מעבדות לחירות
נכתב על-ידי שירה, פעילת המוקד
“בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.” (שמות י”ג ח)
מדי שנה, מזמין אותנו חג הפסח להציב עצמנו במקומם של בני ישראל אשר יצאו ממצרים, ומתוך כך ללמוד על המקום בו אנו נמצאים היום. סביב שולחן הסדר אליו הוזמנתי השנה, התעורר דיון על משמעות מושג החירות עבורנו – מהי “ארץ מצרים” ממנה אנו מבקשים לצאת ואיך תראה “הארץ המובטחת” אליה אנו מנסים להגיע? מה חוסם אותנו ומעכב את יציאתנו לחופשי? מתי אנחנו חשים בני חורין? מובן שאיש מיושבי השולחן לא היה מעלה שאלות שכאלה, לו באמת היה משולל זכויות ומשועבד לעבודת פרך. כאזרחים בעלי זכויות במדינה דמוקרטית, התייחסותנו למושג החירות מצטמצמת בקלות לבחינת כניעתנו לפחדינו האישיים ושחרור מהם, ולתחושת שעבוד כשמישהו אחר אומר לנו מה לעשות, לעומת תחושת חירות כשאנו עושים את בחירותינו בעצמנו. בצורה שבה אנחנו חווים את העולם, קל לשכוח שלא רחוק מאתנו, נמצאים עמים שלמים תחת שלטון דיקטטורי, חסרי ביטחון וחסרי זכויות, ואנשים הנסחרים לעבדות ומועסקים בתנאים קשים, גם בגבולותיהן של מדינות דמוקרטיות.
וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות כ”ג ט)
בתורה מצוות רבות הקושרות בין היחס לגֵּר לבין יציאת בני ישראל ממצרים. לפיכך, נראה שהדרישה לראות עצמנו כמי שיצאו מעבדות לחירות היא למעשה ניסיון לסייע לנו להרחיב את מבטנו ולראות את העולם דרך עיניו של אחר. בעיניים כאלה נראה את הסבל שעובר כל מי שנמצא מחוץ למדינתו, או שחירותו נשללה ממנו, ונבין ללבו. ההבדל המהותי היחיד בינינו לביניהם ימצא בעובדה שאנו צלחנו כבר את ים סוף, והגענו לחוף מבטחים, שעה שהם עדיין נאבקים לצאת לחופשי.
וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות כ”ב כ)
בפרשנותו לנאמר בשמות כ”ב כ, כתב הרב שמשון בן רפאל הירש, כך: “בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם. על כן הישמרו לכם – זה לשון ההזהרה – פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל תועבת מצרים.”
למרבה הצער, הבנה זו, שבאה לידי ביטוי בדבריו של הרש”ר הירש, לא חלחלה לתודעתם של קובעי המדיניות בישראל בימינו. אלו סיגלו לעצמם ראיית עולם צרה, לפיה ניתן לקיים חירות עצמית בד בבד עם התנכרות לסבלו של האחר,ובמקרים רבים אף תוך שלילת חירותו. לפעמים קשה לתפוס איך מנהיגיו של עם שכה סבל במשך שנים ויובלות משלילת זכויותיו בהיותו גר, מקשיחים את ליבם בהתהפך היוצרות.
אונאת הגר בישראל מתבטאת בדרכים שונות:
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ויקרא י”ט לד)
מהגרי ומהגרות עבודה בישראל סובלים פעמים רבות מניצול ומתנאי העסקה לא נאותים, שאינם זוכים לאכיפה מספקת מצד הרשויות. בתחום הסיעוד למשל, אשר במסגרתו מועסקות בעיקר נשים, העובדות אינן זכאיות לתשלום עבור שעות עבודה נוספות, ושעות העבודה שלהן אינן מוגבלות. מדיניות זו מכשירה העסקת עובדות “מסביב לשעון” ופגיעה ברווחתן ובכבודן. לאחרונה גם אושרו בכנסת “תקנות הכבילה”, המגבילות מעבר ממעסיק אחד לאחר ואף כובלות את העובדות לעבודה באזור גיאוגרפי מסוים בלבד. עובדות שמצאו עצמן מועסקות בתנאים פוגעניים, יחששו כעת להתפטר מעבודתן, משום שהדבר עלול להוביל לכך שיאבדו את זכותן לעבוד בישראל. גם בתחום החקלאות חשופים עובדים רבים לתנאי העסקה מחפירים, משום שהם עובדים באזורים חקלאיים מבודדים ולרוב גם חיים בשטחם. לא פעם העובדים נדרשים לחיות במגורים מאולתרים ולעבוד שעות ארוכות בתמורה לשכר נמוך בהרבה מהמותר בחוק. עובדי החקלאות לרוב דוברים את שפתם בלבד, ובשל כך מתקשים להתלונן. החוסר בפיקוח ראוי מצד הרשויות מונע כל סיכוי שמחדלים אלו יפסקו.
החוק בישראל מחייב את גירושם של עובדים טרם פגה תקופת השהות שהובטחה להם בישראל אם הם מוצאים את עצמם ללא מעסיק, גם אם עזבו אותו בשל הלנת שכר או התעללות. את המהגרים המגורשים מחליפים מהגרים חדשים. תופעה זו, המכונה גם “הדלת המסתובבת” משרתת את האינטרסים של חברות כוח האדם, אשר גובות מהעובדים הון עתק בתמורה להסדרת כניסתם לישראל, ומגדילות את רווחיהן עם כל עובד חדש שנכנס.
לֹא-תַסְגִּיר עֶבֶד, אֶל-אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר-יִנָּצֵל אֵלֶיךָ, מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ–בַּטּוֹב לוֹ; לֹא, תּוֹנֶנּוּ. (דברים כ”ג טז, יז)
בני ישראל הגיעו למצרים בשל הרעב הכבד בארץ כנען. לא כמוהם מבקשי המקלט בישראל, הנמלטים מדיכוי קשה במדינותיהם. אזרחי אריתריאה (71% ממבקשי המקלט בישראל) הם עבדים לכל דבר בארצם – כלל אזרחי המדינה מחויבים לשירות צבאי שאינו מוגבל בזמן, ללא שכר וללא זכויות. אזרחי סודן (20% ממבקשי המקלט בישראל) נמלטו מרצח עם ומטיהור אתני שמבצע המשטר בח’רטום בשבטים אפריקנים שאינם ערבים. מנהיגים ונבחרי ציבור בישראל לא רק מתכחשים למציאות ממנה מגיעים מבקשי המקלט, הם אף מקדמים מדיניות דכאנית ודורסנית, השוללת את זכותם הבסיסית לחירות, ולוחצת אותם לשוב אל המקומות בהם נשקפת להם סכנה. אם בדיון בועדת הפנים במלאת 100 ימים לחוק החדש למניעת הסתננות (הדיון נערך ב-26.3.14) עולה “ילודת המסתננים” כבעיה, וחברת הכנסת מירי רגב אומרת “כולנו מבינים את המשמעות של תמונות של ילדים קטנים, אבל בסוף הם נהיים אנשים מבוגרים” בהתייחסותה לסוגיה – אנחנו כנראה לא רחוקים מלהשליך את הבנים הילודים היאורה.
בני ישראל, האיום הדמוגרפי המקורי
זְמַן חֵרוּתֵנוּ (הגדת פסח, קדש)
חירות אמיתית לא יכולה להתממש באופן מלא כשהיא נחלתם הבלעדית של קומץ. כשאנחנו מתנכרים לאחר ומציבים גבולות בינינו לבינו – אנחנו סוגרים את עצמנו מבפנים. הרחבת לב והיחלצות לעזרה נותנים לנו תחושה של יכולת ושל חופש, לכן עשייה למען הזולת היא למעשה לא פחות למען עצמנו. הנתונים לגבי גודלה היחסי של אוכלוסיית הזרים בישראל (מבקשי המקלט מהווים 0.6% מאוכלוסיית ישראל ומהגרי עבודה מהווים 1% מתוכה) מראים בבירור שצורת ההתייחסות אל הגרים בישראל אינה מוכתבת על-ידי גזירת גורל, אלא שיש בידינו את החופש לבחור את דרכינו. בפסק דין בג”צ שביטל את תיקון מס’ 3 לחוק למניעת הסתננות, כתבה המשנה לנשיא מרים נאור: “יכולה זאת להיות שעתה היפה של המדינה, שבמציאות שנכפתה עליה תשכיל למצוא פתרונות הומניים, פתרונות התואמים לא רק את המשפט הבינלאומי אלא גם את התפישה היהודית”. משמעות הדבר אינה ביטול הריבונות המדינית ופתיחת שערי המדינה לכל, אלא בחירה ביחס אנושי כלפי אלו שנמצאים כבר בקרבנו, מתוך הזדהות עם מצבם. אם לא נעשה זאת – לא באמת יצאנו לחופשי.