דו”ח מעקב חדש של המוקד חושף את העדויות שאספו ארגוני זכויות האדם בביקורם באוגנדה

הדו”ח מאגד עדויות עדכניות שאספו ארגוני זכויות האדם בביקורם באוגנדה בקיץ האחרון, וחושף את הפגיעה החמורה במבקשי מקלט שעזבו את ישראל – שנותרו ללא כל מעמד או הגנה על ביטחונם במדינות השלישיות, בניגוד מוחלט להבטחות המדינה.

באפריל 2015 משרד הפנים הכריז על מדיניות חדשה, לפיה מוחזקים ב”חולות” שבקשתם למקלט נדחתה ייכלאו ללא הגבלה בכלא “סהרונים” אם לא יסכימו לעזוב למדינה שלישית. עתירה של ארגוני זכויות האדם נגד מדיניות זו נדחתה בביהמ”ש המחוזי, ובימים אלה מתנהל הליך נוסף בנושא בביהמ”ש העליון.

על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, עד אוקטובר 2015 הורחקו כ – 3000 אריתראים וסודאנים לאותן שתי מדינות שלישיות, שעל אף שהמדינה לא ציינה את שמן, ידוע שמדובר ברואנדה ובאוגנדה. עקב הפער הבלתי ניתן לגישור בין טענות המדינה בנוגע להסכמים ולטיב יישומם, לבין עדויותיהם של העוזבים שמצויים בקשר עם נציגי ארגוני זכויות האדם, שלח המוקד לפליטים ולמהגרים במהלך חודש אוגוסט 2015 שתי נציגות לאוגנדה על מנת לפגוש מבקשי מקלט שגורשו לשם מרואנדה, לשמוע את עדויותיהם ולגבות את תצהיריהם. החוקרות נסעו לאוגנדה בלבד משום שכל עשרות העדויות שגבו ארגוני זכויות האדם עד כה הבהירו שרואנדה אינה מאפשרת למגיעים מישראל להישאר בתחומה מעבר לימים ספורים בהם הם כלואים בהמתנה להברחתם לאוגנדה.

הדו”ח מגולל את הראיונות שהתקיימו עם עשרה מבקשי מקלט, תשעה מהם אזרחי אריתראה ואזרח אחד מסודן. שמונה מהם נשלחו מישראל לרואנדה, אחד עזב ישירות לאוגנדה, ואחר הגיע לאוגנדה מאריתראה. יש לציין כי אלה הן עדויותיהם של אותם בני מזל שניתן היה לאתר ולגבות מהם תצהירים בזכות העובדה שברשותם מכשיר טלפון נייד, אפשרות ליצור קשר והם אינם כלואים בגין שהות שלא כדין.
הממצאים העלו כי מבקשי המקלט לא מורשים להישאר ברואנדה, ונאלצים להמשיך למסע הברחות מסוכן, ללא כל הגנה או ערובה לביטחונם. כך למשל סיפר ב’: “כשהגענו לרואנדה העמיסו אותנו על 2 מכוניות ולקחו אותנו למלון. בכניסה עמד שומר. היינו שם עד היום שלמחרת. אמרו לנו שאסור לצאת מהמלון. אחר הצהריים בא הנהג שהביא אותנו משדה התעופה ואמר שמעבירים אותנו לאוגנדה ושאי אפשר להישאר כאן. כל אחד נדרש לשלם 250$ עבור ההברחה…חברים שהגיעו איתי ניסו להמשיך למקומות אחרים. הם התקשרו לספר לי שבאמצע המדבר בלוב המבריחים עזבו אותם בלי אוכל ובלי מים, אחד מהם לא שרד. אני לא יודע מה לעשות. אני לא מרגיש חופשי בקמפלה. אין לי מסמכים ואני כל הזמן מפחד ללכת ברחוב. אלה לא חיים”. (העדות המלאה בע’ 18)

8 מהמרואיינים העידו גם על קורותיהם של 76 מבקשי מקלט נוספים שנשלחו יחד עמם מישראל לרואנדה וגורשו עמם לאוגנדה; 9 מהמצהירים שהגיעו מישראל העידו שנכנעו ללחצים לעזוב את ישראל משום שזומנו למתקן חולות או משום שמאסו בשהייה בו; 3 מהמצהירים, שנשלחו מישראל במועדים שונים, העידו על הבטחות סרק ששמעו מפקידי משרד הפנים: “הפקיד של משרד הפנים על כך שיוכלו להישאר ברואנדה ולעבוד שם; 9 המצהירים שהגיעו מישראל העידו שמסמכי הנסיעה שקיבלו בישראל נלקחו מהם עם נחיתתם בשדה התעופה; 8 אזרחי אריתראה נכלאו בקיגאלי, רואנדה, עם הגעתם, נאסר עליהם לצאת מהמקום בו הוחזקו עד שהוברחו לאוגנדה תמורת כסף. 6 מתוכם הדגישו שביקשו להישאר ברואנדה אך לא הותר להם לעשות כן; 5 העידו שמעבר לסכום ההתחלתי אותו נדרשו לשלם עבור הברחתם לאוגנדה, סכום של 100$ עד 250$, הם נאלצו לשלם כספים לשודדים לובשי מדים בדרך לאוגנדה.

ארגוני זכויות האדם מוחים נגד השימוש במעצר כדי לכפות על אדם לצאת למדינה שאינה מדינתו, כשההסכם שמכוחו הובטח לו שיקבל מעמד, זכויות והגנה, מוסתר מעיניו, מעיני הציבור, הכנסת, התקשורת, ארגוני זכויות אדם ונציבות הפליטים של האו”ם. במהלך תכתובת בין ארגוני זכויות האדם למקבלי ההחלטות, נמסר שהיועמ”ש לממשלה התנה את ביצוע המהלך בקיום מספר תנאים במדינה השלישית, ובהם הימנעות מגירוש למקום סכנה (refoulement); היעדר חשש לפגיעה בחירות או בחיים; יכולת לקבל מעמד כך שיהיה לאדם אופק שהייה במדינה השלישית וכן יכולת להתקיים בכבוד ולעבוד.
לטענת המדינה, תנאים אלו מתקיימים במדינה השלישית ועל כן אין כל מניעה לדרוש מאנשים המוגנים זמנית לצאת אליה. נציין שבתי-המשפט בבריטניה, אוסטרליה וכן בית הדין האירופי לזכויות אדם, עמדו במקרים השונים על חשיבות הפיקוח שצריכה המדינה השולחת לקיים ועל העובדה שהמדינה השולחת אינה יכולה להתפרק מחובותיה על-ידי הסתמכות על הבטחות המדינה הקולטת.