עתירה נגד תיקון מס. 3 לחוק למניעת הסתננות
ביוני 2012 החלה המדינה לאכוף את התיקון לחוק למניעת הסתננות, המאפשר מעצר מינהלי ללא משפט לפרק זמן של שלוש שנים לפחות. מכוח החוק מוחזקים במעצר מינהלי בעיקר אזרחי סודן ואריתריאה, שהממשלה עצמה מכירה בכך שאסור לגרשם בשל הגורל הצפוי להם שם. החוק למניעת הסתננות מרוקן מתוכן את הזכות לחירות של אלפים רבים של אנשים, ונוטל מהם כל הגנה משפטית. זהו מעצר מינהלי שתכליתו אינה גירוש אלא הרתעה ו”המאסת החיים” של מבקשי המקלט, כפי שאמר שר הפנים, אלי ישי.
באוקטובר 2012 הגישו ארגוני זכויות אדם עתירה לבג”ץ בדרישה לבטל את החוק. העתירה הוגשה בשם הקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, התכנית לזכויות פליטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, האגודה לזכויות האזרח, מוקד סיוע לעובדים זרים, א.ס.ף. – ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, קו לעובד והמרכז לקידום פליטים אפריקאיים. כמו כן הוגשה העתירה בשמם של שני גברים אריתריאים, שתי נשים אריתריאיות ותינוקת בת שנה, שכולם מוחזקים לפרק זמן בלתי מוגבל במחנות הכליאה, שהוקמו לצורך החזקת מבקשי מקלט.
בעתירה נטען, כי קיים איסור במשפט הישראלי והבינלאומי על מעצר מהגרים שאינו לצרכי גירוש; שמעצרם המינהלי של מבקשי מקלט שחוו טראומה ובהם ילדים מגביר את הטראומה ועתיד לפגוע בשלומם ובבריאותם של הכלואים; ושהתכלית של מעצר מינהלי לשם הרתעה אינה תכלית ראויה. לפיכך, ונוכח העובדה שהחוק למניעת הסתננות מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התבקש בג”ץ לבטל את החוק.
בכתב התשובה, שהגישה פרקליטות המדינה במאי 2013 נטען כי החוק יוצר מנגנון “דינאמי” המאפשר שחרור עצורים משלל טעמים; כי הכליאה נדרשת על מנת לשמור על ריבונות המדינה ולפגוע בתמריץ ל”הסתננות”; כי רוב העצורים אינם פליטים אלא “מהגרי עבודה”, ועוד.
בתגובתנו עמדנו על האופן בו הנרטיב שמציגה המדינה מעוות את המציאות. מנגנון השחרור ה”דינאמי” שהמדינה הציגה בתשובתה הביא לשחרורם של פחות מ-7% מבין 2,000 העצורים מכוח החוק, בעוד שכל היתר צפויים להיות מוחזקים במעצר לפחות שלוש שנים; משרד הפנים הכריז בכתב התשובה כי בין העצורים אין כמעט פליטים, אף על פי שעד היום, חרף חלוף שנה מאז תחילת יישום החוק, לא הסתיימה בחינתה של בקשת מקלט אחת אפילו; היום, עם או בלי החוק, מספר הנכנסים לישראל הוא מזערי בשל הקמת הגדר על גבול ישראל-מצרים; “מתקן המשמורת” שהמדינה מפארת בתגובתה הוא בית סוהר לכל דבר, שבו תנאים קשים ומערכת ענישה מינהלית; ובעיקר – החוק מאפשר מעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן של מי שלא מתקיימים הליכי גירוש בעניינם בשל הסכנה הנשקפת להם אם יגורשו, בין שמדינת ישראל תכנה אותם פליטים ובין אם לאו. התגובה נפתחת בציטוט תשובתה של שרת המשפטים לשאילתא שהגיש חה”כ דב חנין, ובה היא מוסרת את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה גירושם של אזרחי סודן ואריתריאה, המהווים 90% מן הכלואים, אינה עומדת על הפרק.
ב-16.9.2013 פסק בית המשפט העליון בהרכב מורחב של 9 שופטים כי התיקון לחוק ההסתננות אינו חוקתי ובטל. בית המשפט קבע כי מעצר מינהלי כפי שמאפשר התיקון לחוק מנוגד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי על המדינה לבחון בתוך 90 ימים את עניינו של כל אחד מן העצורים ולשחררו ככל שקיימת עילת שחרור לפי חוק הכניסה לישראל.
ב-28.10.2013 הגישו הארגונים העותרים בקשה דחופה לפי פקודת ביזיון בתי המשפט, בטענה שלמרות שבג”ץ קבע ששחרור הכלואים יחל באופן מיידי, ב-42 הימים שחלפו מאז ניתן פסק הדין שוחררו רק בודדים מהכלואים.
ב-10.12.2013, יום זכויות האדם הבינלאומי, הכנסת העבירה בקריאה שנייה ושלישית חוק שנועד לעקוף את פסיקת בג”ץ ולאפשר למדינה להמשיך לכלוא מבקשי מקלט ללא הגבלת זמן.