מדוע מדינת ישראל לא הכירה באף לא סודאני אחד כפליט?

nאז שחתמה על אמנת הפליטים, מדינת ישראל הכירה בכ-200 איש כפליטים, אף אחד מהם סודאני. קראתם נכון – ישראל לא הכירה באף אחד מניצולי רצח העם בדארפור או ניצולי הטיהור האתני בהרי הנובה ואזור הנילוס הכחול כפליטים. אחוזי ההכרה בסודאנים כפליטים הם מהגבוהים בעולם. כך, 68.2% ממבקשי המקלט הסודאנים שבקשותיהם נבחנו ברחבי העולם בשנת 2012 קיבלו מעמד פליט (ראו טבלה 11). במדינת ישראל נמצאים מעל 10,000 מבקשי מקלט מסודאן. כיצד אף אחד מהם לא הוכר כפליט?

פליט הוא אדם אשר נשקפת סכנה לחייו או לחירותו אם יגורש למדינתו בשל רדיפה על בסיס אזרחותו, גזעו, דתו, השקפותיו או שייכות לקבוצה חברתית אחרת הנרדפת על-ידי המשטר. מעמד פליט במדינת ישראל מעניק לאדם את הזכות לא להיות עצור ללא הגבלת זמן במחנה כליאה בנגב, את הזכות לעבוד וגישה לשירותי בריאות ורווחה. ללא מעמד זה, מבקשי מקלט חשופים לקבלת צווי מעצר למחנה הכליאה חולות מתוקף החוק למניעת הסתננות. אלו שנותרים בערי ישראל אינם זכאים לשירותי רווחה ובריאות ומתקשים למצוא עבודה משום שאשרותיהם מכריזות כי “רישיון זה אינו רישיון עבודה” למרות שהמדינה התחייבה שלא לקנוס את מעסיקיהם. לצד זאת, מדינת ישראל אינה מגרשת את אזרחי סודאן למולדתם. בעבר המדינה הצהירה כי הסיבה לכך הוא מתן הגנה קבוצתית להם, כלומר, בשל סכנה שנשקפת לחייהם אם יגורשו. לעומת זאת כיום, המדינה טוענת כי הגירוש אינו מתבצע מסיבות טכניות בלבד – בשל העדר יחסים דיפלומטיים עם המשטר האסלאמיסטי בח’רטום.

ציון יום הזכרון לרצח העם בדארפור, תל אביב, 25.4.2013

ישראל הצליחה להימנע מלהכיר בפליטותם של סודאנים ראשית בכך שמנעה מהם להגיש בקשות מקלט עד תחילת שנת 2013. בשלב זה, המדינה נכנעה ללחצי המוקד לפליטים ולמהגרים ואפשרה למבקשי מקלט אריתראים וסודאנים שהיו כלואים תחת הגרסה הקודמת של החוק למניעת הסתננות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, המדינה התחילה לאפשר לאזרחי סודאן ואריתריאה מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט גם כן, אך לא פרסמה בשום מקום על שינוי מדיניות זה. למרות זאת, מעל 1,400 אזרחי סודאן הגישו בקשות מקלט, אך רק בודדות מהן קיבלו מענה – כולן נדחו. מרבית בקשות המקלט הוגשו לפני יותר משנה. עבור מבקשי מקלט הכלואים כיום תחת החוק למניעת הסתננות, חלקם כבר שנתיים, המשמעות של קבלת מעמד פליט הוא שחרור ממעצר שאינו מוגבל בזמן.

התיקון הקודם לחוק למניעת הסתננות שנפסל על-ידי בג”ץ קבע כי אפשר לשחרר מבקשי מקלט שבקשת המקלט שלהם לא נידונה במשך תשעה חודשים. לעומת זאת, על-פי התיקון החדש, משרד הפנים אינו מחויב לבדוק את בקשות המקלט של הכלואים ב”חולות” תוך פרק זמן מסוים. כתוצאה מכך כלואים בחולות מאות מבקשי מקלט שעל פי התיקון של החוק הקודם היה אמורים להיות משוחררים כבר מזמן.

אחד ממבקשי מקלט אלו הוא ע’. ע’ הגיע לישראל ביוני 2012 ונכלא בכלא “סהרונים” תחת החוק למניעת הסתננות שנכנס לתוקפו ימים בודדים לפני כניסתו של ע’ לישראל. ע’ הוא דארפורי, אך עבד בעיר באזור הנילוס הכחול, בדרומה של סודאן, אזור בו קיימת פעילות ערה של מורדים נגד המשטר, שמדוכאות בהפצצות חסרות הבחנה וטיהור אתני של אוכלוסיה עוינת. ע’ התגייס לארגון המורדים, Sudan’s People Liberation Front – North השואף להפיל את המשטר הערבי האסלאמיסטי בח’רטום ולהחליפו במשטר שלא מפלה בין אזרחיו. ע’ נתפס, נכלא והואשם בשיתוף פעולה עם המורדים וריגול למענם. ע’ הצליח לברוח מבית כלאו ולאחר מכן ברח מהמדינה בדרך לא דרך למצרים. במצרים, מסביר ע’ “לא מצאתי הגנה”. לכן, החליט להמשיך לישראל.

מיד עם כליאתו בישראל, ע’ דרש שתינתן לו האפשרות להגיש מקלט. רק בפברואר 2013 הוא הצליח להגיש את הטפסים משום שמשרד הפנים לא סיפק את הטפסים הנחוצים לבית הכלא, ולפעילים של המוקד שנפגשו עימו אסור להכניס ניירות לכלא. במאי 2013 נערך לע’ ראיון על-ידי משרד הפנים בעניין בקשת המקלט שלו. למרות שעברו מעל תשעה חודשים מעת הגשת בקשת המקלט, ע’ לא שוחרר. לאחר שהתיקון הקודם למניעת הסתננות בוטל על-ידי בג”ץ, המדינה החליפה אותו בתיקון חדש שנידון כיום בבג”ץ. ע’ לא שוחרר גם במסגרת 90 הימים שניתנו למדינה לשחררו יחד עם יתר חבריו בכלא. במקום זאת, ע’ הועבר למחנה הכליאה “חולות”, מעבר לכביש מכלא “סהרונים”, מתקן בו הוא כלוא גם כיום, ללא תאריך שחרור, ללא שהורשע בדבר.

הפגנה של מבקשי מקלט העצורים בחולות נגד כליאתם, 17.2.2014.

נ’, מבקש מקלט מדארפור, מחכה אף הוא להחלטה בעניין בקשת המקלט שלו. נ’ היה פעיל למען זכויות דארפור בעת שלמד באוניברסיטה בח’רטום. על פעילות זו הוא נעצר ועונה מספר פעמים. כאשר החל רצח העם בדארפור הוא שב לעיר הולדתו על מנת לסייע למשפחתו לברוח. הוא חזה בבני מיליציית הג’נג’ויד רוצחים ואונסים וראה את אביו נרצח לנגד עיניו. נ’ החליט שחייו בסכנה וברח מהמדינה למצרים, בה הרשויות המצריות רדפו אותו אף הן משום שהוא לא הפסיק עם פעילותו נגד המשטר הסודאני, בן בריתו של מבארכ.

נ’ נכנס לראשונה לישראל בשנת 2004 וגורש בחזרה למצרים יחד עם עוד עשרה מבקשי מקלט סודאנים בתיאום של נציבות הפליטים של האו”ם. גירוש זה התבצע לאחר שהושגה התחייבות מהמשטר המצרי שלא יגרש את מבקשי המקלט לסודאן. עם הגיעם למצרים, ה-11 נכלאו ועמדו להיות מגורשים אלמלא אחד מהם היה משחד את אחד השומרים עליהם ומתקשר לנציבות הפליטים של האו”ם בקהיר. גירושם נמנע, אך כליאתם נמשכה. כוחות הביטחון המצרים עינו את 11 הכלואים בניסיון להבין מה חיפשו בישראל ומה עשו שם. לאחר חודשים בכלא, נ’ שוחרר בסיוע נציבות הפליטים של האו”ם וניסה לבנות את חייו בקהיר ושב לפעילות נגד המשטר הסודאני ולמען דארפור. נ’ נעצר שוב ושוב על פעילות זו ועונה קשות: “חוץ מלהרוג אותי, הם עשו הכל”, הוא סיפר.

נ’ החליט לנסות שוב להימלט לישראל ועבר את הגבול ב-2008. נ’ פנה לנציבות הפליטים של האו”ם בישראל שאותה עת הייתה אחראית על בחינת בקשות המקלט בשביל להגיש בקשה. עם זאת, לאור סירובו של משרד הפנים לתת מעמד פליט לאזרחי מדינות סודאן ואריתריאה משום שממילא לא ניתן לגרשם, בקשתו מעולם לא נבדקה. נ’ שוחרר עם אשרת “שחרור בתנאים מגבילים” שאינה מעניקה למבקשי המקלט שום זכויות מלבד הזכות לא להיות מגורש ממדינת ישראל.

נ’ חי בתל אביב עד תחילת 2012. בשנה זו נעצר בחשד לפריצה לרכב, למרות שלדבריו בכלל לא היה באזור. בזכות “הנוהל הפלילי” שאיפשר לכלוא מבקשי מקלט ללא הגבלת זמן תחת החוק למניעת הסתננות ללא צורך להגיש נגדם כתב אישום או להוכיח את אשמתם בבית משפט, נ’ מצא את עצמו כלוא ב”סהרונים” יחד עם פליטים שרק הגיעו מהגבול. לאחר שביקש מקלט פעמים כה רבות, נ’ שוב נאלץ לספר את קורות חייו למשרד הפנים בפברואר 2012 ולהבהיר שהוא מבקש מקלט. נ’ שוב מילא את הטפסים לבקשת מקלט לפני שמונה חודשים, אך הזמן אינו דוחק לרשות ההגירה להשיב לו. בדומה לע’, נ’ לא שוחרר מ”סהרונים” לאחר פסילת החוק שכלא אותו שם, אלא הוא הועבר לכליאה ב”חולות”.

משרד הפנים לא ממהר. למה לבדוק את בקשות המקלט של ניצולי רצח העם בדארפור, הטיהורים האתניים בהרי הנובה, קורבנות של דיכוי רצחני, כשהחוק מאפשר להתעלם מבקשותיהם בעודם כלואים ב”חולות” או מנסים לשרוד משוללי זכויות מחוץ לכלא? רק כך ניתן להבטיח שרבים מהם יישברו תחת הלחצים שמפעיל עליהם משרד הפנים ו”יסכימו” לעזוב למולדת ממנה נסו. אם יכירו בכמה יוצאי סודאן כפליטים, היתר עלולים לפתח תקוות שגם הם יום אחד יזכו לביטחון וקיום בכבוד במדינת ישראל.