החוק למניעת הסתננות שינה את חייהם של שלושה אנשים אלו

כתב: עו”ד אסף וייצן

קצת יותר משלוש שנים אני עו”ד במוקד לפליטים ולמהגרים. כמעט בכל התקופה הזו אנחנו מתמודדים עם החוק למניעת הסתננות ועם הפגיעות הרעות שלו. פעמיים פסל בג”ץ את החוק בעקבות עתירות שהגשנו עם ארגונים נוספים. שתי פעמים הקימה הכנסת את החוק לתחייה באופן מעוות ופרוורטי. עתירה שלישית הוגשה יום לאחר שהגלגול השלישי של החוק פורסם ויחד עם העתירה הוגשה גם בקשה לצו ביניים, שמשמעותו הקפאת ההעברה למתקני שירות בתי הסוהר (“חולות” ו”סהרונים”) עד להכרעה בעתירה. באותו יום ניתנה החלטה להקפיא את יישום החוק והמדינה נדרשה להגיב לבקשה עד יום ראשון הקרוב.

החוק למניעת הסתננות קיבל הרבה מאוד כותרות. יש מי שרואים בו רוע מיותר ואיום על היסודות הדמוקרטים של החברה הישראלית. אחרים רואים בו “נדבך מרכזי במדיניות ההגירה של ישראל”, או איזה קשקוש מנופח אחר. מאחר שעבור מי שעובד ומתנדב במוקד, החוק הוא הרבה יותר ממילים מנופחות וכותרות, חשבתי להביא שלושה סיפורים של אנשים שהחוק שינה את חייהם. סיפורו של אדם אחד לכל גלגול של החוק.

סיפורה של אמי (שם בדוי)
אמי היא מבקשת מקלט מאריתריאה. היא נכנסה לישראל בתחילת יוני 2012 והוחזקה בכלא “סהרונים” יותר משנה מכוח תיקון מס’ 3 לחוק למניעת הסתננות. היא נכלאה בלי משפט, בלי שנעשה ניסיון כלשהו להרחיק אותה מישראל ומהצד השני, בלי שבקשת המקלט שלה תבחן ותוכרע בכל התקופה הזו. אמי, בת ה-24, הייתה אחת העותרות בעתירה הראשונה נגד החוק. בזמן שבית המשפט בירר את השאלה המורכבת אם כליאה של אנשים ללא משפט לתקופה של שלוש שנים היא חוקתית ומותרת, אמי הייתה כלואה. באחד מהביקורים שלי אותה, אחרי שנה בכלא וכששוב לא יכולתי להבטיח למה מתי, ואם בכלל, תשוחרר, היא יצאה בוכייה ושבורה. סוהרת צעירה ראתה אותה עצובה וקיימה איתי את הדיאלוג הכן הבא –

סוהרת: ״למה א׳ מבואסת?״
אני: ״כי היא מוחזקת בכלא כבר יותר משנה ולא יכולנו להבטיח לה שתשוחרר בקרוב.״
סוהרת: ״והיא לא רוצה לחזור לאריתריאה?״
אני: ״לא״
סוהרת: ״למה?״
אני: ״כי צפויים לה שם דברים איומים. לכן ישראל גם לא מנסה לגרש אותה לשם.״
סוהרת: ״אז למה היא בכלא???״

בסוף, אחרי אינסוף הליכים משפטיים שניהלנו בעניינה (במקביל לעתירה החוקתית), שחרר בית המשפט המחוזי את אמי מהטעם שלא טיפלו בבקשת המקלט שלה במועד (בקשת המקלט של אמי נדחתה אחרי שהייתה שנה בכלא). כמה חודשים לאחר מכן, שבדיה דווקא הכירה בה כפליטה והיא עברה לשם בסיוע נציבות האו”ם לפליטים. לא מזמן שוחחה איתי אמי ב-skype. היא סיפרה שטוב לה, שהיא לומדת את השפה ושלראשונה בחייה יש מדינה שדואגת לה ומעניקה לה מקום בעולם. היא הוסיפה שהיא רוצה להגיע לביקור בירושלים, כי היא שמעה שהיא מאוד יפה ולא יצא לה לראות אותה בתקופה שהייתה כאן. השנה בה אמי הייתה כלואה בישראל לעולם לא תוחזר לה.

סיפורו של פומידין
כמו אמי, גם פומידין נכנס לישראל ביוני 2012 והוחזק מאז ועד לפני חודשיים בערך במתקני שירות בתי הסוהר. פומידין הגיע מחבל דרפור שבסודן אחרי שעזב את לימודי הכלכלה ונמלט משם. בשנה וחצי הראשונות שלו בארץ היה כלוא ב”סהרונים” בזמן שבקשת המקלט שהגיש לא טופלה (האמת – עד היום לא ניתנה בה החלטה). הדבר הזה לא מיוחד לפומידין. עד היום לא התקבלה אפילו החלטה אחת בבקשות המקלט הרבות שהגישו מי שנמלטו מדרפור.
אחרי שנה ושלושה חודשים בכלא, בחודש ספטמבר 2013, ביטל בית המשפט העליון את החוק למניעת הסתננות. לפי פסק הדין צפויים היו חייו של פומידין להשתנות מכליאה ללא משפט ל”חיים של חירות ותקווה לעתיד” (הציטוט לקוח מפסק הדין). אלא שמשרד הפנים הכשיל את ביצועו של פסק הדין ובמקום לשחרר את פומידין משך 3 חודשים והעביר אותו, בלילה חורפי באמצע חודש דצמבר, למתקן “חולות” שנפתח ממול לכלא “סהרונים”. אחרי יומיים ב”חולות” יצא פומידין עם כמה מאות מבקשי מקלט בצעדה לירושלים שכונתה צעדת החופש. כעונש על כך נכלא ל-3 חודשים נוספים ב”סהרונים”. גם כליאה זו נעשתה ללא משפט.
ימים אחרי שנכלא כך הגשנו עתירה נגד כליאתו ונגד העברתו ל”חולות”. בתי המשפט הצליחו למשוך את הדיון בעתירה במשך כחצי שנה (ארבעה דיונים במחוזי, שני ערעורים לעליון והכל בזמן שפומידין מוחזק ב”חולות”). בסוף, אחרי הערעור השני לעליון, המדינה התקפלה והודיעה שתשחרר אותו. גם השנתיים שהעביר פומידין במתקני שירות בתי הסוהר. מי שמתענין בסיפורו המלא של פומידין יכול לקרוא אותו בכתבה ב”הארץ”. גם השחרור של פומידין לא שינה דבר בהתנהלות משרד הפנים ורק אחרי שהוגשה עתירה נוספת לבג”ץ שוחררה קבוצה של כ-180 מבקשי מקלט שהוחזקו בכלא כשנתיים וחצי ושסיפורם זהה או דומה מאוד לזה של פומידין.

סיפורו של מוטסים
למוטסים עלי היה מזל. הוא הגיע לישראל לפני שנחקק התיקון לחוק למניעת הסתננות ולכן היה כלוא “רק” ארבעה וחצי חודשים ואז שוחרר. הוא קיבל רישיון ישיבה שכתוב עליו שהוא “אינו מהווה היתר לעבוד” אלא שרק איתו יכל לעבוד ולכלכל את עצמו בארץ. בניגוד לכל הסיכויים, מוטסים עשה חיל. הוא למד עברית, רכש לעצמו הן חברים ישראלים והן מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה ובמקביל לעבודתו, התנדב בארגון ARDC ואף מונה למנהלה של העמותה. מוטסים ניסה להגיש בקשת מקלט כבר ב-2010, אבל משרד הפנים אמר לו שהוא לא יכול מכיוון שממילא הוא זכאי ל”הגנה קבוצתית”. בסוף שנת 2012 הצליח מוטסים להגיש לבסוף בקשת מקלט, אבל עד היום לא ניתנה בה החלטה כלשהי. כל זה לא הפריע לפקיד במשרד הפנים לזמן את מוטסים ל”חולות” בינואר 2013. בלי לנמק את ההחלטה וגם מבלי שישמע אותו או יתחשב בעברו ובחייו בארץ. למה? כי החוק למניעת הסתננות אפשר זאת. עתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה ולכן מוטסים שוהה ב”חולות” מתחילת חודש מאי 2014. גם על סיפורו של מוטסים נכתב ב”הארץ” ברגישות וניתן לקרוא את הדברים כאן. כך, בבת אחת הפך מוטסים מאדם מועיל, מתנדב ועובד שמכלכל את עצמו ועוזר לחבריו לאדם שמקבל “דמי כיס” בסך של 460 ש”ח לחודש ומצופה ממנו שיסתובב בחוסר מעש במשך כל שעות היום, כשהוא כפוף למשמעת ולמשטר של סוהרי שירות בתי הסוהר ופקידי משרד הפנים. אז נכון, בית המשפט העליון כבר ביטל גם את התיקון הנוסף לחוק למניעת הסתננות, שמכוחו הוקם מתקן “חולות”, אלא שמוטסים עדיין שם, כי בינתיים העבירה הכנסת תיקון נוסף לחוק שעקף את פסיקת בג”ץ והקים לתחייה את “חולות”.

מוטסים ערער לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. במקביל, אם הצו הזמני שמקפיא את הפעלת “חולות” יישאר בתוקף מספיק זמן, ישוחרר מוטסים מ”חולות” יחד עם כל מי שמוחזק שם. כל אפשרות אחרת היא פשוט פשע נגדו, ונגדנו.

כל יום שמוטסים נשאר ב”חולות” הוא בזיון של פסיקות בית המשפט העליון שהורה לסגור את המתקן במתכונת בה הוא פועל, אבל לא פחות חשוב מכך, זהו בזיון של המורשת שלנו, של ההתחייבויות שנטלה על עצמה המדינה כשחתמה על אמנת הפליטים ושל הערכים הבסיסים שאמורים היו להיות משותפים לכל בני האדם.

אמי, פומידין ומוטסים – ביחד אלו ארבע שנים של כליאה מיותרת. כליאה שפגעה בהם באופן מחריד ובלתי הפיך, שעלתה למשלם המסים הישראלי הון עתק ושלא תרמה דבר, לא למצב הקשה בדרום תל-אביב ותתפלאו – גם לא ל”זהותה היהודית” של המדינה. ערב הדיון בעתירה החוקתית השלישית, הגיע הזמן לעצור את הטירוף הזה. להפסיק את כליאתם של מבקשי המקלט ולחשוב על פתרונות אמתיים וצודקים.