hotline post image

איזו ישראל תחרוץ את גורלו של ג.?

כתבה: פרופ’ נעמי חזן, חברת הוועד המנהל של המוקד לפליטים ולמהגרים

ישראל המודרנית היא תערובת של סתירות: היא לעיתים קרובות מרוממת רוח באותה מידה שהיא מעוררת רתיעה; מלאת חמלה כמו שהיא דכאנית; הומאנית במידה שבה היא אכזרית. ישראלים מפגינים טוב לב וחמימות מדהימים, אך בה בעת גם חוסר סובלנות ושנאת זרים מגונים. הם מעניקים סיוע לנזקקים בחוסר אנוכיות אך גם סוגרים את דלתותיהם בפני חסרי הכול. והם משמרים הסדרים לא הוגנים המנוגדים לעקרונות הבסיסיים של כבוד האדם, שלטענתם חשובים להם כל כך. אין דוגמה מובהקת יותר לתערובת המוזרה הזו מאשר יחסה של ישראל למבקשי מקלט האפריקנים אשר באו בשעריה בשנים האחרונות. סיפורו של ג. חושף זאת היטב.

ג. נולד בכפר קטן במדינה מערב אפריקנית שסועה קרבות לפני 25 שנים. זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-11, מורדים השתלטו על הכפר, הרסו את ביתו והרגו את כל משפחתו לנגד עיניו. הוא הצליח בדרך נס לברוח, אך נפל לידיהם של סוחרים בבני אדם שהעבירו אותו, יחד עם אחרים, למצרים. שנתיים לאחר מכן, הוא ואלו שלצידו הוברחו דרך סיני לישראל וננטשו שם.

בשלב זה ישראל הטובה נכנסה לתמונה. ג. וחבר טוב נאספו מהגבול ולאחר מכן נשלחו לפנימייה בצפון ישראל. הוא הוקף בחום של המנהל והצוות החינוכי. ג. זכה למשפחה מאמצת, והחל, בזכות אהבתם ורצונם הטוב שלא ידע גבולות, להתגבר על החוויות הנוראות שעבר. בזמן שילדים אחרים חגגו בר מצווה, ג. החל שוב לחוות ילדות.

במשך ארבע שנים, בסיועם של האנשים הנפלאים שהיו מודעים לרקע המורכב שלו, ג. השתקם. הוא למד, הכיר חברים והחל לפרוח – בסיועם של אנשים שתמיד היו זהירים והבינו את שבריריותו ורגישותו. לפני חמש שנים, ג. השלים את תעודת הבגרות והיה זכאי להתקבל לאוניברסיטה. במהלך לימודיו בתיכון, ג. זכה להגנה מפני הטרדות של פקחי רשות ההגירה: מאחר שהוא קטין, הוא חסין מפני גירוש. עם זאת, מאמצים חוזרים ונשנים להסדיר עבורו מעמד של תושבות נכשלו. כאשר ג. סיים את התיכון, הוא לא נהנה מהגנה זו יותר. החיים במולדתו הם זיכרון משתק עבורו. לא היה לג. לאיפה ללכת, הוא לא היה זכאי לאישור עבודה ולא היה ברור לו איך להמשיך. הוא החליט, יחד עם חברו שעבר עימו את מסע התלאות בדרך לישראל, להגשים את חלומו להשכלה גבוהה.

לפני ארבע שנים, ג. התחיל ללמוד באחת מהמכללות הציבוריות המובילות בישראל. גם שם, ג. זכה להנהלה שקשובה לצרכיו, מורים וקבוצת תלמידים שהתגייסו לסייע לו בעת הצורך. הוא זכה למלגה מלאה, אך מאחר שלא היה לו כל מעמד רשמי, הוא לא יכול היה לעבוד כדי להשלים הכנסה מעבר לדמי מלגה המוגבלים. הוא החליט, בתמיכת חבריו בישראל, להגיש בקשה לתושבות קבע בישראל, בסיוע המוקד לפליטים ולמהגרים. בקשתו נדחתה שוב ושוב. גם בקשתו על בסיס הומניטארי נדחתה על-ידי הרשויות (הוא מצפה כעת לדיון בערעור שהוגש בעניין).

במהלך ארבע שנות לימודיו במכללה, ג. חווה את החום של ישראלים ייחודיים ואת המגע הקר של אחרים. הוא נע בין הסביבה הבטוחה-יחסית במכללה לרחובות בהם הוא חשוף למעצר על-ידי פקחי רשות ההגירה. לבסוף, בשנה השלישית של הלימודים, הוא הצליח לקבלת אשרת סטודנט. הוא בקושי הצליח לקיים את עצמו, אך למרות זאת לא רק שרד אלא גם הצליח בלימודיו.

ג. משלים בימים אלו את המטלות האחרונות של התואר הראשון והחל לבחון אפשרויות ללימודי תואר שני. עתידו, עם זאת, לוט באפלה. מדינת ישראל רואה בו מסתנן שצריך להיות מגורש למולדתו. הבית היחיד שהוא מכיר הוא ישראל; השפה היחידה שהוא מדבר בה בצורה תקנית היא עברית; כל חבריו ורשתות התמיכה שלו הן כאן. אין לו לאיפה ללכת – אך ישראל אינה רוצה בו.

במשך שנים, מקבלי החלטות בישראל עשו כל שביכולתם כדי לא למלא את התחייבויותיה של ישראל תחת אמנת הפליטים אשר ישראל חתמה עליה (ואשר היא בעצמה יזמה לאחר מלחמת העולם השנייה). ישראל לא בחנה את הרוב של אלפי בקשות המקלט שהוגשו כאן והעניקה רק לבודדים מעמד פליט בעשור האחרון. ישראל קידמה חקיקה מבזה (שבוטלה פעמיים על-ידי בג”ץ ועכשיו מיושמת גרסתה השלישית), אשר מתירה להחזיק מבקשי מקלט במעצר מנהלי בחולות. ישראל ממשיכה לכלוא אחרים בכלא סהרונים. ישראל יזמה תוכנית לגירושם של מבקשי מקלט למדינות שלישיות תחת כסות של עזיבה “מרצון”, מדינות שבהן המגורשים סובלים, בלשון המעטה, מחוסר ביטחון.

מאז הבחירות, בזמן שהפיקוח של הכנסת הוא מינימאלי, הממשלה הכריזה על מדיניות לגירושם של אריתראים וסודאנים ולמדינה שלישית. מעבר לכך, הממשלה אפשרה את קיומו של מסע הסתה נגד זרים במשך שנים. תוך התעלמות בוטה לא רק מהמשפט הבינלאומי, אלא גם מההיסטוריה של העם היהודי וערכים אנושיים בסיסיים. במקום לנסח מדיניות מאוזנת, הגיונית ואנושית ביחס למבקשי מקלט, מדינת ישראל ממשיכה לעשות כל שביכולתה כדי להדיר את הזרים בקרבה.

ג. נהנה מכל הטוב בישראלים ומכל הרע במדיניות חסרת המצפון של ישראל ביחס לאלו המבקשים מקלט ומחסה בקרבה. אפילו ג., שנהנה מטוב ליבם של כל כך הרבה ישראלים (ואשר הצלחתו מעניקה להם סיפוק רב), עדיין נמצא במצב חסר וודאות. מעמדו בישראל הוא שאלה של חיים ומוות. ג. אובחן לאחרונה במחלה מסכנת-חיים. הוא מאושפז כעת ועובר טיפולים אינטנסיביים – תוך שהוא מוקף בחברים, מרצים וסטודנטים שהתגייסו ללוות אותו בכל עת. אך אין לו את השקט הנפשי שכה נחוץ להחלמתו. מעמדו – בכל מובן של המילה – נותר עמום.

איזו ישראל תחרוץ את גורלו של ג.? האם זו תהיה ישראל שאימצה אותו לחיקה והפכה אותו לאחד משלה? או האם זו תהיה ישראל שמסרבת להכיר באדם הצעיר המוכשרשצמח מתוך יתום מרוסק וחבול שנזרק בשערה לפני יותר מעשור ומתעקשת שהוא יעזוב את המדינה מיד? במובנים רבים, סיפורו של ג. ועתידו, הם סיפורה של ישראל.

x