קולות מהכלא: ארבע אמהות

נכתב על-ידי שירה

בביקורי האחרון בכלא גבעון ברמלה פגשתי ארבע נשים וחמישה ילדים. ט’, מבקשת מקלט מאתיופיה, מוחזקת בכלא כשנתיים, עם בנה בן השלוש. ג’, מבקשת מקלט מגאנה, מוחזקת בכלא כשבעה חודשים עם בתה בת השנתיים, ר’, גם היא מגאנה, מוחזקת בכלא כשנה וחצי עם שני בניה, בני שש וחצי ושנתיים ופ’, מבקשת מקלט מניגריה, מוחזקת בכלא זה מעל חודש עם בנה בן השנתיים.

למעלה משנה וחצי אני מבקרת בכלא כמעט אחת לשבוע. זה היום בשבוע, שבו אני חוצה את גבולות המציאות המוכרת של העולם בו אני מנהלת את חיי ועוברת לגבולותיו של עולם שונה לחלוטין; על שגרת יומו, חוקיו ואנשיו. בעולם הזה חיים אנשים שאין להם בחירה חופשית, כי חייהם מנוהלים על-ידי פקידים וסוהרים. זכותם להתפתח ולשאוף שאיפות נגנזת עם מעצרם, ותקוותם שיזכו לכך אי-פעם דועכת מיום ליום. זה עולם קטן, מוקף גדרות, קירות בטון ודלתות ברזל. קשה לתאר שאנשים חיים בו ימים על ימים, חודשים על חודשים, שנים. קשה יותר לתאר, שבעולם הזה גדלים ילדים, וכל המוכר להם הוא מה שקורה בגבולותיו.

ראשונה פגשתי את פ’, מבקשת מקלט מניגריה. היא הוצאה לפגישה איתי לבדה, אך כעבור מספר דקות הגיע גם בנה בן השנתיים, מלווה בידי סוהרת, שסיפרה שבכה מאוד עד שהוחזר לידי אמו. פ’ הגישה בקשת מקלט ולדבריה “רואיינתי לגבי בקשת המקלט שלי אבל לא קיבלתי ויזה בנתיים ועצרו אותי כי לא הייתה לי ויזה.” פ’ חרדה בנוגע להתפתחותו של בנה בכלא: “ילדים צריכים ללכת לגן או לבי”ס. הוא היה בגן ילדים לפני שנעצרנו. הוא מתגעגע לחבריו ולחיים שהיו לנו מחוץ לכלא. אני רוצה שדברים ישתנו, אני רוצה לחזור הביתה רק כדי שאוכל להמשיך ולטפל בבן שלי.”

לאחר מכן פגשתי את ט’, מבקשת מקלט מאתיופיה שכלואה כבר שנתיים עם בנה בן השלוש. היא סיפרה שהגיעה לישראל ב-2009 בגלל שהייתה פעילה בארגון אופוזיציה באתיופיה, מדינה בה פעילות זו מדוכאת על-ידי המשטר. ט’ רואיינה על-ידי פקידי משרד הפנים שדחו את בקשת המקלט שלה, כפי שהם עשו עם 99.85% מבקשות המקלט שנבחנו על-ידיהם. אחוז ההכרה של מבקשי מקלט בישראל (0.15%) הוא הנמוך ביותר בעולם המערבי. ט’ תיארה את תשובת משרד הפנים לבקשת המקלט שלה: “ההגירה אמרו שאני שקרנית כי אין מלחמה באתיופיה ואני יכולה לחזור. אני יודעת שיש שם שלום אבל עבורי מסוכן בגלל שהייתי פעילה באותו ארגון אנטי ממשלתי. הרבה אנשים שפעלו שם גם נהרגו על ידי השלטון, אז גם אם אין מלחמה עבורי [זה] מסוכן [לחזור].”

בשל חששה מכליאה, עינויים ואף מוות באתיופיה, ט’ מסרבת לחזור למולדתה, גם במחיר של כליאה ללא הגבלת זמן בישראל: “אני כבר כמעט שנתיים בכלא. הבן שלי נכנס לכאן כשהוא היה בן שנה. הוא נולד בישראל, ואפילו לא הספיק ללכת לגן ילדים. הוא גדל בתוך הכלא. כאן, הוא לא הולך לבי”ס, הוא לא הולך לגן.” ט’ מספרת על הפגיעה בבנה בשל הכליאה: “הוא בוכה כל הזמן. בלילה הדלת סגורה, והוא רוצה לצאת, אבל אני לא יכולה להוציא אותו. גם בשעות שאמור להיות פתוח, אם מישהי עושה בלגן, סוגרים את כולם בחדרים.”

בהמשך פגשתי את ג’, מבקשת מקלט מגאנה ששהתה בישראל חמש שנים. ג’ כלואה כבר שמונה חודשים בכלא. היא מספרת שהדיינת בבית הדין לביקורת משמורת אמרה לה “תחזרי לארץ שלך”. אך היא טוענת בתוקף “אם הייתי יכולה לחזור, הייתי בוחרת להישאר בכלא? למה שאשאר עם הבת שלי בכלא אם אני יכולה לחזור? אנחנו לא יכולות לחזור.” ג’ תיארה את חייה בכלא: “אני עובדת פה כאורזת קפה בכלא ומקבלת חמישה שקלים ליום. אני עובדת משמונה וחצי בבוקר עד חמש בערב. הילדים בדרך כלל איתנו בזמן העבודה.” ג’ מתארת את שגרת החיים בכלא כקשה עבור הילדים. לדבריה הם “כל הזמן משועממים, כל הזמן בוכים, צועקים ועצבניים. הכלא משנה את הילדים. הם עצבניים, מדברים בלי סוף וכל הזמן לחוצים.”

היא מספרת כי ביתה שכלואה עימה מתגעגעת למטפלת הקודמת שלה. “פעם אחת”, ג’ מספרת “היא לקחה את התיק ואמרה לי “בואי נלך אליה” ואז היא התחילה לבכות.” ביתה מתקשה להסתגל לכליאה, לדברי אימה “יש ילד שהיה איתה בגן והיא עדיין מדברת איתו כאילו הוא פה.” האם מספרת שפעם ביתה ניגשה לדלת ואמרה “אלוהים פתח את הדלת! אני רוצה במבה”.

ר’, מגאנה. נמצאת בישראל כבר שמונה שנים, מתוכן שנה וחצי בהן היא כלואה עם שני ילדיה: אחד בן 6 וחצי והשני בן שנתיים. ר’ מספרת על המעצר באישון ליל: “נעצרנו ב-18 ביולי 2012. הם הגיעו לבית שלי בחמש בבוקר ולקחו אותי ואת הילדים והם בכו מאוד. הילד הקטן היה בסך הכל בן שישה חודשים. לקחו אותנו ישירות לכלא סהרונים ולפני חודשיים העבירו אותנו לפה [כלא גבעון].”

בנה הגדול של ר’ היה בגן בעת המעצר ונתלש ממנו. בכלא, אין לו מסגרת לימודית או חברים בגלל שהוא גדול מיתר הילדים הכלואים. לדברי האם: “הוא כל הזמן אומר שהוא רוצה ללכת לבית הספר, שהוא רוצה ללמוד.” האם מתארת כיצד הכליאה פוגעת בהתפתחותו של בנה: “אין כאן צעצועים או משחקים לגיל שלו והוא משחק עם התינוקות בצעצועים שלהם. אין פה ספרים אז הוא שוכח את כל מה שהוא למד בגן ולא לומד כלום. 24 שעות אין לו מה לעשות, אין אפילו שעה אחת ביום שבה הוא עסוק במשהו, וככה זה כבר שנה וחצי.”

בשנה האחרונה נכלאו בישראל מעל 200 קטינים. מעצר של ילדים לפני גירוש או בעת כניסה לא מוסדרת לישראל היא ברירת המחדל ולא האמצעי האחרון בו נוקטות הרשויות, כפי שישראל מחוייבת לנהוג בהתאם לאמנת זכויות הילד עליה חתמה. לאחרונה, קואליציה של ארגוני זכויות אדם, ובכלל זאת המוקד לפליטים ולמהגרים, הגישו תוכנית פעולה מקיפה לאימוץ חלופות למעצר ילדים. בתוכנית מוצעות חלופות פוגעניות פחות ממעצר בהתמודדות עם מצבים בהם מעורבים ילדים. חלופות המעצר המוצעות מקנות סביבה מוכרת ואוהדת לילד ולמשפחתו עד שיוחלט על מעמדו או על יציאתו מהארץ, ובמקביל מעניק אפשרות לפיקוח מצד רשויות ההגירה.