המאבק להכרה בקורבנות סחר בבני אדם

כתבה: אליזבט צורקוב

*הפוסט כולל ציטוטים המתארים אלימות מינית קשה*

מאות מבקשי מקלט ששרדו את מחנות העינויים בסיני נכלאו לתקופות שונות מכוח הגרסאות השונות של החוק למניעת הסתננות מאז קיץ 2012. הקבוצה האחרונה שכללה עשרות ניצולים שוחררה זה עתה בזכות פעילות המוקד. הגרסאות השונות של החוק למניעת הסתננות לא החריגו את ניצולי מחנות העינויים מכליאה. הנתיב היחיד* לשחרור לפני תום תקופת הכליאה היה לזכות להכרה כקורבן של סחר בבני אדם למטרות עבדות על-ידי משטרת ישראל. כלומר, מבקשי מקלט שלא עבדו בעבודת כפיה במשך תקופה עבור שוביהם אלא “רק” עונו, לא יכולים להשתחרר מהכלא.

פעילות המוקד מבקרות וביקרו במתקני הכליאה השונים ופעלו למען שחרורם של ניצולי מחנות העינויים.  הליך ההכרה באדם כקורבן עבדות ומציאת מקום במקלט לקורבנות סחר בבני אדם אורך כשישה חודשים בממוצע (ראו עוד על ההליך בדו”ח המוקד “עונו במדבר, נכלאו בישראל”). את שני מבקשי המקלט שסיפורם מופיע כאן פגשנו בכלא סהרונים וניסינו להביא לשחרורם. קשיים בזיהויים והעובדה כי הקרבנות לא נטו לחשוף את סיפורם הביאו לכך שהשניים שוחררו רק בנובמבר 2013, בעקבות פסק הדין בג”ץ אדם שפסל את התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות. לאחר שחרורם הם רואיינו על ידנו בשנית ולאחר שזוהו כקורבנות סחר פעלנו על-מנת שיזכו בזכויות המגיעות להם מתוקף מעמד זה.

משפחתו של דניאל (לא שמו האמיתי) חברה בקהילת עדי יהוה. רק ארבע קבוצות דתיות מותרות באריתריאה: נצרות אורתודוקסית, קתולית ואוונגליסטית-לותרנית ואסלאם סוני. מאמינים של דתות אחרות נעצרים, מעונים ומוחזקים בתנאים קשים. בין 1,200 ל-3,000 בני אדם כלואים כיום באריתריאה על חברות בקבוצות דתיות אסורות. דניאל גויס בכפייה לשירות הלאומי באריתריאה והסתיר את דתו שם. בעת החופשה השנתית מהצבא, דניאל לימד אחרים על הדת והדבר נודע לשלטונות. דניאל נכלא בתנאים קשים במשך שנה ושלושה חודשים עד שנכנע והבטיח שיפסיק להאמין בדתו. דניאל הוחזר לצבא ושם המשיך להתפלל בסתר. החיילים האחרים התעללו בו בשל אמונתו ומפעם לפעם היה בורח מהשירות הצבאי, נעצר, נכלא ומוחזר לשירות הצבאי. “לא עמדתי יותר ביחס בצבא והמעצרים התכופים והחלטתי לברוח מאריתריאה”, הוא סיפר. דניאל ברח למזרח סודאן וקיווה לבנות את חייו מחדש.

אלא שלרוע מזלו של דניאל, גברים משבט הרשאידה חטפו אותו והביאוהו לסיני. דניאל הועבר בין שלושה מחנות עינויים כשבכל אחד מהם משפחתו המפוזרת ברחבי העולם אולצה לשלם סכומי כופר גבוהים יותר. החוטפים היו מתקשרים למשפחתו של דניאל בעודם מענים אותו כדי לאלץ את המשפחה לשלם. “התעללו בנו. נתנו לנו משימות לעמוד בתנוחות שונות ומי שלא עמד במשימות הוכה בצינורות ברזל מלובן ובמקלות. עד היום יש לי צלקות ואני לא יכול ליישר את היד. בבית הזה היו גם נשים. לאחת מהנשים לא היה מי שישלם עבור שחרורה ולכן היכו אותה מכות עזות ולאחר יומיים של מכות היא מתה”. במחנה העינויים הראשון “נאנסתי מספר פעמים, ותוך כדי ביקשו ממני להוציא קולות. אחר כך הבדואי לקח אותי למקום אחר ואנס אותי מספר פעמים, פעם אחר פעם. זה ארך מספר ימים”.

השובים לא הסתפקו בלהרעיב, להכות ולאנוס את דניאל. הם אילצו אותו ושבוים אריתראים אחרים לסחוב כדי מים כבדים ולחפור קברים בעודם כבולים זה לזה. במחנה העינויים השני, השובים הכריחו את דניאל לעבוד בכפיה בבניין. בשל העובדה כי הוא הוחזק בתנאי עבדות לצרכי עבודה ושרותי מין, הוא הוכר כקורבן סחר בבני אדם למטרות עבדות. פגשנו את דניאל בכלא סהרונים והעברנו את המקרה לסיוע המשפטי כדי שיפעל להכיר בו כקורבן עבדות על-מנת לשחררו מהכלא אך הדבר לא הסתייע. לאחר שחרורו, הצלחנו לאתר את דניאל בתל אביב והזמנו אותו לראיון. אמי סער, מנהלת המאבק בסחר בבני אדם במוקד ראיינה אותו והעבירה את עדותו למשטרת ישראל שהכירה בו כקורבן עבדות. מתוקף הכרה זו דניאל זכאי לתקופת שיקום של שנה במקלט לקורבנות סחר בבני אדם שבמהלכה הוא יקבל טיפול רפואי ונפשי ויהיה זכאי לעבוד.

סלומון (לא שמו האמיתי) נס מאריתריאה בעת שהיה קטין לאחר שחיילים הגיעו לבית ספרו והודיעו על גיוס בכפייה לצבא. באופן רשמי השירות הלאומי באריתריאה מתחיל בגיל 18 ומסתיים בגיל 50, אך בפועל צעירים רבים מגויסים לפני גיל 18 בשל מחסור חמור בעובדי כפייה ממנו סובל המשטר האריתראי. סלומון ברח מאריתריאה ובדומה לדניאל, נחטף על-ידי הרשאידה ממזרח סודאן. סלומון נמכר ממחנה עינויים אחד לשני בסיני . לאחר שאחיו שילם כופר לשוביו הראשונים הוא נמכר לקבוצה אחרת והועבר למחנה עינויים שני. שם דרשו ממשפחתו 33,000 דולר, סכום שלא היה בידיהם ועל כן החוטפים אילצו את סלומון להתקשר למשפחתו בעוד הם מענים אותו. “אזקו אותי ברגליים ובידיים בשרשראות ברזל, קשרו אותי הפוך מהרגליים והרביצו לי. עדיין יש לי צלקות על הגב מזה”. העינויים שם היו סדיסטיים במיוחד: “הכריחו אותי לאכול עכבר בניגוד לרצוני ואחר כך להעביר אותו לחבר שהיה כלוא לידי מפה לפה”. העינויים במחנה זה היו גם בעל אופי מיני. בתא בו הוחזק סלומון היו עוד 12 גברים ושלוש נשים. החוטפים “הכריחו אותנו לאנוס את הבחורות. לא הסכמתי והם הכריחו אחת מהן להתפשט והמשכתי לסרב. הם שרפו אותי עם ברזל מלובן באיבר המין והרביצו לי עם המוט המולבן בצלע. הם גזרו את השער לבחורה שסירבתי לאנוס אותה וכל הזמן הרביצו לנו עם מקל”. בשלב זה השובים לא הסתפקו בכך “הם הכריחו אותנו גם לקיים יחסים עם החברים [הגברים]. הכו אותנו תוך כדי. הבדואים עצמם אנסו אותי כמה פעמים והיו לי דימומים”.

לאחר שמשפחתו שילמה את הכופר, סלומון שוחרר על-ידי שוביו על גבול ישראל-מצרים, הגיע לישראל ונכלא תחת החוק למניעת הסתננות בכלא סהרונים. בכלא, סלומון סיפר כי הוא קטין וכי הוא עונה בסיני וההליך של בדיקות רפואיות של גילו ארך חודשים ארוכים. רק כעבור מספר חודשים הזכיר כי הוא גם עבד עבור שוביו. שאלנו אותו למה לא סיפר על כך קודם והוא ענה כי הוא לא חשב שזה רלוונטי. מבחינתו, עבודות הפרך בשדות היו החלק הפחות קשה בתקופת שוביו. סלומון השתחרר רק בנובמבר 2013 בזכות פסיקת בג”ץ שפסלה את התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות. איתרנו אותו בתל אביב, גבינו את עדותו והפנינו אותה למשטרת ישראל שהכירה בסלומון כקורבן סחר בבני אדם למטרות עבדות. כעת סלומון משתתף במרכז היום של מסיל”ה, שם הוא זוכה ללימודי שפה, קבוצות טיפוליות וחוגים, בזמן שהוא מחכה שמקום יתפנה במקלט שמפעילה המדינה לקורבנות גברים של סחר בבני אדם.

* אפשרות נוספת היא לזכות למעמד פליט אך מעמד זה ניתן רק לשני אריתראים ו-0 סודאנים עד כה בגלל האופן הקלוקל שבו משרד הפנים בוחן בקשות מקלט. כלומר, הסיכוי של אריתראי או סודאני בישראל לקבל מעמד פליט עומד כיום על 0.004%, אחוז ההכרה הנמוך ביותר בעולם המערבי.