרר לאלתר את מבקשי המקלט הכלואים בסהרונים ולהשלים שחרורים אלו תוך תשעים ימים. במקום זאת, המדינה ניצלה את שלושת החודשים כדי להעביר את תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות. חוק זה יצר את מתקן חולות, אליו הועברו הכלואים ב”סהרונים” ושאליו זומנו מבקשי מקלט מתוך ישראל. עלות ההקמה של מתקן חולות הייתה 323 מיליון ש”ח ותפעולו עולה מעל 100 מיליון ש”ח בשנה. הכליאה במתקן חולות הייתה ללא הגבלת זמן. לצד זאת, המדינה אימצה מדיניות של הענקת תמריץ כלכלי לכל “מסתנן” שעוזב: 3,500$ ניתנו לכל אדם שהסכים לשוב למולדתו. כאשר הוצבה בפניהם האפשרות האם לסכן את חייהם ולשוב למולדתם או להכלא עד שארית ימיהם באמצע המדבר, רוב מבקשי המקלט בחרו להכלא, אך אלפים, רובם מסודאן, חזרו למולדתם. נציבות הפליטים של האו”ם האחראית על יישום אמנת הפליטים דחתה את טענות המדינה כי מדובר בחזרה “מרצון” וקבעה כי אילוצם של מבקשי מקלט לחזור למדינות מוצאם מהווה הפרה של עיקרון אי-ההחזרה שבלב אמנת הפליטים. בחודשים הראשונים של כניסת החוק לתוקפו (דצמבר 2013 ואילך), אלפי מבקשי מקלט עזבו את ישראל. עם זאת, כאשר התחילו להגיע לישראל הדיווחים על העלמותם, מעצרם ועינויים של אלו ששבו מישראל, היקף העזיבה ירד בצורה דרסטית לכ-100 איש בחודש.

ב-22 בספטמבר 2014 בג”ץ פסל בפעם השנייה את מדיניות הכליאה של מבקשי מקלט וקבע כי תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות אינו מידתי וחוקתי. לאורך עשרת החודשים שבמהלכם החוק היה בתוקף, שכונות דרום תל אביב המשיכו לסבול מהזנחה, צפיפות ופשיעה. כליאתם של 3,000 מבקשי מקלט וה”הצלחה” לכפות על כ-8000 מבקשי מקלט לסכן את חייהם במולדתם לא פתרו את מצוקתן של השכונות. כעת, המדינה יוזמת את תיקון מס’ 5 לחוק למניעת הסתננות. על-פי הדיווחים בתקשורת, משך הכליאה של מבקשי מקלט תחת חוק זה יהיה בין שנה לשנתיים. כלומר, מבקשי מקלט שכיום מתגוררים בישראל יתלשו מחייהם ומחבריהם, יישלחו לכליאה באמצע המדבר ולאחר מכן ישתחררו וישובו להתגורר במקומות בהם יוכלו לאפשר לעצמם לשכור דירה ולמצוא עבודה: שוב – דרום תל אביב.

מול הפתרונות הכושלים של ממשלת ישראל, המוקד לפליטים ולמהגרים וארגוני זכויות אדם נוספים מציעים חלופה שתקל על מצוקת דרום תל אביב ולצד זאת לא תרמוס את זכויותיהם של מבקשי המקלט:

שיקום דרום תל אביב: על משרדי הממשלה ועיריית תל אביב להשקיע מידית משאבים ותקציבים לטובת תגבור שירותי הבריאות הרווחה והחינוך בדרום העיר. יש להשקיע מאמצים ביצירת סביבה בטוחה ומותאמת לתושביה, זאת על ידי טיפול בתשתיות הפגומות, בליקויי הבטיחות ובחיבורים הפיראטיים לחשמל, למים ולגז המסכנים את חיי התושבים בדרום תל אביב, פינוי אשפה מסודר, הסדרת תאורת רחוב נוספת, שיקום והרחבת הגינות הציבורית ותחזוקה שותפת של המרחבים הציבוריים.
הסדרת העסקתם של מבקשי מקלט: צעד זה יגדיל את הכנסות המדינה ממיסים ויענה על צרכיהם של מעסיקים בתחום המלונאות, מסעדנות, ניקיון, בניין וחקלאות המשוועים לידים עובדות.
עידוד יציאה מדרום תל אביב: הענקת תמריצים למעסיקים ברחבי ישראל להחליף מהגרי עבודה אותם יש להביא מחו”ל במבקשי מקלט על-ידי ביטול ההיטל שמעסיקים נאלצים לשלם על העסקת מבקשי מקלט.
תמיכה ברשויות מקומיות מחוץ לתל אביב הקולטות מבקשי מקלט תסייע אף היא ביצירת פיזור טבעי של אוכלוסיית מבקשי המקלט ברחבי ישראל.