מדיניות הכבילה

עיקרי מדיניות הכבילה:
•    מעסיקים שקיבלו היתרי העסקה ומחפשים עובדים, ומהגרי העבודה הנדרשים לחפש מעסיק עוד בארץ מוצאם, פונים אל חברות כוח-אדם. החברות הן המקשרות בין המעסיקים לעובדים ועל כך הן גובות דמי תיווך.

•    שהייתם של מהגרי עבודה בישראל מוגבלת ל-63 חודשים לכל היותר, וכפופה למדיניות ששמה נטבע כ”הסדר הכבילה”. הסדר הכבילה קובע כי היתר העבודה יונפק על-ידי יחידת העובדים הזרים במשרד המסחר והתעשייה עבור המעסיק הישראלי. העובד רשום על שם המעסיק ורשיון השהיה שלו בישראל מותנה בעבודתו אצל אותו מעסיק.

•    המדינה, למראית עין, אינה מעורבת בגיוס ובהעסקת העובדים, וכך היא פוטרת עצמה מן האחריות לתנאי חייהם והעסקתם. מספר ההיתרים לענפים השונים משתנה משנה לשנה בהתאם לביקוש במשק, ובעיקר כמענה ללחץ המופעל על-ידי בעלי-עניין, ובראשם איגודי המעסיקים (חקלאים, קבלנים, תעשיינים) ובעלי חברות כוח-האדם.

מדיניות הכבילה: עובדים או עבדים?

זכותו של מהגר העבודה לעבוד בישראל מותנית בהתקשרותו עם המעסיק. מדיניות הכבילה קובעת כי עובד זר אינו רשאי לעזוב את מעסיקו החוקי, הרשום בהיתר שלו, לטובת מעסיק אחר, ואם יעשה כן מסיבה כלשהי, יאבד תוקף אשרתו מיד והוא יהפוך ל”שוהה שלא כדין” ובר מעצר וגירוש.

זהות מעסיקו של מהגר העבודה נקבעת עוד לפני הגעתו לישראל; רישיון הישיבה שניתן למהגר העבודה מותנה בעבודה עבור מעסיק מסוים, ועד לאחרונה שמו של המעסיק הוטבע בדרכונו של העובד.

בחסות “הסדר הכבילה” שהנהיגה המדינה יכולים מעסיקים להלין את שכרם של עובדים, לעשוק אותם, להימנע ממתן זכויות סוציאליות, להעבידם שעות ארוכות, להימנע ממתן ימי חופשה, להלינם בתנאים מחפירים, לקזז באופן בלתי חוקי סכומים משכרם ול”נייד” אותם לעבודות אצל מעסיקים אחרים. עובד העוזב את המעסיק המנצל הופך בהכרח לשוהה שלא כדין. עובד הפונה לערכאות משפטיות כדי לתבוע את זכויותיו ממעסיקו מפוטר בדרך-כלל, וכתוצאה מכך מבוטל לאלתר רישיון הישיבה שלו בישראל. עובדים רבים נאלצים להישאר אצל מעסיק מנצל על-מנת לשמור על מעמדם החוקי, בעוד שאחרים מעדיפים לעזוב את מקום עבודתם ולהסתכן במעצר בגין שהייה שלא כדין בישראל.

אם מהגר עבודה עוזב את המעסיק או עובד עבור מעסיק אחר (שאינו “רשום” ברישיון העבודה), אם הוא מתפטר, מפוטר או שמעסיקו נפטר, מתבטל לאלתר רישיון הישיבה שלו, הוא הופך ל”שוהה שלא כדין” ועומד בסכנת מעצר וגירוש. כתוצאה מ”הסדר הכבילה”, רבים ממהגרי העבודה המגיעים לישראל מאבדים את רישיון הישיבה שלהם ומגורשים מהארץ עוד בטרם השלימו את התקופה שבמהלכה ציפו לעבוד בישראל. על-פי מחקרים שערך משרד התמ”ת, הסיבה העיקרית לאובדן המעמד החוקי של מהגרי עבודה איננה שהות מעבר לתקופה מותרת או עבודה מחוץ לענף הרשום בהיתר, אלא עזיבת מעסיקים בשל תנאים מחפירים ו/או הלנות שכר.

בשנת 2002 עתרו “קו לעובד”, “מוקד סיוע לעובדים זרים” ועוד ארבעה ארגוני זכויות אדם לבג”ץ בדרישה לבטל את “מדיניות הכבילה”, בשל הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של מהגרי העבודה הגלומה בה. לאחר קרוב לארבע שנות התדיינות, קיבל בג”ץ ב-2006 את טענות העותרים ופסק, תוך מתיחת ביקורת חריפה מאין כמותה על מדיניות הממשלה, כי הכבילה היא עבדות מודרנית, וכי על המדינה לגבש הסדרים חדשים בענפי הסיעוד, החקלאות והתעשייה בתוך חצי שנה ממועד מתן פסק הדין.

בפסק דין בג”ץ 2006 קבע השופט חשין: “אין להימנע ממסקנה – מסקנה כואבת ומבישה –  כי העובד הזר הפך צמית של מעסיקו; כי הסדר הכבילה על כל שלוחותיו סגר על העובד הזר סביב-סביב; כי הסדר הכבילה יצר מעין-עבדות בגרסה מודרנית”.

ב-2008, לאחר שחלפו שנתיים מפסיקת בג”ץ מבלי שיגובשו הסדרים חדשים, עתרו הארגונים נגד המדינה על ביזיון בית המשפט ועתירתם התקבלה. בענפים מסוימים הופעלו בינתיים נהלים חדשים ותנאי העובדים השתפרו במידת מה, אולם מדיניות הכבילה לא שונתה מעיקרה: גם כיום מותנה רישיון הישיבה של העובד במעסיק, בניגוד בוטה לקביעת בית המשפט העליון, אשר הדגיש את הזכות “לחופש הבחירה של העובד, לאוטונומית הרצון שלו ולחירותו לעצב את חייו…”.  השופט ריבלין הבהיר בפסק הדין כי “חירות זו של העובד נגזרת באופן ישיר מתפיסת האדם כמטרה ולא כאמצעי… חיוב העובד לעבור למעביד החדש – ולוּ כהנחת עבודה – אינו עולה בקנה אחד עם זכות היסוד של העובד לבחור את מעבידו ולא להיות מועסק על-ידי מעביד שאותו לא בחר באופן חופשי…”.

חוק חדש הנוגע לענף הסיעוד, אשר נועד לתת מענה לפסיקת בג”ץ ואושר ב-2011, ממשיך ואף מחזק את מדיניות הכבילה ביחס למהגרי עבודה בתחום הסיעוד. חוק זה שנכנס לתוקף בשנת 2014 מגביל את זכות העובדת להחליף מעסיקים ואת התחום הגיאוגרפי שבו מותר לה לעבוד.