“אי אפשר לקחת סודני ולשים אותו במאוריטניה”

טור דעה של סיגל רוזן, מנהלת המדיניות הציבורית של המוקד

בסופ”ש האחרון (25.12.20) התפרסם בעיתון “הארץ” תחקירם המטלטל של הילו גלזר וגידי וייץ תחת הכותרת “עם שוחד, בלי אלוהים: כך ניסתה ישראל לגרש את הפליטים לדיקטטורות מדממות“.

התחקיר, שמתאר את מאמציה של ממשלת ישראל להיפטר ממבקשי המקלט מאפריקה לכל מקום ובכל מחיר, לא הפתיע פעילי זכויות אדם שעוקבים במהלך כל השנים אחר מאמצים אלו. בדיוק לפני שמונה שנים, פרסם איתמר אייכנר בידיעות אחרונות ידיעה תחת הכותרת “השליחות האפריקאית של חגי הדס” שם הזכיר את “חבילת הפיתויים” שהוצעה לרודני מדינות אפריקה בתמורה לקליטת מבקשי המקלט לשטחם.

בדיון בנושא שנערך באותה עת, הבהיר נתניהו: “היעד שלנו הוא להחזיר עשרות אלפים של מסתננים שנמצאים בערי ישראל חזרה לארצות המוצא שלהם”. בכתבה צוין שבאותה עת שהו בישראל על פי נתוני רשות ההגירה 56,000 מבקשי מקלט מתוכם 36,000 אריתראים ו – 15,000 סודאנים.

התחקיר חושף את סכומי העתק שמדינת ישראל הסכימה להשקיע, על חשבון משלם המסים, בגירוש מבקשי המקלט (60 מיליון ש”ח ל- 1,000 איש, כך על פי וייצמן שירי). עוד חושף התחקיר את בורותם של הנציגים שממשלת ישראל ביקשה את עזרתם בקידום הגירוש, בורות מדאיגה שמשתקפת בציטוטים רבים בכתבה, אשר בינם לבין העובדות אין דבר וחצי דבר.

“דובר על קרוב ל–20 אלף דרפורים”, מספר צ’רלס טוויל, יזם ישראלי – אמריקאי שפועל באפריקה, לעיתון “הארץ”, אודות קהילת יוצאי דארפור בישראל לה ניסה לסייע להתגייס לצבאו של אלוואחיד, המנהיג הגולה, על מנת ללחום בערבים בדארפור. טוויל טוען:  “הם חזרו אליי עם רשימה של לא פחות מ–12 אלף איש… תבין, הרשימה שראשי הקהילה הכינו לנו היתה ממש ספר. מספרי טלפון, איפה גר כל אחד”.

אכן ידוע שחיים בישראל יוצאי חבל דארפור שפעלו על מנת לצאת באופן חוקי ומרוכז מישראל וללחום בפולשים האכזריים לכפריהם בדארפור, אך מספרם, לטענתם באותה עת, עמד על כעשירית מהמספר שטוויל טוען שנמסר לו ברשימות מפורטות. נציין גם שעל פי נתוני הרשות, עמד מספרם של כל הסודאנים כולם בישראל באותה שנה, על 14,512 . להערכת ראשי הקהילה, פחות ממחציתם היו יוצאי חבל דארפור. נתוני משרד הפנים כיום, לאחר שזיהה את יוצאי דארפור, מעידים כי חיים בישראל רק 4,400  ניצולים מטבח העם בדארפור, נתונים המבהירים עד כמה דמיוניים הנתונים שמסר טוויל ל”הארץ”.

התחקיר מציין לא פחות משמונה סוחרי נשק ו”ציוד בטחוני” ישראלים שפעלו באפריקה והתבקשו או הורשו לבחוש באותה עת בקלחת המאמצים להיפטר ממבקשי המקלט. נראה שרק אחד מהם הבין עד כמה בלתי סבירה דרישת מקבלי ההחלטות וניסה להעמידם במקומם. גבי פרץ, סוחר הנשק שהיה קונסול הכבוד של בורונדי בישראל וקיבל גם הוא טלפון ממשרד הביטחון, מספר ל”הארץ”:  “אמרתי להם שאני עובד בקצה השני של היבשת, אי אפשר לקחת סודני ולשים אותו במאוריטניה”.

מכל מרואייני התחקיר, המומחים אליהם פנתה המדינה, מסתמן שגבי פרץ הוא היחיד שהפנים שאפריקה היא לא מדינה אחת גדולה, אלא יבשת שגם רבות מ 54 מדינותיה הנפרדות שסועות במלחמות אזרחים עקובות מדם וסכסוכי שבטים.

טוויל מוסיף ומספר שנאמר לו ש”הדרפורים זה השבט הכי מיליטנטי”, מתעלם מכך שיוצאי חבל דארפור מורכבים מכ – 80 שבטים שונים, שהדומיננטים ביניהם בישראל הם בני שבט הפור, הזגוואה והמסליט, לצד מיעוט משבטים נוספים. טוויל אינו מזהה כל בעייה בשילוחם של קרוב ל”עשרים אלף דארפורים” לטענתו, לדרום סודאן הנוצרית, כשיוצאי דארפור הם מוסלמים, בני דת השלטון הצפון סודאני שהתעמר בדרום הנוצרי כל השנים.

וייצמן שירי, סגן שר הביטחון וחבר כנסת בעברו, מדווח ל”הארץ” על גורלם של יוצאי דרום סודאן שישראל מיהרה לשלח בקיץ 2012 חזרה למולדתם. “לדברי שירי, כשנודע לו מה עלה בגורל המגורשים הוא החליט לסגת מהמשימה שהוטלה עליו… “חלק נזרקו בג’ונגלים, שלחו אותם לאלף עזאזל. אמרתי לאודי שני, ‘שולחים אנשים לגיהנום’. הוא הבין את זה, הוא לא טיפש. לדעתי זו הסיבה שמשרד הביטחון הפסיק לטפל בנושא, מהפחד שתקום ועדת חקירה”.

יוצאי דרום סודאן גורשו בחלון הזדמנויות קטן שנוצר עם כינון מדינת דרום סודאן העצמאית ובטרם התלקחה שם מחדש אש הקרבות האיומה. אנו, ארגוני זכויות האדם, עתרנו נגד הגירוש החפוז של 1,038 בני אדם, רובם ילדים קטנים, למדינה החדשה שסוכנויות האו”ם והארגונים הבינלאומיים התריעו שעומדת בפני רעב קשה ועימותים אלימים נוספים. מהקשרים שהצלחנו לשמר עם המגורשים לדרום סודאן, ידוע שלפחות 22 מהם נהרגו בקרבות או מתו ברעב ובמחלות כבר בשנה הראשונה לגירושם מישראל. על אף כל זאת, יש להבהיר שהחלטת הגירוש הייתה אכזרית ואומללה, אך באישור בג”ץ, בגלוי, ובידיעתם והסכמתם של שלטונות דרום סודאן.

זאת בניגוד למהלכים המתוארים בתחקיר המדובר, שנועדו לשלח מבקשי מקלט יוצאי אריתריאה וצפון סודאן לא למדינותיהם שלהם. היועצים המשפטיים הצליחו להבהיר למקבלי ההחלטות ששילוח כזה עלול להוות גזר דין מוות למגורשים והפרה גסה של העיקרון הבסיסי ביותר של אמנת הפליטים. התחקיר מתאר ניסיונות לשלח אריתראים וצפון סודאנים למדינות שאינן מולדתם ואשר למעט דימיון בצפיפות הפיגמנטים, אין להם דבר וחצי דבר עם אזרחי אותן מדינות. מדינות אלו: דרום סודאן, צ’אד או הרפובליקה המרכז אפריקאית, מוכות עימותים אלימים ורעב ומככבות ברשימת המדינות המושחתות ביותר על פי מדד השחיתות העולמי.

את גביע הבורות של התחקיר קוטף ד”ר אפרים סנה, שר הבריאות לשעבר, שמעיד על עצמו שהוא מצוי בקשרים מצויינים עם ראשי הדיקטטורה באריתריאה וטוען: “הם הגיעו לכאן בגלל כסף. אני קיבלתי מצמרת השלטון באריתריאה הבטחה שיקלטו אלפים ושלא יאונה להם רע.”

סנה מבטל את שאלת “הארץ” אודות הפרת זכויות האדם באריתריאה ומשיב:

“אשמח שיראו לי דמוקרטיה אחת באפריקה. כולם אותו דבר. איפה יש באפריקה אופוזיציה שאומרת שטוב לה? ”

אכן, קשים חיי האופוזיציות באפריקה, אך רק בשנה האחרונה סיכם דו”ח משרד המדינה האמריקאי על פני לא פחות מ 23 עמודים, שורה ארוכה של הפרות זכויות אדם קשות ביותר בדיקטטורה הדכאנית באפריקה – אריתריאה, הפרות שכוללות: “העלמות בני אדם, עינויים ומעצר אקראי על ידי המשטר, תנאי כליאה מסכני חיים… הגבלות קשות ביותר על חופש הביטוי…על חופש התנועה… ועבדות, כולל כפיית השתתפות בתוכנית השירות הלאומי”, תוכנית שהתנאים בה מוכרים ברחבי העולם כהעסקה בתנאי עבדות.

לידי הדיקטטור האכזרי איסיאס אפורקי, שאחראי בשלושת העשורים האחרונים למצב זה  ואשר גם משטרו מככב בצמרת מדד השחיתות, ד”ר סנה ביקש להשיב “בהסכמה” את מבקשי המקלט שהצליחו להימלט ממנו אך בקושי.

כל המאמצים המתוארים בתחקיר כשלו, אך לא מוזכרת ההתקשרות של מדינת ישראל בסופו של דבר עם שתי דיקטטורות אפריקאיות אחרות למטרת “העברת” מבקשי המקלט: אוגנדה ורואנדה.

אוגנדה וגם רואנדה הכחישו יותר מפעם אחת קיומו של הסכם לקבלת מבקשי המקלט מישראל. מאות עדויות שאספנו במהלך השנים, מאותתות שאם אכן קיים הסכם, גם הוא דומה להסכמים נשואי התחקיר. מאות מבקשי מקלט שמסרו עדותם ואף תצהיריהם לאחר הגיעם למדינות “השלישיות”, דיווחו על כך שהנציגים המקומיים שרשות ההגירה הישראלית העמידה בנמלי היעד, ג’ורג’ בנמל התעופה באנטבה וג’ון בנמל התעופה בקיגאלי, הוציאו אותם משדות התעופה מבלי שיעברו ביקורת גבולות בכניסה למדינה. העדויות מרמזות לכך שההסכמים לא אפשרו כניסה חוקית ורשומה של מבקשי המקלט למדינה ושתשלומים שהועברו ישירות לג’ורג’ ולג’ון הם שאפשרו בפועל, גם אם לא כחוק, את הכניסה למדינות.

בשלוש השנים האחרונות מאפשרת המדינה יציאה באופן זה ומרצון, לאוגנדה בלבד. עד כה, מאז 2013, עזבו את ישראל מרצון על פי נתוני הרשות 14,472 אריתראים ו – 7,394 סודאנים. בשנים האחרונות רובם מהגרים כחוק לקנדה ולמדינות מערביות שמכבדות את זכויותיהם ולא ל”מדינות שלישיות” אלו. אלמלא היה נתניהו חוזר בו מחתימתו על ההסכם הנדיב שהוצע לו בשנת 2018 על ידי נציבות האו”ם לפליטים, רב רובם של מבקשי המקלט כבר לא היו עמנו בישראל, וזאת מבלי שמשלם המסים יאלץ לממן נשק ותשלומי שוחד במיליונים לדיקטטורות דכאניות באפריקה שלא פוסקות מלייצר פליטים נוספים.