כך נפתחת שנת 2014

שנת 2014 נפתחת כשברקע מהדהדים שני אירועים מרכזיים שקרו בשלהי השנה שחלפה. האחד, החלטת בג”צ לקבל את עתירת המוקד וארגונים נוספים לפסול את תיקון מס’ 3 לחוק למניעת הסתננות. השני, חקיקת תיקון חדש לחוק זה, שבאה בעקבות הפסיקה הנ”ל.

תיקון מס’ 3 לחוק למניעת הסתננות, אשר עבר בכנסת בינואר 2012, העניק לרשויות סמכות לעצור כל מי שנכנס לישראל שלא דרך תחנת גבול מוכרת, ולהחזיקו במעצר מנהלי, ללא משפט. המטרה המוצהרת של התיקון הייתה להרתיע מבקשי מקלט ומהגרים מלהיכנס לישראל. בחוק נקבע כי תקופת המעצר המינימאלית תהיה שלוש שנים, אך מתאפשרת גם כליאה ללא הגבלת זמן. עילות השחרור לפני סיום תקופת המינימום, צומצמו למקרים חריגים ביותר. תחת חוק זה הוחזקו במעצר תקופה ממושכת מבקשי מקלט, גברים, נשים וילדים, ביניהם קרבנות עינויים וסחר, ניצולי מחנות העינויים בסיני.

ב-16 בספטמבר 2013, קיבל בג”צ את עתירת הארגונים ופסק כי התיקון לחוק אינו חוקתי ואינו מוסרי. ההחלטה ניתנה פה אחד, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, בראשות נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס. “אל לנו לפתור עוול אחד ביצירת עוול אחר” כתבה השופטת עדנה ארבל, “לא נוכל לשלול זכויות יסוד בסיסיות ובה בעת לפגוע ביד גסה בכבוד האדם ובחירותו במסגרת פתרון לבעיה הדורשת פתרון מערכתי-מדיני הולם”. בית המשפט הורה למדינה להתחיל בהליך הבחינה והשחרור של המוחזקים מכוח החוק לאלתר, ולסיימו בתוך 90 יום מיום מתן פסק הדין.

שרי הממשלה הגיבו בכעס גלוי על פסק הדין, ומיהרו להצהיר על כוונתם לחוקק, בחקיקת בזק, תיקון חדש לחוק, שיאפשר את המשך החזקתם של מבקשי המקלט במתקנים, וימנע את הגעתם לערי המדינה. ואכן, ב-10 בדצמבר, עוד בטרם חלפו 90 הימים שנקצבו לסיום הליך שחרורם של כלל המוחזקים במשמורת, וכאשר יותר ממחצית מ-1,800 הכלואים עדיין לא שוחררו, העבירה הכנסת תיקון חדש לחוק. במסגרת התיקון החדש ניתן יהיה לכלוא את מי שיוגדרו כ”מסתננים” לפרק זמן של שנה, וכן ניתן יהיה להעבירם ל”מתקן שהייה” שיהיה פתוח במהלך היום וייסגר בלילה. במתקן זה יצטרכו המוחזקים להתייצב שלוש פעמים ביום לספירת ראשים. על פי התיקון, השהייה במתקן תהיה ללא הגבלת זמן, ללא עילות שחרור וללא ביקורת שיפוטית.

עם החלת החוק, כל הכלואים שנותרו במעצר עקב הימנעות המדינה מטיפול בשחרורם, הועברו ישירות ממתקן “סהרונים” בו שהו למתקן “חולות” החדש. עמם הועברו אותם אנשי צוות, סוהרים, מפקדים ונציגי משרד הפנים, שניהלו את חייהם במתקן הקודם. מבעד לגדר התיל שמקיפה את מתקן “חולות” נשקפת גדר התיל של מתקן “סהרונים”. המיקום שנבחר למתקן “הפתוח” נמצא בשטח אש צה”לי, בלב המדבר, מרוחק מכל נקודת יישוב, בקרבתו נמצאים רק בתי כלא נוספים ומחנות צבאיים. בחוק נקבעו מנגנוני הגבלה וענישה נגד המוחזקים אשר מכתיבים את שגרת חייהם במתקן. אפשרות היציאה מהמתקן, בה תלתה המדינה את הגדרת המתקן כ”פתוח”, לא קיבלה ביטוי ממשי במציאות. יציאה רגלית מהמתקן מאפשרת רק התבוננות בגדר מצידה השני, ומי שיבקש לנסוע מהמתקן לעיר דרומית כזאת או אחרת, ככל הנראה יאחר למועד הספירה הבא באותו יום, וייענש. ההבדל העיקרי בין מתקן “סהרונים” לבין מתקן “חולות”, כפי שתואר על-ידי מבקשי המקלט, היה ש”חולות” עדיין בשלבי ארגון ובשל כך תנאי המחייה בו גרועים מאלו שהיו ב”סהרונים”.

ב-15 בדצמבר, עתרו המוקד וארגוני זכויות אדם נוספים לבג”צ, בדרישה לבטל את התיקון החדש לחוק. בעתירה נטען כי התיקון החדש אינו עולה בקנה אחד עם רוח פסיקת בית המשפט. לפי העותרים, בפסק הדין קראו השופטים למציאת פתרונות אנושיים והולמים. הדרך בה בחרה המדינה לכבד את פסק הדין הייתה לעכב ככל שיעלה בידה את שחרורם של מי שאמורים היו להשתחרר מחד, ולהעביר חקיקת בזק שתעקר את פסק הדין מתוכן, מאידך. בעתירה נטען ש”מתקן השהייה” החדש אינו אלא בית סוהר, שנועד לשבור את רוחם של המוחזקים על-מנת ש”יסכימו מרצונם” לעזוב את גבולות המדינה וכי ההרתעה אשר לשמה, כביכול, חוקק התיקון מספקת מענה לבעיה שאיננה קיימת, משום שמבקשי מקלט חדשים אינם מגיעים לישראל.
עוד נטען, כי החזקת מבקשי המקלט במתקן כלל לא תהווה פתרון למצוקת תושבי הערים, שכן ניתן להחזיק בו כ-3,300 נפש בלבד, בשעה שמספר מבקשי המקלט שלא יועברו אליו עומד על 50,000 נפשות. אלו יוותרו בדירותיהם הצפופות באזורים הסובלים מהזנחת הרשויות, והמדינה תמשיך להחיל עליהם את אותה מדיניות כבעבר.

ביום הגשת העתירה, יצאו כ-150 ממבקשי המקלט ממתקן “חולות” והחלו לצעוד לכיוון ירושלים. בליל אותו יום חנו בבאר שבע, ולמחרת המשיכו בדרכם לירושלים, כשאליהם מצטרפים כ-100 מבקשי מקלט נוספים. עם ערב, הגיעו הצועדים לקיבוץ נחשון, שנתן להם מחסה ומקום לינה. בבוקר ה-17 בדצמבר הגיעו הצועדים לבניין הכנסת וכן למשרד ראש הממשלה, שם מחו על מעצרם הממושך וביקשו שבקשות המקלט שלהם תיבדקנה. בשעות אחר הצהריים של אותו יום, החלו פקחי רשות האוכלוסין וההגירה לעצור את המפגינים. בתקשורת תועדה אלימות קשה שהופנתה כלפיהם, ובשיחות עמם התברר שהאלימות לא פסקה גם לאחר המעצר. מבקשי המקלט שנעדרו מהמתקן למעלה מיומיים הוחזרו לכלא “סהרונים”.

ב-19 בדצמבר יצאו כ-75 מבקשי מקלט לצעדת מחאה נוספת. הפעם לא אפשרה משטרת ההגירה לצועדים להרחיק לכת, ושעות ספורות לאחר שיצאו לדרכם, נקטעה הצעדה באמצעות מעצרים אלימים, והצועדים הועברו מידית לכלא “סהרונים”. רבים מעצורי שתי הצעדות סובלים עד היום מפגיעות גופניות שנגרמו להם בעת המעצר. חלקם אף פונו לבית החולים.

משנסתיימה העברת המוחזקים מ”סהרונים” ל”חולות”, הרחיבה רשות האוכלוסין וההגירה את פעילותה נגד קהילות המהגרים ומבקשי המקלט במרכזי הערים. כבר לפני חודשים ניכר שינוי בהתנהלות הרשות ביחס לאוכלוסייה זו. מספר האשרות המחודשות מידי יום הצטמצם משמעותית, תוקף האשרות שנופקו קוצר משמעותית, ולשכות רבות נסגרו בפניהם כליל. מדיניות זו הוחמרה באופן דרמטי כשב-26 בדצמבר הודיעה רשות האוכלוסין וההגירה על צמצום מספר הלשכות בהן ניתן לחדש אשרות ברחבי המדינה לארבע בלבד, וכי לשכות אלו יעסקו בחידוש אשרות רק פעמיים בשבוע לשעתיים וחצי בלבד. משרד הפנים יצר מצב בו עליו לחדש כ-555 אשרות בשעה על מנת לחדש את אשרותיהם של כלל מבקשי המקלט, מספר בלתי אפשרי בעליל. כתוצאה מכך, רק עשרות בודדות מתוך מאות המתדפקים על דלתות לשכות משרד הפנים בשעות שנקבעו, זוכים לצאת משם עם אשרה חדשה. במקרים מסוימים הם יצאו גם עם זימון להתייצבות במתקן “חולות” ויוקצב להם פרק זמן של חודש בלבד לארגן את חפציהם, להפסיק את עבודתם ואת חוזה השכרת הדירה, ולהיפרד ממשפחתם.
ברחבי הערים מפוזרים פקחי רשות ההגירה ומעכבים כל אדם שנקרה בדרכם שנחשד בהשתייכות לאוכלוסייה המדוברת. מי מביניהם שלא הצליחו לחדש את אשרותיהם נעצרים ומובאים ל”חולות” או ל”סהרונים”.

בעקבות צעדות המחאה של מבקשי המקלט העצורים במתקן חולות, קהילות מבקשי המקלט בערי ישראל יזמו אף הן אירועי מחאה, אשר היקפן התעצם מדי שבוע. מחאה זו הגיע לשיאה ביום ראשון, 5 בינואר 2014, כאשר פתחו בשביתה כללית, לצד אירועי מחאה. ביום הראשון למחאה, כ-30,000 מבקשי מקלט (בערך 60% מאוכלוסיית מבקשי המקלט בישראל) הפגינו בכיכר רבין ודרשו ממדינת ישראל לבטל את החוק למניעת הסתננות ולבדוק את בקשות המקלט שלהם. ביום השני למחאה, כעשרת אלפים מבקשי המקלט צעדו לשגרירויות זרות בתל אביב ולמשרד נציבות הפליטים של האו”ם בבקשה להתערבות של הקהילה הבינלאומית למענם. ביום הרביעי לשביתה, אלפים צעדו מתל אביב לכנסת בשאיפה להגיש את בקשותיהם לממשלה. נציגיהם אף ביקשו להיפגש עם חברי הכנסת ולדון עמם במצב ובפתרונות אפשריים, אך כניסתם למשכן הכנסת סורבה. למרות התייחסות נבחרי ציבור לאירועי המחאה כ”מהומות”, כל ההפגנות היו מאורגנות למופת ונעשו בתיאום מלא עם המשטרה. פעילים בקהילות מבקשי המקלט הצהירו שוב ושוב כי לא ינקטו באלימות על מנת להשיג את זכויותיהם.

כך אם כן מתחילה שנת 2014. מדינת ישראל, במקום למצוא פתרון אמיתי ואנושי לבעיית מבקשי המקלט ולמצוקתם של תושבי הערים שבקרבם הם חיים, מקדישה מאמצים עצומים בניסיון למרר את חייהם ולהטיל עליהם אימה. לתקוותה של המדינה, שהיחס הקשה שהיא מפנה למבקשי המקלט יגרום להם לעזוב “מרצונם” את ישראל, אין על מה להתבסס. יחס מחפיר זה אפקטיבי אולי רק ביחס לקומץ קטן מביניהם, כיוון שהגיהינום שמחכה לרוב רובם בארצות מוצאם לא מאפשר להם לשקול אפילו חזרה למקומות אלו.

על המדינה לחדול ממדיניותה הבלתי מכבדת והבלתי מכובדת. עליה להשלים סוף-סוף את תהליך בדיקת בקשות המקלט, כפי שהתחייבה באמנות עליהן היא חתומה, ולקבוע מדיניות ברורה ביחס למבקשי המקלט המגיעים לפתחה. עליה ליצור מנגנון תעסוקה שיפזר את מבקשי המקלט בארץ וימנע את ריכוזם בשכונות מוחלשות, וכן להשקיע משאבים בשיקום שכונות אלו. עליה לפקוח את עיניה ולראות בני אדם, אזרחים ומבקשי מקלט, שמבקשים שינוי.