צילום: סיגל רוזן

מאז 1995 גורשו עשרות אלפי מהגרי עבודה מישראל ורבבות נוספים חתמו על מסמך “עזיבה מרצון” ועזבו את הארץ תחת איום במעצר וגירוש בני-משפחה, לעתים קרובות לאחר שאיבדו את רשיונם על לא עוול בכפם, בשל מדיניות הכבילה.
בסוף שנות התשעים נערכו כמה מבצעי מעצר וגירוש, תוך דרישה מוצהרת של משרד הפנים להגיע למכסה של 1000 מגורשים מדי חודש.

ב-2002, בזמן האינתיפאדה השניה והמיתון הכלכלי שבא בעקבותיה, החליט ראש הממשלה אריאל שרון על גירוש המוני של עובדים זרים ועל הקמת “מנהלת ההגירה”; גוף זה הופקד על איתור וגירוש שוהים לא חוקיים, ותוקצב במאות מיליוני שקלים; מתביעה ל-1000 עד 3000 מגורשים בחודש, העלה משרד הפנים את המכסה המבוקשת ל-4000. בין השנים 2002 ל-2004 התנהל מצוד משטרתי נרחב במקומות עבודה, ברחובות, באוטובוסים ובפריצות אלימות באישון לילה לדירות מגורים, ובמהלכו נתפסו, נעצרו וגורשו בהליך מזורז 40,000 מהגרי עבודה שחלקם אף לא הפרו את תנאי אשרתם, ובסך הכל עזבו את הארץ קרוב ל-130 אלף.

ברוב המקרים, הן העוזבים “מרצון” תחת איום מעצר והן המגורשים לא זכו לייצוג משפטי נאות ואף לא למתורגמן (ברשומות השימוע הופיע לא פעם המשפט “אין תקשורת עם הנאשם”).

במקביל בעקבות לחצי ארגוני זכויות האדם וכתבות באמצעי התקשורת, הוחלט ב-2002 על מדיניות “שמים סגורים”, הווה אומר: הפסקת מתן היתרים למהגרי עבודה חדשים וגיוס עובדים חדשים השוהים כבר בישראל למילוי החסרים למעסיקים. החלטה זו קוימה באופן חלקי ביותר. ממשלת ישראל המשיכה לנפק היתרים ללא הגבלה בענף הסיעוד ואף החזירה לתוקפן את המכסות בענפים אחרים גם בעיצומו של מסע הגירוש המאסיבי; מידי שנה נכנעת הממשלה ללחצי המעסיקים ולוביסטים מטעמם ומאשרת הבאתם של אלפי מהגרי עבודה נוספים, בניגוד למדיניותה המוצהרות ולאינספור החלטות ממשלה בנושא.

x