מה עבר על הפליטים בזמן המלחמה
כתבה: ענת עובדיה
במהלך חודש יולי 2014 תשומת הלב הציבורית הופנתה באופן טבעי למלחמה בעזה, וכך גם הדיווחים בתקשורת. בינתיים הרחק מעין הציבור, נמשכה ההתעמרות במבקשי המקלט וכך גם המחדלים של הרשויות בטיפול בהם. עמדתה המוחלשת של אוכלוסיה זו מלכתחילה הותירה אותם פגיעים יותר וללא מענה ראוי מבחינה ביטחונית. המוקד לפליטים ולמהגרים ליקט את ההתרחשויות המשמעותיות שאירעו בחודש האחרון.
756 מבקשי מקלט כלואים ב”סהרונים” לאחר דיכוי המחאה האלים בניצנה; פגמים חמורים בהליך המשפטי
בסוף חודש יוני, לאחר יומיים של שהייה במאהל המחאה בניצנה, כוחות רשות ההגירה ויס”מ עצרו את מבקשי המקלט שהשתתפו בצעדת המחאה, תוך הפעלת אלימות קשה. 756 מוחים הועברו לכלא “סהרונים”, כעונש על עזיבתם את המתקן ועל כך שלא התייצבו לחתימות.
על פי החוק למניעת הסתננות, סעיף 32ב(ד), אין להעביר אדם למשמורת בשל הפרת כללי המתקן לפני שניתנת לו הזדמנות להשמיע את טענותיו: “לא ייתן ממונה ביקורת הגבולות צו לשוהה… אלא לאחר שנתן לו הזדמנות להשמיע את טענותיו לפניו; לא ניתן לאתר את השוהה או המסתנן, רשאי ממונה ביקורת הגבולות לתת את הצו שלא בפניו, ובלבד שתינתן לו הזדמנות להשמיע את טענותיו לא יאוחר מ-24 שעות לאחר העברתו למשמורת”. על אף שמבקשי המקלט אותרו בקלות, לא ניתנה להם הזדמנות לטעון טענותיהם לפני המעצר. גם לאחר 24 שעות, לא הייתה בידי הרשויות אסמכתא חוקית להחזקתם של מבקשי המקלט רבים שכן נאלצו, לראשונה בתולדות שב”ס, להתמודד עם 756 עצורים חדשים שהגיעו בבת אחת לכלא “סהרונים”.
מהעדויות שהגיעו לידי “המוקד לפליטים ולמהגרים” מהכלואים באגף מספר 7 עולה כי גם בשעות הערב של ה-30 ביוני, 24 שעות לאחר המעצרים, נותרו לפחות 70 מבקשי מקלט שלא עברו שימוע. למחרת, 48 שעות מרגע המעצר, התקבלו דיווחים על עוד לפחות 20 בני אדם שעדיין המתינו לו. אחדים ממבקשי המקלט עברו שימוע רק ביום ראשון, שבוע לאחר כליאתם.
דיווחים אחרים העלו כי גם כאשר נערכו שימועים, הם נערכו בחיפזון ובאופן לקוי: “שאלו אותנו ‘למה לא חתמתם’ או למה לא חזרנו תוך 48 שעות, ואז הודיעו לנו שנישאר בסהרונים עכשיו לשלושה עד שישה חודשים”, סיפר טפסיי, מבקש מקלט מאריתראה. “לא איפשרו לנו להוסיף שום דבר או לומר משהו. הכל היה מהר מהר תוך כמה דקות”. אם כן, על פי העדויות גם כאשר השימועים נערכו לבסוף הם היו ריקים מתוכן, ולא ניתנה הזדמנות לעצורים להשמיע את טענותיהם.
עומס בלשכות משרד הפנים והפקרת מבקשי מקלט ללא מיגון
החל מחודש דצמבר חלו קיצוצים משמעותיים במספר הלשכות העומדות לרשות מבקשי מקלט לחידוש אשרותיהם. מבקשי המקלט הזכאים להגנה קבוצתית ולאשרה מסוג “2א5” נדרשים לחדש אותה פעם בחודש עד שלושה חודשים. לאחר קיצוץ זה, לעומת 24 לשכות שפעלו בעבר – נותרו לרשות מבקשי המקלט שלוש לשכות בלבד בטווח שעות מצומצם, ולאחר מכן עלה מספרן לשש. התורים הארוכים הביאו לכך שרבים לא הצליחו לחדש את האשרה בזמן, וכך היו חשופים לסכנת מעצר. לאחר פניות חוזרות ונשנות למשרד הפנים מצד “המוקד” וכן כיסוי תקשורתי, מספר הלשכות הזמינות עלה לשבע (בתל אביב, ראשון לציון, פתח תקווה, נצרת עילית, חדרה, באר שבע ואילת) וכן הורחבו שעות הקבלה בלשכה ברחוב תובל תל אביב.
ואולם, במהלך חודש יולי נעשו קיצוצים נוספים שהובילו לתורים ארוכים ועומס; מבקשי המקלט נאלצים להמתין שעות ארוכות מחוץ ללשכה ולפעמים אף במשך מספר ימים, ולהסתכן הן באובדן מקום העבודה עקב ההיעדרות והן במעצר. הלשכה בבאר שבע נסגרה עקב המצב הביטחוני, אולם עוד קודם לכן, ללא שום סיבה ברורה, נסגרו גם הלשכות בפתח תקווה, ראשון לציון ונצרת עילית.
מבקשי מקלט מחכים מול משרד הפנים ב-21 ביולי 2014
מעבר לעצם סגירת הלשכות וההתעלמות מהנזק שהיא גורמת, התגודדות של מאות בני אדם ברחוב בתקופת המלחמה כללה גם סיכון ביטחוני. לא פעם נשמעו אזעקות במהלך היום, ולא תמיד היה מענה ראוי עבור מבקשי המקלט. “עמדתי בתור, וכשהייתה אזעקה לא היה מקום לכולם בתוך הבניין”, סיפר אברהם, מבקש מקלט מאריתראה שהמתין לחידוש הויזה שלו ב-13 ביולי, אחד מהימים בהם נשמעה אזעקה בתל אביב בשעות אחר הצהריים. “היו חלק שנכנסו למקום מוגן בבניין והיה להם מקום, אבל הרבה מאוד אנשים נשארו בחוץ. לא ידענו מה לעשות. אמרו לנו שאין יותר מקום בבניין ושנלך למקום אחר להתחבא וזה היה מאוד מפחיד. היו הרבה אנשים שנבהלו, כי הם לא ידעו מה הם אמורים לעשות וזו פעם ראשונה שהם במצב כזה, וגם היו משפחות עם ילדים קטנים”.
מבקשי מקלט מחכים מול משרד הפנים ב-21 ביולי 2014
אי הנגשת הוראות פיקוד העורף לקהילה וחוסר מיגון ב”חולות” וב”סהרונים”
בדומה לבלבול ולפאניקה בתורים מחוץ למשרד הפנים, מבקשי המקלט בכל רחבי הארץ סבלו מחוסר נגישות למידע ולא ידעו כיצד יש לנהוג במצב חירום, שכן הנחיות פיקוד העורף והרשויות המקומיות לא הותאמו לשפתם. “רוב האנשים בהקהילה פשוט לא יודעים מה לעשות כשיש אזעקה. הם לא יודעים עברית, לא מבינים את החדשות וגם לא ממש מבינים מה קורה”, סיפר גבריאל טקלה, מבקש מקלט מאריתראה שמתגורר בדרום תל אביב.
חוסר הנגישות למידע הביא גם לפאניקה רבה במתקן “סהרונים” בדרום הארץ, כאשר הכלואים ששמעו את הדי הפיצוצים בעזה סברו שלמעשה ישראל יורה עליהם. “פחדנו מאוד כי לא הבנו מה קורה ואף אחד לא הסביר לנו. הייתי בטוח שישראל החליטה להפציץ את המקומות בהם יש פליטים”, סיפר אנואר סולימאן, מבקש מקלט מסודן שהיה כלוא בסהרונים באותה עת. כלא “סהרונים” עצמו לא ערוך למצבי חירום כגון אלה, וכאשר נשמעה אזעקה הסוהרים הורו לכלואים להיכנס לחדריהם – שאינם מוגנים כלל ויש בהם חלונות. יש לציין כי למיטב ידיעתנו, לא קיימים מרחבים מוגנים ב”סהרונים” גם עבור אנשי שב”ס עצמם.
במתקן “חולות” מצויים ממ”דים, אבל מדובר בחדרים שנעולים בדרך כלל. בתחילת המלחמה התקבלו ב”מוקד” דיווחים על כך שהם נותרו נעולים גם בזמן האזעקות, אולם לאחר פנייה למשרד הפנים לא התקבלו עוד תלונות על כך, וככל הנראה הבעיה נפתרה. עם זאת, קושי נוסף נבע שוב מחוסר הנגשת המידע בשפות המתאימות, כאשר הכלואים העידו כי הוראות הכניסה למרחב המוגנים נאמרו בכריזה בעברית ובאנגלית בלבד.