גלגולו של החוק למניעת הסתננות

כתבה: סיגל רוזן

בחוק למניעת הסתננות נתקלתי לראשונה בתחילת 2006. שנה קודם לכן, ב-2005, הצליח המוקד לפליטים ולמהגרים בשיתוף עם התוכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב להביא לשחרורם מהכלא של כמה עשרות ניצולי רצח העם בדארפור, שמצאו את דרכם לישראל והיו כלואים על פי חוק הכניסה לישראל. שחרור הפליטים מהכלא, גם אם לחלופות מעצר בקיבוצים, לא מצא חן בעיני הרשויות. כבר בתחילת 2006, מצאו מקבלי ההחלטות פתרון לאותם שחרורים באמצעות ניעור האבק מעל החוק למניעת הסתננות – אותו חוק חירום מ-1954 שנועד למנוע כניסתם של מסתננים – ה”פדאיון” – שביקשו לחבל במדינה הצעירה שרק הוקמה.

אנו, ארגוני זכויות האדם, הזדרזנו והגשנו עתירה לבג”ץ נגד מעצרם של פליטי רצח עם על פי חוק חירום ללא ביקורת שיפוטית וללא אפשרות שחרור. דיוני העתירה נמשכו עוד שלוש שנים עד שרשות ההגירה התחייבה לפני בג”ץ להעביר את עצורי החוק למניעת הסתננות למעצר על פי חוק הכניסה לישראל. במשך שלוש השנים הללו נכנסו לישראל אלפי מבקשי מקלט, ניצולי רצח העם בדארפור ופליטי הדיקטטורה האיומה בעולם – אריתריאה. בתקופה זו הלך והפך תיקון החוק למניעת הסתננות, שנראה לי הזוי בזמנו, להצעת חוק שמספר הולך וגדל של חברי כנסת מצאו אותה ראויה לצרף לספר החוקים של מדינת ישראל.

אינספור ימים ולילות ארוכים הקדשתי מאז, אני ורבים אחרים, למניעת קידומן של ההצעות המשתנות לתיקונו של החוק למניעת הסתננות. ממשלות התחלפו, הצעות הוסרו והוגשו מחדש, הוחל עליהן דין רציפות, דיוני ועדת הפנים שגם ראשיה התחלפו, שינו סעיפים בהצעות: האם יאפשר החוק להטיל חמש שנות מאסר על מי שיגיש כוס מים לפליט שחצה את הגבול? או על רופא שיעניק טיפול רפואי לפליט פצוע על הגבול? אלו הן שאלות שעלו מניסוחו של תיקון החוק בגלגוליו השונים.

מסע ההסתה של ח”כים ושרים נגד מבקשי המקלט, כינויים כ”מסתנני עבודה” או סתם “מסתננים”, כינוי שהתקבע והתקבל גם על בתי המשפט והתקשורת; וכאלף מבקשי מקלט שחצו את גבולנו הדרומי מדי חודש, כל אלו הקלו על הממשלה להעביר בכנסת את תיקון מס’ 3 לחוק למניעת הסתננות בינואר 2012. התיקון איפשר את כליאתם של מבקשי מקלט החוצים את הגבול לתקופה מינימלית של שלוש שנים. את פליטי דארפור וילדיהם, איפשר החוק לכלוא ללא הגבלת זמן כלל. אמנם מדובר היה בהוראת שעה לשלוש שנים, אבל כידוע, אין בישראל דבר קבוע יותר מהוראות שעה זמניות. התקשיתי להאמין, אבל 37 ח”כים הצביעו בעד החוק. רק שמונה התנגדו לו.

עברה עוד חצי השנה עד שהרחיבו הרשויות את בתי הכלא מספיק כדי להחיל את החוק על מבקשי המקלט. אלו כבר כמעט פסקו מלהגיע משום שבמקביל לחקיקה – הקימו הרשויות גדר אדירה שחסמה את הדרך, איפשרה למפקדי צה”ל להורות לחיילים למנוע בעד מבקשי המקלט מלעבור את הגדר ולקרוא לחיילים המצרים לבוא לקחת אותם לכלא המצרי.

ארגוני זכויות האדם הזדרזו להגיש עתירה וב-16 בספטמבר 2013, בשלושת הימים שבין יום הכיפור לסוכות בשנה שעברה – לאחר שנה ושלושה חודשים שבמהלכם נכלאו מבקשי מקלט על פי החוק – מצאו אותו תשעה שופטי בג”צ לא חוקתי ולא מידתי והורו לרשויות לשחרר על פי חוק הכניסה לישראל, תוך 90 ימים את כ-1,200 מבקשי המקלט שהיו כלואים באותה עת.

*

מי שחשב שאנשי רשות ההגירה הזדרזו לשחרר את הכלואים, טעה. במהלך חודש וארבעה הימים שחלפו מיום פסיקת בג”ץ ב-16 בספטמבר ועד 20 באוקטובר 2013, לא שחררה רשות ההגירה לפי חוק הכניסה לישראל אף לא מבקש מקלט אחד. בודדים החלו להשתחרר רק בעקבות פנייה של ארגוני זכויות האדם ליועץ המשפטי לממשלה ב-13 באוקטובר 2013, דיון ועדת הכנסת לעובדים הזרים ב-15 באוקטובר 2013 ובקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהוגשה על ידי ארגוני זכויות האדם ב-28 באוקטובר 2013- בטענה שהמדינה מבזה את החלטתו של בית המשפט העליון בכך שהיא נמנעת משחרורם של מבקשי המקלט ממעצרם הממושך על פי העילות הקבועות בחוק הכניסה לישראל.

ממעקב פעילי המוקד לפליטים ולמהגרים עולה שב-20 באוקטובר 2013 שוחררו מכלאן, לראשונה בעקבות פסיקת בג”ץ, תשע נשים. בעקבותיהן שוחררו כל הנשים, רובן המכריע אזרחיות אריתריאה. ב-5 בנובמבר שוחררו מכלאם 16 הגברים הראשונים, אזרחי אריתריאה, ובמהלך החודש לאחר מכן, שוחררו כ-700 כלואים נוספים. למיטב ידיעת פעילי המוקד, רק ב-24 בנובמבר 2013 שוחרר הכלוא הסודאני הראשון על ידי ממונה ביקורת גבולות וב-27 בנובמבר 2013 שוחררו 30 מבקשי מקלט סודאנים נוספים מכלא סהרונים.

*

בעוד שאנשי רשות ההגירה מתרשלים בשחרורם של מבקשי המקלט הכלואים, במיוחד הסודאנים שבהם, הזדרזו בממשלה ובכנסת וניסחו בהליך בזק, מאוד לא אופייני, את תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות.

מאחר ושניים משופטי בג”ץ ביקרו את תקופת המעצר המנהלי הארוכה, סברו להם המחוקקים שאם יקצרו את תקופת המעצר משלוש שנים לשנה, תנוח דעתם של השופטים. אבל מעצר למשך שנה אינו מרתיע דיו אנשים שחייהם בסכנה אם יוחזרו למדינת מוצאם. היה הכרח למצוא דרך להמשיך ו“להמאיס עליהם את חייהם” כפי שהבטיח שר הפנים הקודם, אלי ישי, כדי שיעזבו ביוזמתם.

ברוח זאת נוסח תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות, תיקון שקיצר את תקופת הכליאה בסהרונים, אך הציג לצדה המצאה ישראלית ייחודית : כלא על גבול מצרים, ששעריו נפתחים פעמיים ביום, באופן שמאפשר לכלואים בו לצאת אל המדבר, וכפי שהציג זאת הפעיל החברתי יגאל שתיים – לחבק קקטוס, אם הם רוצים. אם תיקון מס’ 3 לחוק עבר בתמיכתם של 37 ח”כים, הרי שתיקון מס’ 4 כבר נתמך על ידי 43 ח”כים, להם סיפרו שר הפנים ואנשיו שמדובר במתקן פתוח, אליו “יוזמנו”, ואשר אותו לא יוכלו לעזוב, מבקשי מקלט ממרכזי הערים על פי “אופק ההרחקה” שלהם, או בעברית: “נזמן לחולות הרבה סודאנים ונפעיל עליהם לחצים מסיביים, כי הנתונים מוכיחים שהם נכנעים ללחץ ולהתעמרות ועוזבים את הארץ פי 14 מהאריתראים”.

עם כניסתו לתוקף של תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות ב-10 בדצמבר 2013 פסקה רשות ההגירה מלשחרר כלואים מסהרונים והסתפקה בהעברתם מסהרונים לחולות. כך, רק כ-700 אזרחי אריתריאה וכמה עשרות סודאנים הספיקו להשתחרר מכלאם לפני כניסת החוק לתוקף. כ-500 מבקשי המקלט האחרים, הועברו מסהרונים ישירות לחולות. רובם נמלטו מסודאן והיו כלואים באותה עת כבר כשנתיים, שבמהלכם שמעו מאנשי רשות ההגירה שהחוק אינו מאפשר בשום שלב את שחרורם בישראל והדרך היחידה החוצה היא לסודאן.

תשעה חודשי מעקב אחר מתקן חולות העלו שמדובר בכלא לכל דבר, גם אם שעריו נפתחים פעמיים ביום. ארגוני זכויות האדם הגישו עתירה נוספת לבג”ץ. המוקד לפליטים ולמהגרים פרסם שני דו”חות מעקב (1, 2) אחר הנעשה בחולות, והממצאים צוינו גם בעתירה. קריאתה אינה מותירה ספק בכך שחולות הוא מתקן כליאה: מנוהל על ידי שירות בתי הסוהר, כל אורחות חייהם של הכלואים נשלטות על ידי הרשויות וכל הפרת משמעת או היעדרות משלוש חתימות הנוכחות היומית, גוררות אחריהן מעבר לכלא סהרונים הסמוך לתקופת ענישה של עד שנה.

*

אין ספק שלא קל היה לתשעה שופטי בג”ץ לבטל בפעם השנייה חוק ממשלתי: “לא נעלם מעינינו כי תוצאת פסק דיננו זה היא שאנו שבים ומבטלים חקיקה ראשית של הכנסת. ערים אנו לכובד משקלה של דוקטרינת הפרדת הרשויות”, מבהיר כבוד השופט פוגלמן אך מוסיף: “על פתרון חוקתי לשקף את האיזון בין טובת הכלל לבין טובת הפרט. עליו לצמצם את הפגיעה בתושבי מרכזי הערים מזה, ובמסתננים מזה. על המחוקק לבחור באמצעי שפגיעתו בזכויות אדם היא מידתית. הלב מבין את הקשיים, אך הדעת אינה סובלת את הפתרון שנבחר.”

בתשעת החודשים שבמהלכם התמהמה בג”ץ מלומר דברים ברורים, גורשו מהארץ, “מרצון” 8,000 מבקשי מקלט, שרבים מהם הפכו עם בריחתם מהכלא הישראלי לפליטים במדינות אחרות.

השופטים לא יכלו לנהוג אחרת. שבעה מהם מצאו שמתקן חולות אינו עומד במבחן החוק. עם זאת, שוב צצים ומופיעים להם 90 ימי החסד, אותם 90 ימים שניתנו לרשויות על מנת לשחרר את כלואי תיקון מס’ 3 ממש לפני שנה. הפעם נותנים השופטים למדינה 90 ימים לסגור את מתקן חולות ולשחרר את “דייריו” על פי חוק הכניסה לישראל.

עם כל השמחה על החלטתו המתבקשת והכה ברורה מאליה של בג”ץ, היכרות רבת שנים עם מדיניות ההגירה של ישראל, או יותר נכון עם היעדרה של מדיניות שכזאת, מעלה בהכרח את השאלות: האם שוב תנצל הכנסת את שלושת חודשי החסד שהעניק לה בג”ץ בשנית לחקיקת בזק, מקווה שגם בשלישית בג”ץ יגרור רגליו חודשים ארוכים ואולי בכוחות משותפים יצליחו הרשויות להמאיס את חייהם של עוד כמה אלפי מבקשי מקלט? והשאלה המטרידה מכל: אילו אמצעים יצירתיים להמאסת חייהם של מבקשי המקלט יביא עמו תיקון מס’ 5 לחוק למניעת הסתננות?

מן הראוי שהרשות המחוקקת והמבצעת יפנימו את ביקורתה החריפה של הרשות השופטת, יזנחו את אסטרטגיית המאסת חייהם של מבקשי המקלט ויגבשו מדיניות מקלט שמכבדת את האמנות שעליהן חתמנו וכן את תושבי השכונות שבקרבן מתגוררים מבקשי המקלט.

פורסם במקור ב”מקום הכי חם בגיהנום”