אחרי 536 ימים בכלא בישראל, עכשיו הוא פליט

צ’, אזרח אריתריאה, בן 25, הוא אחד משני מבקשי המקלט האריתריאים היחידים שהמדינה קיבלה את בקשתם למקלט והכירה בהם כפליטים.

כחלק משירות החובה באריתריאה, היה צ’ מורה לגיאוגרפיה בבית הספר היסודי. הוא נמנה על קבוצת מורים שדרשה מהממשלה לקבל זכויות ראויות. במסגרת המחאה הם השביתו את בית הספר בו לימדו והפגינו. בתגובה נשלחו צ’ וחבריו למעצר, ללא משפט. צ’ היה בכלא באריתריאה במשך חצי שנה, עד שהצליח, בסופו של דבר, להשתחרר בערבות. כששוחרר נדרש לחזור ללמד בשירות המדינה, מבלי לקבל כל שכר. במהלך השנה שלאחר מכן, קיבל מהמשטר מספר מכתבי אזהרה שהודיעו לו כי הוא חשוד בסיוע לאזרחים לברוח מהמדינה, וזאת למרות שלא הייתה בכך כל אמת. כשהבין שהמשטר גמר אומר לרדוף אותו ושכל עוד הוא נשאר באריתריאה חייו וחירותו נתונים בסכנה, החליט להימלט.

ב-13.6.12, לאחר מסע מפרך, הגיע צ’ לישראל. עם הגיעו, נערך לצ’ שימוע טענות בפני ממונה ביקורת גבולות, וזה קבע, שבהתאם לתיקון לחוק, בשל “הסתננות בלתי חוקית”, על צ’ להישאר בכלא עד שיורחק לארצו.

צ’ הוחזק במעצר מנהלי במשך שנה וחצי. את התקופה הזאת הוא מתאר כקשה במיוחד. “היה רע מאוד בכלא. אין שירותי בריאות טובים. בתוך הכלא כל פעולה שאתה עושה – הולך לרופא, לשופט, לאנשי ההגירה – עוקבים אחריך. גם אם אתה מקבל אישור לנסוע לבית החולים בבאר – שבע – אתה הולך כבול, כמו אסיר. החיים שם לא קלים, מאוד קשים.” מעבר לתנאי הכליאה הקשים, תיאר צ’ מציאות מתוחה, תחת לחץ יומיומי מצד נציגי משרד הפנים, המנסים לשכנע את מבקשי המקלט לעזוב את ישראל. “אתה חי עם לחץ גדול. הם אומרים לך כל הזמן לחזור למדינה שלך או לצאת למדינות אחרות. אני מעדיף למות מאשר לחזור לאריתריאה.”

בדיון בבית-הדין לביקורת משמורת שנערך ב-21.10.12 אמר צ’ כי הוא מבקש מקלט. בהחלטתו הורה בית-הדין לממונה ביקורת גבולות להודיע על החלטת משרד הפנים בעניין בקשת המקלט. ביום 11.11.12 זומן צ’ לריאיון ראשון בפני יחידת הטיפול במבקשי מקלט בעניין בקשתו. לפי תיקון מס’ 3 לחוק למניעת הסתננות, אם בתוך תשעה חודשים מיום הגשת בקשה למקלט של מוחזק במשמורת לא ניתנת החלטה, הרי שהדבר מהווה עילה לשחרורו המיידי. ב-16.9.13, לאחר שחלפו למעלה מעשרה חודשים מיום הגשת הבקשה, התקשר צ’ למשרדי המוקד וסיפר כי טרם קיבל כל תשובה, ולמרות זאת אין לכך כל התייחסות מצד הרשויות. באותו יום עצמו ניתנה החלטת בג”צ לבטל את התיקון לחוק, והסעיף בחוק אשר מורה על שחרור מטעם זה בוטל גם הוא.

פגשתי את צ’ בכלא “סהרונים” ב-29.10.13. הסברתי לו שבאופן אבסורדי, נוכח ביטול התיקון לחוק, לא ניתן כעת לבקש את שחרורו על סמך העיכוב בנתינת התשובה לבקשת המקלט שלו. ניסיתי לעודד אותו בכך שהחלטת השופטים מורה על המדינה לשחרר את כל המוחזקים מכוח התיקון לחוק בתוך 90 יום מיום מתן פסק-הדין. אם מדינת ישראל תעשה את המוטל עליה, אמרתי לו, גם אתה אמור להשתחרר. צ’ הבין היטב את משמעות הדברים. “שמעתי על שינוי החוק” הוא אמר, “אבל אני רואה שממשלת ישראל משנה כל הזמן את הנהלים והחוקים שלה ובשל כך אף פעם אי אפשר לדעת מה יעלה בגורלנו. גם אם נשוחרר לא נוכל לדעת שחיינו בטוחים כי תמיד יוכלו לחוקק חוק חדש שיאפשר את גירושנו מפה. אין לי שום ביטחון לגבי עתיד חיי ואני מפחד מאוד שיגרשו אותי”.

למזלו הרב, צ’ השתחרר מהכלא ב-1.12.13, זמן קצר לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות, עליו שקדה במרץ המדינה מאז בוטל התיקון הקודם. צ’ שוחרר, אך רבים מחבריו נשארו במעצר, ולאחר מכן הועברו למתקן “חולות” בו הם מוחזקים גם היום. מחוץ לכלא הוא תמך במאבק חבריו נגד החוק החדש, והשתתף במחאת מבקשי המקלט לזכויותיהם בישראל.

צ’ עם מסי, מתורגמנית של המוקד לפליטים ולמהגרים

ביום חמישי, ה -23.1.14 קיבל צ’ טלפון מנציגת רשות האוכלוסין וההגירה, אשר הודיעה לו כי בקשתו למקלט התקבלה. שלושה ימים לאחר מכן התקשר צ’ עצמו לרשות, ושאל כיצד עליו לפעול על-מנת לעדכן את מעמדו. נאמר לו שעליו להגיע ללשכת משרד הפנים בראשון לציון על-מנת לקבל אשרת א/5, לה זכאי מי שמחזיק במעמד פליט בישראל.

צ’ פעל לפי הנחיות הרשות, וכבר באותו יום התייצב בלשכה, אך איש לא קיבל את פנייתו. במהלך הימים שלאחר מכן התייצב צ’ בלשכות השונות ארבע פעמים , לעיתים בלווי נציג המוקד, ובמקרים שכבר הצליח לפגוש את פקיד הלשכה, נתקל שוב ושוב ביחס של לך ושוב, כשכל פעם נשלפות טענות חדשות המעכבות את קבלת האשרה המיוחלת.

לפי יו”ר הוועדה המייעצת לשר הפנים בענייני פליטים, עו”ד אבי חימי, בקשתו למקלט של צ’ מובדלת מבקשות המקלט האחרות שנבחנו ע”י הוועדה בשל היותו “מעורב פוליטית”, בעוד שמרבית בקשות המקלט של אזרחי אריתריאה מתמקדות ברדיפתם בשל עריקות מהצבא, כאילו מדובר בשני דברים שונים. האמת היא, שהמציאות ממנה ברח צ’ היא מציאות זהה לחלוטין לזאת שברחו ממנה חבריו. המשטר הוא אותו משטר, הדיקטטור אותו דיקטטור. פעילותו הפוליטית של צ’ אינה שונה בעיני ממשלת אריתריאה מזו של כל אזרח אחר שבוחר שלא לציית לחוקים הדרקוניים שם. כאן מדובר במורה שדורש לקבל שכר עבור עבודתו, וכאן מדובר באנשים שמסרבים לשרת כחיילים בתנאי עבדות עד ימי זקנתם.

הבחירה להעניק לצ’ מעמד פליט מציגה את התנהלות המדינה במערומיה. הפליט הראשון מבין מבקשי המקלט האריתריאים שזכה מצידה להכרה, כילה ימיו בכלא מרוחק במדבר במשך שנה וחצי, ושוחרר ממנו, באופן שרירותי לחלוטין, רק בזכות החלטת בג”צ. 1000 מבקשי מקלט אחרים לא שוחררו, ועם העברת התיקון החדש לחוק הועברו למתקן “חולות”. מבקשי מקלט נוספים נמצאים בסכנה מתמדת להיעצר ולהישלח לשם, וחיים מיום ליום בפחד מתמיד.

אז עכשיו צ’ מוכר כפליט. יש לשמוח ולברך על כך. אם המדינה תואיל לנפק לו את האשרה המתאימה, הוא יזכה למעמד מוסדר ולזכויות סוציאליות. הוא לא יצטרך לחשוש מהיום הבא. יחד עם זאת, חשוב להעלות את השאלה מה יהיה הלאה. האם המדינה תסתפק “בעצם שזרקה” בהכירה בשני מבקשי מקלט כפליטים כדי להוכיח שהיא כן מתייחסת לנושא, או שמא תתעשת ותמשיך ותבחן את כלל בקשות המקלט של חבריהם? האם תשים את לבה לעוול הנורא שגרמה בכך שהחזיקה במעצר, ללא משפט, אדם שהכירה בו כפליט בסופו של דבר, והאם יביא הדבר ליחס שונה כלפי חבריו של צ’ שנמלטו מגורל דומה לשלו? או אולי תמשיך ותטען שכולם “מסתנני עבודה”, שיש להחזיקם במעצר ולדחוק בהם “לעזוב מרצון”?