בניגוד להחלטת המדינה ב-2002 על מדיניות “שמיים סגורים”, כלומר, הפסקת מתן היתרים למהגרי עבודה חדשים וגיוס עובדים חדשים השוהים כבר בישראל למילוי החסרים למעסיקים, ממשלת ישראל המשיכה לנפק היתרים ללא הגבלה בענף הסיעוד ואף החזירה לתוקפן את המכסות בענפים אחרים גם בעיצומו של מסע הגירוש המאסיבי של מהגרי עבודה בתחילת שנות ה-2000. מידי שנה נכנעת הממשלה ללחצי המעסיקים ולוביסטים מטעמם ומאשרת הבאתם של אלפי מהגרי עבודה נוספים, בניגוד למדיניותה המוצהרות ולאינספור החלטות ממשלה בנושא.

זוהי מדיניות “הדלת המסתובבת”, כאשר המדינה מגרשת ביד אחת, ומייבאת עובדים חדשים בשניה. דו”ח מבקר המדינה משנת 2010 הראה כי מדיניות זו משרתת בעיקר את חברות כוח האדם והמתווכים, המשלשלים לכיסם דמי תיווך חדשים עם כל עובד חדש. חברות אלו מגדילות את רווחיהן ביחס ישר לקיצור תקופת שהותו של כל עובד השוהה כבר בארץ והחלפתו באחר מבחוץ. כך, דו”ח המבקר הראה כי מדינת ישראל המשיכה להנפיק היתרי העסקה למהגרי עבודה חדשים גם כאשר ישנם מספיק מהגרי עבודה בתחומי ישראל ללא מעסיק שיכולים היו להיות מגוייסים לעבודה במקום זאת.

מדיניות “הדלת המסתובבת” משרתת באותה מידה גם את המעסיקים ואת המדינה, כי האיום בגירוש והחילופים התכופים משמרים את מצבם המוחלש של העובדים ומחריפים אותו; העבודה נשארת זולה.

“אופני הוויסות והפיקוח הנוקשים הנהוגים בישראל כלפי מהגרי עבודה – במטרה למזער את ניידותם בשוק עבודה ולקבע את חולשתם בו, למנוע את השתקעותם בטווח הארוך ולהדירם לחלוטין ממעגל הזכויות שאזרחי המדינה נהנים ממנו – כל אלה ממקמים את ישראל בהקשר הקורא להשוואה עם מדינות בעלות משטר סמכותני במפרץ הפרסי ובמזרח אסיה, ובעיקר טייוואן וסינגפור”, קובעת ד”ר רבקה רייכמן, החוקרת לאורך שנים את הגירת העבודה לישראל.