כדי למנוע קריעת אב מבנו – בית הדין מציע לכלוא אותם יחדיו בחולות

כתבה: עו”ד כרמל פומרנץ

גבריהיווט (שם בדוי) נמלט משירות צבאי אינסופי באריתריאה והגיע לישראל ב-2007, בתקווה לחיי חופש. בחמש השנים האחרונות עבד כאופה במאפייה פופולרית בתל אביב. מאחוריו, באריתראה, השאיר את אשתו וחמשת ילדיו הקטנים. כשהתקרב בנו הבכור, אפוורקי (שם בדוי) לגיל גיוס (16) והמשפחה הבינה שבקרוב יילקח למחנה צבאי, נמלט גם אפוורקי והגיע לישראל כדי להתאחד עם אביו.

כשהגיע אפוורקי לישראל הוא נלקח למרכז משמורת לקטינים. אמנם אפוורקי ניסה לטעון שהוא בן 18 כדי להשתחרר מהכלא כמו כולם, אבל דיין בית הדין למשמורת העיף בו מבט אחד והבין שמדובר בנער צעיר. לאחר מספר חודשים הורה בית הדין לשחרר את אפוורקי למשמורתו של גבריהיווט, בתנאי שיהיה אחראי שאפוורקי ילמד במסגרת לימודים אקסטרנית בתל אביב עד שיהיה בגיר, וכך היה.

החיים בישראל לא פשוטים לאפוורקי. הוא מתקשה ללמוד את השפה האנגלית או העברית. הוא נמוך, צנום וילדותי. כשהגיע לראשונה למוקד בלווית חבר חשבה עורכת הדין שטיפלה בו שמדובר בנער בן 15 עשרה לכל היותר. אפוורקי סובל מבעיות רפואיות שונות שמונעות ממנו לעבוד בצ’יק-צ’ק – עבודות פיזיות יומיות – ומאחר והוא נראה קטן ו”ילדון” לא הצליח להתקבל לשום עבודה. גם כשהצליח להתקבל לעבודה, בעיות הקיבה שלו גרמו לפיטוריו.

גבריהיווט, לעומת זאת, העדיף שאפוורקי לא יעבוד אלא ילמד, ושמח על שיש לו אפשרות לתמוך ולכלכל את בנו בזמן שהוא רוכש השכלה בסיסית, אפשרות שלרבים אחרים אין.

כמה חודשים אחרי שהגיע אפוורקי לגיל 18 (בתאריך שרירותי שקבע בית הדין, שכן אפוורקי וגבריהיווט לא יודעים את תאריך הלידה האמיתי) קיבל גבריהיווט “הוראת שהייה” במתקן השהייה חולות. גבריהיווט פוטר מיד מעבודתו. כל נסיונותיו להסביר לפקידי רשות האוכלוסין שהוא תומך בבנו, שבנו חולני ואינו מצליח לעבוד ומתגורר עמו – נכשלו.
גבריהיווט פנה למוקד לפליטים ומהגרים לעזרה. מאחר ולא רצה להפר את חוקי מדינת ישראל, התייצב במתקן השהייה. את אפוורקי “הפקיד” בידי בן משפחה רחוק שנתן לו מקום לינה.

בערב פסח, הגיש המוקד לפליטים ומהגרים עתירה מינהלית נגד הוראת השהייה. בעתירה הסברנו שהצורך של הורים לתמוך בילדיהם, והצורך של ילדים בתמיכה הזו, לא נפסק “אוטומטית” בגיל 18. טענו שלמשרד הפנים חובה לבחון את הנסיבות הפרטניות של כל אדם לפני שמוציאים לו הוראת שהייה, ושאם היו בוחנים את המקרה של גבריהיווט ואפוורקי כמו שצריך, היה ברור שאפוורקי הוא אמנם בגיר מבחינה כרונולוגית, אבל קטין מבחינה מנטלית ותפקודית, וזקוק לתמיכת אביו.

בעתירה יצאנו נגד העובדה שמשרד הפנים נאחז בקריטריונים למשלוח אנשים לחולות, ומסרב פעם אחרי פעם להסתכל על האדם שמולו ולבחון איזה נזק ייגרם במקרה הספציפי שלו.

יותר משלושה חודשים אחרי שהוגשה, דחה בית הדין לעררים בתל אביב את העתירה. בית הדין קבע שאפוורקי איננו חסר ישע (שכן הוא עובד לפעמים), ולכן ההחלטה לשלוח את אביו למתקן השהייה – סבירה. בית הדין הציע בדיון לגבריהיווט שאפוורקי יבוא להתגורר עמו במתקן השהייה. כך, אמר בית הדין, לא יצטרכו להיפרד.

הצעה זו מתייחסת בציניות למצוקה של אפוורקי וגבריהיווט. החובה של מדינת ישראל לכבד את הזכות לחיי משפחה, משמעה שאסור לה “לפרק משפחות” בלי סיבה ממש טובה. לבקש מאפוורקי לוותר על החירות (בחולות) או על המשפחה (בחוץ) היא אינה דרישה הוגנת ואינה מכבדת את זכותם של האב ובנו לחיי משפחה.

בערעור המינהלי על פסיקת בית הדין לעררים שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשלהיי אוגוסט טענו עורכי הדין של המוקד לפליטים ומהגרים, עו”ד כרמל פומרנץ ועו”ד אסף וייצן, שלא סביר לקבל החלטה שמתעלמת לחלוטין מזכותם לחיי משפחה, שלא סביר לפרק משפחה גרעינית החולקת משק בית באמצעות הוראת שהייה ושלא יתכן לתת 100% משקל לצורך של נער בן 17 להיות עם אביו, ו-0% משקל לצורך הזהה של נער בן 19.