דרכם של מבקשי מקלט נחסמת בגבול

מועד פרסום: 28 באוקטובר 2012
דו”ח של Human Rights Watch, המוקד לפליטים ולמהגרים ורופאים לזכויות אדם-ישראל

הארגונים Human Rights Watch, מוקד סיוע לעובדים זרים ורופאים לזכויות אדם – ישראל אמרו היום כי מאז חודש יוני 2012 מנע הצבא הישראלי מעשרות מבקשי מקלט, רובם אריתראים, לעבור את הגדר החדשה שישראל הקימה לאורך גבולה עם מצרים. בנוסף לכך, ישראל גירשה בחזרה למצרים שלא כחוק עשרות מבקשי מקלט נוספים. על ישראל להפסיק לדחות מבקשי מקלט לאורך הגדר אלא אם כן גורמים רשמיים מטעמה יקבעו במסגרת הליך הוגן כי לא נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם וכי לא צפוי שייחשפו ליחס בלתי אנושי או משפיל בשל דחייתם.

כאשר ישראל כופה על חלק ממבקשי המקלט והפליטים להישאר במצרים ומגרשת אחרים, היא מעמידה אותם בסכנה של מעצר מתמשך בבתי כלא ותחנות משטרה מצריים, שבהם אינם יכולים לבקש מקלט, או בסכנה של החזרה כפויה לאריתריאה, וכן בסכנה של פגיעות חמורות מצד סוחרי אדם באזור סיני. טענותיהם של גורמים ישראליים כאילו ישראל רשאית לנעול את גבולותיה בפני כל אדם שגויות על-פי דיני הפליטים ומשפט זכויות האדם.

לדברי גרי סימפסון, חוקר בכיר לענייני פליטים בארגון Human Rights Watch, “הקמת גדר גבול אינה מעניקה לישראל את הזכות להחזיר פליטים בכוח. המשפט הבינלאומי ברור לחלוטין: אסור לדחות מבקשי מקלט לאורך הגבול ללא הליך ואסור להחזירם בכפייה אלא אם כן ועד אשר נקבע כי תביעותיהם למעמד של פליט אינן תקפות”.

הכוחות הישראליים המסיירים לאורך הגדר החדשה של ישראל בגבולה עם מצרים באזור סיני, שאורכה 240 ק”מ, מנעו מאז חודש יוני לפחות שבע פעמים את כניסתם של עשרות אפריקאים. רוב מנועי הכניסה היו מאריתריאה, שמדי שנה ממשיכים אלפים מתושביה להימלט מפני רדיפה בארצם שלהם. בחודש יולי אף עצרו הכוחות כארבעים אריתראים ליד הגבול, בתוך שטח ישראל, והעבירו אותם בכפייה למשמורת מצרית.

אמנת הפליטים משנת 1951, שישראל היא צד לה, משפט הפליטים הבינלאומי המנהגי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי מחייבים את כל המדינות לכבד את עקרון אי-ההחזרה, האוסר על השבתו של כל אדם שהוא למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. בפרט אוסר העיקרון להחזיר אדם למקום שבו הוא ייחשף לסכנת עינויים או יחס בלתי אנושי ומשפיל. פירושו של דבר שאסור לדחות ללא הליך שום אדם המבקש מקלט בגבול ושאין לגרש מבקשי מקלט אלא אם כן התקבלה הכרעה הוגנת בנוגע לתביעתם.

מנתוני ממשלת ישראל עולה כי כשני שלישים מהאנשים המנסים לחצות את הגבול מגיעים מאריתריאה, שבה תיעד ארגון Human Rights Watch פגיעה קשה ונרחבת באנשים המבקשים להימנע משירות לאומי, במאמיני דתות “בלתי מוכרות” ובמבקרים של הממשלה. השירות הלאומי הוא שירות חובה שאינו מוגבל בזמן, והשכר הניתן במסגרתו מאפשר לשרוד רק בקושי.

על-פי נציבות האו”ם לפליטים, למעלה מ-80% מהאריתראים המבקשים מקלט ברחבי העולם זוכים להכרה כפליטים.

רבים מאלה העוברים דרך סיני כדי להגיע לישראל נחשפים לפגיעות קשות, לרבות עינויים ואונס, מצד סוחרי אדם בסיני המחזיקים בהם עבור כופר. אישור לכך התקבל מראיונות שנערכו בתקופה האחרונה עם אריתראים שהגיעו לישראל. אנשים המשלמים את דמי הכופר מורשים להמשיך בדרכם ולהגיע לגבול הישראלי.

שלושת הארגונים לזכויות האדם תיעדו בעת האחרונה מקרים שבהם כוחות ישראליים המוצבים לאורך הגבול חסמו את דרכם של אריתראים ואחרים לאורך הגדר, ירו ירי אזהרה באוויר, השליכו רימוני הלם וגז מדמיע, והשתמשו במוטות מתכת ארוכים כדי להדוף אותם ולהרחיקם מגדר המערכת. במקרים מסוימים, עדים טענו כי החיילים הישראלים נכנסו לשטח מצרים ועיכבו אותם עד שהגיעו הכוחות המצריים, אם כי הרשויות הישראליות והמצריות הכחישו האשמות אלה.

באחד המקרים טענה קבוצת אריתראים כי חיילים ישראליים הרשו לה להיכנס לישראל אך לאחר מכן הכו את חבריה באגרופים וברובים כדי לכפות עליהם לשוב לתוך מצרים.

לדברי סימפסון, “קיימים דיווחים אמינים לא רק על כך שחיילים ישראלים חוסמים את דרכם של מבקשי מקלט בגבול, אלא גם על כך שהם משתמשים באלימות לצורך זה. הרשויות הישראליות צריכות להורות לאלתר לסיורי הגבול שלהן להפסיק להתעלל באנשים המנסים להיכנס לישראל”.

ארגוני סיוע ישראליים אומרים גם כי בחודשים האחרונים מנעו מהם חיילים ישראלים לסייע לאריתראים שהמתינו במשך ימים ליד הגדר. מדיווחים בתקשורת הישראלית עולה גם כי חיילים ישראלים קיבלו הוראות למנוע אוכל ומים מאנשים המנסים להיכנס לישראל. אחד החיילים תיאר אנשים אלה באוזני עיתונאי במילים “רזים כמו שלדים”.

הרשויות בישראל טוענות שבפני מבקשי מקלט שהיא אוסרת על כניסתם פתוחה האפשרות לבקש מקלט מהרשויות במצרים. לטענתן, שמורה לישראל הזכות לסגור את שעריה, וחובותיה כלפי מבקשי מקלט אינן חלות על אלה שנמנע מהם להיכנס לשטחה. לדברי שלושת הארגונים, אף אחת מהטענות הללו אינה נכונה על-פי אמנת הפליטים או על-פי משפט זכויות האדם הבינלאומי.

הוועד המנהל של נציבות האו”ם לפליטים, שישראל חברה בו, קבע במסקנה מס’ 22 משנת 1981 כי “בכל המקרים יש לשמור בקפדנות על עקרון אי-ההחזרה, שהוא עקרון יסוד המקפל בחובו אי-דחייה בגבול”. הוועד הרחיב על עניין זה במסקנה מס’ 82 משנת 1997, שבה קבע כי עקרון אי-ההחזרה אוסר על “גירוש והחזרה של פליטים בכל דרך שהיא… בין אם הוענק להם רשמית מעמד של פליטים ובין אם לאו”. עוד נקבע במסקנה זו כי ישנו “צורך להכניס פליטים לשטחי מדינות” וכי צורך זה “כולל אי-דחייה בגבולות ללא הליכים הוגנים ויעילים לקביעת המעמד וצורכי ההגנה”.

נציבות האו”ם לפליטים הצהירה במקרה שבו התערבה בהליכים משפטיים כי “תחולת עקרון אי-ההחזרה מחוץ לתחום המדינה… חלה… על כל אדם הנתון לשליטתה בפועל של מדינה שהיא צד לאמנה, יהא אשר יהא מיקומו הפיזי”.

בנוגע לטענת ישראל שמבקשי מקלט שהיא מונעת את כניסתם בגבול יכולים לבקש מקלט מדיני במצרים, הוועד המנהל של נציבות האו”ם לפליטים קבע במסקנה מס’ 15 משנת 1979 כי “אין לסרב להעניק מקלט מדיני רק כיוון שניתן היה לבקש אותו ממדינה אחרת”.

אמנם, על-פי הנחיית נציבות האו”ם לפליטים בעניין הרעיון של “מדינה שלישית בטוחה”, לגיטימי שמדינה תשקול האם אדם המבקש מקלט מדיני בשטחה ביקש קודם לכן מקלט במדינה אחרת שדרכה עבר, או האם היה בידיו לעשות כן במדינה שדרכה עבר בטרם הגיע לשטחה. אך ההנחיה קובעת כי זהו עניין שיש לבחון אותו וכי לא ניתן להניח שכך היה. על-פי הנחיית הנציבות, החובה לכבד את עקרון אי-ההחזרה עדיין חלה.

כמו כן, הנחיית נציבות האו”ם “מעודדת להימנע מפעולה של החזרה חד-צדדית של מבקשי מקלט בידי מדינות למדינות שדרכן הם עברו ללא הסכמת המדינות, בשל הסכנה של גירושי שרשרת ושל מעשי החזרה בכפייה לתנאי רדיפה, נוכח הסכנה להיווצרות החזרה מעגלית ולאור הצורך בסולידריות בינלאומית ובחלוקת הנטל”.

נציבות האו”ם לפליטים היא האחראית היחידה במצרים לרישום מבקשי מקלט, ומקורות מהימנים שונים אומרים שמצרים מסרבת להעניק לה גישה לאזרחי מדינות שמדרום לסהרה העצורים למשך תקופות ארוכות בתחנות משטרה בסיני. ארגון Human Rights Watch אף תיעד מאז שנת 2008 מקרים שבהם מצרים החזירה לאריתראה בכוח פליטים אריתראים, אריתראים שנרשמו כמבקשי מקלט ואריתראים שהיו עתידים לבקש מקלט מדיני.

כמו כן, דיווחו שלושת הארגונים לזכויות האדם על פגיעות נרחבות באפריקאים מהארצות שמדרום לסהרה בידי סוחרי אדם במדבר סיני, שהרשויות במצרים נמנעו פעם אחר פעם מנקיטת צעדים יעילים נגדם. במרוצת השנים האחרונות הוחזקו ועונו במשך חודשים בסיני מאות ואולי אלפי אפריקאים מהארצות שמדרום לסהרה, רובם מאריתריאה ומסודן. אנשים אלה חצו לאחר מכן את הגבול לתוך ישראל כדי לבקש בה מקלט מדיני.

ארגון Human Rights Watch קרא למצרים פעם אחר פעם לאתר את סוחרי האדם הפוגעים במבקשי מקלט ולהעמידם לדין. כמו כן, הארגון קרא שוב ושוב לאפשר לנציבות האו”ם לפליטים גישה למבקשי מקלט העצורים בידי הרשויות המצריות בסיני.

בנוסף לכך, ארגונים לזכויות פליטים תיעדו בשנת 2012 עשרות מקרים שבהם סוחרי אדם חטפו אנשים ממחנות פליטים באתיופיה וסודן או מקרבתם והובילו אותם בניגוד לרצונם לתוך סיני.

לאחרונה התירה ישראל לכמה מבקשי מקלט לחצות את הגבול לצורך קבלת טיפול רפואי היות שניכר ממראם שבריאותם לקויה. מבדיקות שערכו להם רופאים ישראלים ומעדויות שנגבו מהם עולות ראיות לכך שסוחרי אדם בדואים בסיני ממשיכים לענות אפריקאים מארצות שמדרום לסהרה ולאנוס את הנשים שבהם. אחד הגברים אמר שסוחרי אדם כלאו אותו במשך שלושה חודשים והכריחו אותו לעבוד במחנה מעצר. לדבריו, כשהיה במחנה שמע אישה בשעה שעינו אותה וראה כיצד מתו אפריקאים אחרים שהוחזקו עבור כופר בשעה שהיו כלואים. אחיו נטל הלוואה ושילם 38 אלף דולר ארה”ב כדי להבטיח את שחרורו.

שלושת הארגונים אמרו כי כאשר ישראל החזירה מבקשי מקלט לסיני בלי לדון בעניינם, היא למעשה חשפה אותם לסכנה שמצרים תתעלם מבקשת המקלט שלהם ושהיא תחזיר אותם בכוח לאריתריאה. בנוסף, אמר הארגון, היא חשפה אותם לסכנה של התעללות מידי סוחרי אדם הפועלים בסיני, שהרשויות המצריות אינן מעניקות הגנה מפניהם, אם מחוסר רצון ואם מחוסר יכולת.

לדברי סימפסון, “ישראל נשענת על טיעונים משפטיים ועובדתיים שגויים כדי לחסום את כניסתם של אנשים שנמלטו מרדיפה בארצותיהם, נחשפו להתעללות קשה בידי סוחרי אדם בסיני ומסתכנים בכך שייעצרו בסיני בלי גישה למקלט מדיני. אין שום פרצה שתצדיק את נוהגה של ישראל לשלול הגנה ממבקשי מקלט באמצעות חסימת דרכם בגבול בלי לדון באופן מלא בענייניהם הפרטניים. קבלה של טענה כזאת מרוקנת מתוכן את ההגנה על פליטים”.

לפרטים על עמדת ישראל בנוגע להחזרת אנשים למצרים בגבול סיני בעת האחרונה בידיה, וכן למידע על חובותיה מכוח המשפט הבינלאומי ועל מעשי ההחזרה מהזמן האחרון, אנא עיינו בטקסט שלהלן.

ארבעה טיעונים שגויים של ישראל להצדקת חסימת דרכם של מבקשי מקלט

ישראל הציגה ארבעה טיעונים להצדקת חסימת דרכם של מבקשי מקלט בגדר הגבול שלה עם מצרים.

1. הזכות הריבונית לשלוט בהגירה – טיעון הסכר

ב-6 בספטמבר אמר שר הפנים אלי ישי בראיון לגלי צה”ל כי “מדינה ריבונית אחראית על הגבולות והיא תקבע מי יכנס ומי לא ייכנס”. השר הזהיר כי חריגה מן הכלל עבור קבוצות ספציפיות של מהגרים פירושה שישראל תצטרך לאפשר את כניסתם של רבים מ”300 מיליון [ה]נפש באפריקה”.

בעוד למדינות אכן יש זכויות ריבוניות לשלוט בהגירה, דיני הפליטים ומשפט זכויות האדם אוסרים לחלוטין על החזרה בכפייה אשר תחשוף אנשים לרדיפה, לעינויים או ליחס בלתי אנושי ומשפיל.

דיני הפליטים קובעים כי מדינות אינן רשאיות להחזיר או לגרש שום אדם הטוען כי הוא פליט, לרבות לאורך גבולותיהן, בלי לבחון בהוגנות את תביעתו למקלט. הוועד המנהל של נציבות האו”ם לפליטים קבע במסקנה מס’ 22 בנושא הגנה בינלאומית משנת 1981 כי “בכל המקרים יש לשמור בקפדנות על עקרון אי-ההחזרה, שהוא עקרון יסוד המקפל בחובו אי-דחייה בגבול”. ובמסקנה 99 משנת 2004 קרא הוועד למדינות להבטיח “כיבוד מלא לעקרון היסוד של אי-החזרה, לרבות אי-דחייה בגבולות ללא גישה להליכים הוגנים ויעילים לקביעת מעמד וצורכי הגנה”.

2. חובות הנוגעות לפליטים אינן חלות מחוץ לשטחה של המדינה – טיעון האקסטריטוריאליות

ב-27 ביולי אמר חייל ישראלי בתצהיר שנתן לעורכת הדין הישראלית ענת בן דור, העוסקת בפליטים, שבחודש יוני אמרו לו מפקדיו כי חסימת דרכו של אדם להליכי מקלט היא חוקית כל עוד היא מתבצעת לפני שאדם זה דרך על אדמת ישראל. החייל אמר כי על סמך עצה זו נכנסה יחידתו לשטח מצרים שלוש פעמים, ושם לכדה אפריקאים שהתקרבו לגדר הגבול של ישראל ומסרה אותם לידי משטרת הגבולות המצרית.

גורמים מצריים רשמיים הכחישו כי כוחות ישראליים פועלים בשטח מצרים. אולם, ב-10 באוגוסט דיווחה סוכנות הידיעות איי-פי כי יחידת דובר צה”ל הצהירה כי חיילים ישראלים עצרו כמה פעמים קבוצות של אפריקאים סמוך לגבול והחזיקו בהם “עד להגעתם של הכוחות המצריים שלקחו את המסתננים”.

על-פי החוק, חובתה של מדינה שלא להחזיר מבקשי מקלט ללא הליך אינה מוגבלת על-ידי גבולות טריטוריאליים. דיני הפליטים אינם קשורים למקום שממנו הפליטים מוחזרים אלא למקום שאליו הם מוחזרים.

אמנת הפליטים משנת 1951 אוסרת באופן ספציפי על מדינות להחזיר פליטים “בכל דרך שהיא” למקומות שבהם נשקף איום לחייהם או לחירותם. נציבות האו”ם לפליטים הצהירה גם כי “מעקרון אי-ההחזרה לא עולות הגבלות גיאוגרפיות כלשהן”. הנציבות קבעה עוד כי “החובות העולות מכך חלות על כל סוכנויות הממשלה הפועלות… בתוך שטח המדינה או מחוץ לו”. על-פי הנציבות, עקב כך “תחולת עקרון אי-ההחזרה מחוץ לתחום המדינה [על-פי אמנת הפליטים] היא ברורה”.

3. חובות הנוגעות לפליטים אינן חלות על אנשים שלא הוכרו רשמית כפליטים

ישראל טענה בעבר ביחס למדיניות “ההחזרה החמה” שלה כי כל עוד היא עוצרת אנשים החוצים את הגבול באורח בלתי מוסדר קרוב לגבול ומחזירה אותם למצרים בתוך שעות או ימים, היא אינה מחויבת לאפשר להם להגיש בקשות מקלט בישראל. בשנת 2011 הודיע הצבא לבג”ץ כי הפסיק לבצע מדיניות זו. אך נראה כי בחודש יוני 2012 החזירה ישראל לפחות ארבעים אריתראים פחות משעה לאחר שנכנסו לשטחה.

אולם, אדם שיש לו “פחד מבוסס היטב מפני רדיפה” הוא פליט בין אם הוכר רשמית ככזה ובין אם לאו. בחוברת ההדרכה של נציבות האו”ם לפליטים בנוגע להליכים ולאמות המידה לקביעת מעמד של פליט נאמר כי ההכרה במעמדו של פליט היא הצהרתית: “אדם אינו הופך לפליט מכוח הכרה, אלא זוכה להכרה משום שהוא פליט”. במסקנה מס’ 79 משנת 1996 קבע הוועד המנהל כי עקרון אי-ההחזרה אוסר על גירושם והחזרתם של פליטים “בין אם הוענק להם מעמד רשמי של פליט ובין אם לאו”.

בנוסף, הקרבה בין השעה והמקום שבהם נעצר הפליט לבין השעה והמקום שבהם נכנס לארץ אינה רלוונטית לחובתה של ישראל לציית לאיסור על החזרה. הוועד המנהל של נציבות האו”ם לפליטים הדגיש במסקנה מס’ 6 משנת 1997 את “החשיבות הבסיסית של הציות לעקרון אי-ההחזרה – הן לאורך הגבול והן בתוך שטח המדינה…”

לכן, סיכול הגשתן של בקשות מקלט וסירוב לבחון בקשות כאלה אינם פוטרים מדינה מחובתה להגן על מבקשי מקלט ועל פליטים.

4. מצרים היא “מדינה שלישית בטוחה”

בתגובה לעתירה שהגישו ארגונים ישראליים לזכויות פליטים טענה פרקליטות המדינה ב-4 בספטמבר כי לישראל אין כל חובה לבחון בקשות מקלט של אפריקאים המגיעים לגדר הגבול של ישראל, כיוון שהם יכולים לתבוע מקלט “בקהיר”.

הוועד המנהל של נציבות האו”ם לפליטים קבעה במסקנה מס’ 15 בנוגע להגנה בינלאומית משנת 1979 כי “אין לסרב להעניק מקלט מדיני רק כיוון שניתן היה לבקש אותו ממדינה אחרת”.

לישראל אין שום הסכם רשמי עם מצרים בנושא החזרתם של אזרחי מדינות שלישיות – לרבות מבקשי מקלט – בגבול סיני, ומצרים מעולם לא התחייבה בפני ישראל כי תתיר למבקשי המקלט שבין האזרחים הזרים להגיש בקשות למקלט.

יתר על כן, מצרים מסרבת בשיטתיות לאפשר לנציבות האו”ם לפליטים לבקר אצל אזרחי מדינות אפריקניות שמדרום לסהרה המוחזקים בתחנות משטרה ברחבי מדבר סיני. כיוון שנציבות האו”ם לפליטים היא הגוף היחיד במצרים האחראי לרישום בקשות מקלט, דפוס התנהלות זה מונע מהם לבקש שם מקלט, ומשמעותו היא שישראל אינה יכולה לטעון כי מבקשי מקלט אריתראים שישראל סירבה להכניס לשטחה בגבול סיני או כאלה שהוחזרו למצרים זוכים להגנה ראויה.

לפליטים ולמבקשי מקלט אריתראים נשקפת עדיין סכנה של החזרה בכפייה ממצרים לאריתריאה. לפני זמן לא רב, בחודש אוקטובר 2011, סוהרים בבית הכלא המצרי א-שלאל שבאסואן הכו 118 עצירים אריתראים – כולל ארבעים פליטים רשומים – כדי לכפות עליהם לחתום על מסמכים להחזרתם “מרצון” לאריתריאה. ארגון Human Rights Watch תיעד מקרים אחרים שבהם מצרים החזירה בכפייה לאריתריאה פליטים ומבקשי מקלט רשומים ממדינה זו ואריתראים שהיו עתידים לבקש מקלט מדיני.

מקרים מהעת האחרונה של חסימת דרכם של מבקשי מקלט אריתראים ואחרים או גירושם בידי ישראל

לפי כמה וכמה מקורות, מאז חודש יוני היו לפחות שבעה מקרים שבהם ישראל מנעה מעשרות מבקשי מקלט אריתראים בגבול ישראל-מצרים לבקש מקלט מדיני בישראל. בחודש יולי ישראל אף גירשה שלא כחוק משטחה לתוך מצרים כארבעים אריתראים.

מקרה החזרה 1

בחודש אוקטובר שוחחו שני ארגונים ישראליים לא ממשלתיים – מוקד הסיוע לעובדים זרים ועמותת רופאים לזכויות אדם – ישראל – עם מבקש מקלט אריתראי שכוחות ישראליים המוצבים בגבול התירו לו להיכנס לארץ משום שניכר ממראהו כי בריאותו לקויה. לדבריו, אף כי הכוחות המוצבים בגבול התירו לו ולגבר אריתראי נוסף לחצות לתוך ישראל, הם מנעו זאת מארבעה גברים אריתראים נוספים ומשתי נשים אריתראיות. מבקש המקלט הוסיף ואמר שבעת שהיו בחצי האי סיני, לפני שהגיעו לגבול עם ישראל, סוחרי אדם החזיקו בכל השמונה עבור כופר – יחד עם רבים נוספים מאפריקה שמדרום לסהרה – ובסופו של דבר הובילו אותם לגבול הישראלי.

מבקש המקלט תיאר בפירוט כיצד פגעו סוחרי האדם בו ובאחרים. בין השאר, הוא סיפר על זעקות הנשים שהסוחרים הכו בשעה שטלפנו לקרוביהן והתחננו שישלמו לסוחרים כופר תמורת שחרורן. כמו כן, הוא דיווח כי גברים שנכלאו בחדרים אחרים סיפרו שגופותיהם של כלואים שמתו כבולים זה לזה לא סולקו משם במשך ימים. עוד הוא סיפר כיצד סוחרי אדם הכריחו אותו וגברים אחרים לבנות חדרים באתר הכליאה שלהם.

שלושת הארגונים לזכויות האדם לא הצליחו לברר באופן עצמאי אם כניסתם של ששת האריתראים לישראל נאסרה. אולם, מרון אסטפנוס, עיתונאית ופעילה אריתראית המתגוררת בשבדיה סיפרה לארגון Human Rights Watch כי ב-15 באוקטובר קיבלה שיחת טלפון מאחותו של אחד הגברים האריתראים שכניסתם לישראל נאסרה. לדברי האחות, היא שוחחה עם אחיה, שהוחזק בבית כלא מצרי, ובמהלך השיחה נטל גבר דובר ערבית את מכשיר הטלפון מאחיה ואמר לה שאם משפחתה תשלם קנס הוא ישוחרר ויותר לו לנסוע לאתיופיה.

מקרה החזרה 2

שתי נשים אריתראיות וילד בן 14 שהורשו לחצות את הגבול לשטח ישראל ושוחחו עם ארגונים ישראליים לזכויות האדם אמרו שבין 28 באוגוסט ל-6 בספטמבר שישה חיילים ישראלים שהוצבו על גדר הגבול מנעו מהם ומ-18 גברים אריתראים להיכנס לישראל. אחת הנשים סיפרה שכשהגיעו לגבול ירו החיילים הישראלים באוויר, וכמו כן “פעמיים זרקו עלינו גז [מדמיע] ודחפו מוט מתכת ארוך מבעד לגדר כדי לגרום לנו להתרחק”. האישה השנייה אמרה שחיילים השתמשו בגז מדמיע כאשר אנשים מקבוצה זו ניסו לפרוץ פנימה מבעד לגדר.

עיתון “הארץ” דיווח כי ב-11 בספטמבר הגיש הארגון הישראלי לזכויות האדם “אנו פליטים” עתירה לבג”ץ בשם שתי הנשים והילד. על-פי תצהיריהם, כוחות ישראליים השתמשו בגז מדמיע ובאלימות כדי להרחיק מהגדר את יתר האנשים בקבוצתם, 18 במספר.

ארגוני סיוע ישראליים אף סיפרו שחיילים ישראלים מנעו מהם לעזור לקבוצה. שתי הנשים והילד אמרו שב-6 בספטמבר פערו החיילים חור בגדר הגבול הישראלית והתירו להם לחצות פנימה, אך אילצו את 18 הגברים לחזור על עקבותיהם מבעד לגדר שנייה המותקנת בצדו המצרי של הגבול, שמעברה השני הם ראו חיילים מצרים.

מקרה החזרה 3

ב-6 בספטמבר דיווח העיתון “ידיעות אחרונות” על מקרה דומה שבו כוחות ישראליים מנעו בחודש אוגוסט במשך שישה ימים מקבוצה של כעשרים מהגרים מאריתריאה ומסודן לחצות את גדר המערכת. בידיעה הובא דיווח מפיו של חייל ישראלי שלדבריו יחידתו קיבלה פקודה שלא לתת לקבוצה מזון בכל כמות שהיא ולאלץ אותם לסגת מהגדר באמצעות גז מדמיע ורימוני הלם. למחרת דיווח העיתון כי כוחות ישראליים קיבלו פקודות למנוע ממהגרים לחצות את הגדר ולתת להם רק לחם ומעט מים.

מקרי החזרה 6-4

על-פי תצהיר שנתן חייל ישראלי לעו”ד ענת בן דור מאוניברסיטת תל אביב, העוסקת בזכויות פליטים, כוחות ישראליים עצרו בחודש יוני בגבול לפחות שלוש קבוצות של אפריקאים מארצות שמדרום לסהרה, והעבירו אותם בכפייה לידי הכוחות המצרים בלי לאפשר להם לבקש מקלט מדיני.

מקרה החזרה 7

עמותת רופאים לזכויות אדם – ישראל דיווחה כי כוחות ישראליים סירבו בחודש אוגוסט במשך ארבעה ימים לאפשר לקבוצה של אריתראים לחצות את הגבול. הקבוצה, שלא ברור מה היה גודלה, אולצה לשהות במשך ארבעה ימים באזור הסמוך לגדר הגבול. עד ראיה אלמוני אמר לעמותה בשיחת טלפון כי כוחות מצריים שומרים על אזור זה מצדו המצרי. יחידת דובר צה”ל אישרה ב-10 באוגוסט לעיתון “הארץ” כי “צה”ל פועל בצינורות הקישור מול המצרים על מנת שאלו יאספו את הזרים” מהאזור. בסופו של דבר התירו הכוחות הישראליים לאריתראים לחצות את הגבול. כעת הם כלואים בישראל, במתקן הכליאה סהרונים שבנגב, סמוך לגבול.

מקרה החזרה פוטנציאלי 8

ב-9 בספטמבר דיווחו ארגונים ישראליים לזכויות פליטים על מקרה נוסף שייתכן שכלל חסימה בלתי חוקית של כניסה. על-פי הדיווח, כוחות ישראליים מנעו במשך שלושה ימים מקבוצה של 11 אפריקאים, בהם אישה הרה, לחצות את הגבול. לא עלה בידי שלושת הארגונים לזכויות האדם לקבוע אם הותר למי מהחברים בקבוצה להיכנס לישראל.

מקרה של גירוש לא חוקי

לדברי אסטפנוס, העיתונאית השבדית-אריתראית, ב-19 ביולי עצרו כוחות ישראליים והחזירו שלא כחוק למצרים קבוצה של כארבעים מבקשי מקלט מאריתריאה, ובה אישה הרה. ב-2 באוגוסט ראיינה אסטפנוס בטלפון שניים מהגברים שהוחזרו בעת שהיו כלואים במתקן מצרי.

הגברים אמרו שהקבוצה כללה אנשים שהוכו בידי סוחרי אדם. לדבריהם, כאשר הגיעה הקבוצה לגבול ישראל, חיילים ישראלים דוברי אמהרית וערבית אמרו לחבריה “ברוכים הבאים לישראל”. הם הורו לחלק מאנשי הקבוצה להיכנס לתוך משאית צבאית ואמרו ליתר האנשים לצעוד לאורך כביש בסלילה סמוך לגדר המערכת, בצדה הישראלי. לאחר זמן קצר דרשו החיילים מהאנשים בתוך המשאית לצאת ממנה, והורו לקבוצה כולה לחצות שוב את הגבול בחזרה למצרים.

אחד הגברים סיפר כי כאשר סירבו לעשות זאת פנו החיילים הישראלים לצבא מצרים באמצעות מכשיר קשר, וזמן קצר לאחר מכן הגיעו ארבעה חיילים מצרים. הגבר הנוסף סיפר ששמע באקראי את השיחה במכשיר הקשר, וכי במסגרתה ביקשו החיילים המצרים מאלה הישראלים לדחוף את הקבוצה במורד מדרון תלול לתוך שטח מצרים. לדבריו, “סירבנו לצאת, ואז החיילים [הישראלים] הרביצו לנו בידיים שלהם ובקתות הרובים, ואז זרקו אותנו למטה. הרבה מאתנו נפצענו קשה [בידי החיילים הישראלים], והמצרים לקחו אותנו ישר לכלא”.