פליטים מעידים על אלימות נגדם בעת דיכוי צעדת מחאה מחולות

כתיבה: אליזבט צורקוב
איסוף עדויות: סיגל רוזן
מועד פרסום: יולי 2014

ב-29 ביוני כוחות גדולים של משטרת ההגירה, יס”מ ויחידת “יואב” פשטו על מאהל מחאה ארעי סמוך למעבר הגבול ניצנה בו שהו כ-750 מבקשי מקלט המחוייבים להיות עצורים בחולות. במהלך שעה וחצי בה הופעלה אלימות קשה, כוחות המשטרה הצליחו להעמיס את הפליטים על אוטובוסים שהגיעו לכלא סהרונים. בסהרונים מבקשי המקלט נשפטו בהליך בזק על-ידי פקיד משרד הפנים ללא הכשרה משפטית לתקופות מעצר של שלושה ואף שישה חודשים. מבקשי המקלט לא נקטו באלימות בשום שלב – חלקם נאחזו בעצים וישבו על הקרקע, ואילו אחרים צעדו בעצמם לאוטובוסים בליווי שוטרים. למרות זאת, השוטרים והפקחים נקטו באלימות שהביאה לפציעתם של עשרות ממבקשי המקלט. שלושה מהם פונו לטיפול רפואי בבית החולים סורוקה. י., מבקש מקלט מאריתריאה, סיפר לנו מסהרונים: “זה אותו דבר: חולות כלא, סהרונים כלא. מה לעשות, זה החיים שקיבלנו. רק אלוהים יעזור לנו”.

לאחר שבוע וחצי של מחאה לא-אלימה ושביתה בתוך מתקן הכליאה “חולות”, כ-750 מבקשי מקלט הכלואים במתקן ללא הגבלת זמן וללא משפט, פתחו ביום שישי (27 ביוני) בצעדה לכיוון גבול מצרים. הודעתם של הצועדים הכריזה כי הם מתכננים להגיע לגבול ולבקש מהקהילה הבינלאומית שתחלץ לעזרתם. כ-300 מטרים מהגבול חיילים ישראלים מנעו בכוח ממבקשי המקלט להמשיך להתקדם לעבר הגבול והכריזו על האיזור כעל שטח צבאי סגור. מבקשי המקלט נסוגו לחורשה שנמצאת כקילומטר ממעבר הגבול ניצנה וסירבו לשוב למתקן הכליאה “חולות”.

צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

צעדה זו לעבר מצרים, מדינה שמפירה בצורה בוטה את אמנת הפליטים ומגרשת מבקשי מקלט לעינויים ומוות באריתריאה ובסודאן, מעידה על הייאוש של מבקשי המקלט הכלואים בחולות. הדרך היחידה של מבקשי המקלט להשתחרר מחולות היא לקבל מעמד פליט בישראל, אולם בזכות מערכת המקלט הלא-הוגנת של מדינת ישראל, רק בודדים מהם יוכרו כפליטים, זאת למרות שהרוב המכריע של מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודאן מקבלים מעמד פליט ברחבי העולם. מעבר לכך, החוק למניעת הסתננות שתחתיו מבקשי המקלט כלואים אינו מגביל את משך הזמן שבמהלכו על המדינה להשיב לבקשות המקלט של הכלואים. כך, נמצאים בחולות מבקשי מקלט שמחכים כבר כמעט שנתיים לתשובה לבקשות המקלט שלהם בעודם כלואים.

צעדת מחאה זו החלה לאחר שבוע וחצי של מחאה בתוך חולות. ביום שני, 16 ביוני, מבקשי המקלט הפסיקו להשתתף בשלוש הספירות היומיות שנערכות בבוקר, בצהריים ובערב בחולות, ושנועדו להבטיח שמבקשי המקלט לא יוכלו להתרחק מהמתקן המדברי. כמו כן, מבקשי המקלט הפסיקו לעבוד בתוך המתקן (בשכר של 12 ש”ח לשעה). לאחר ארבעה ימי שביתה, מבקשי המקלט החלו להפגין בצורה לא אלימה בתוך המתקן. השביתה והמחאה כוונו נגד תנאי הכליאה במתקן, שהוחמרו לאחרונה, ונגד המדיניות של כליאתם ללא הגבלת זמן וללא שהורשעו בדבר. בתגובה, משרד הפנים עצר כשבעים מבקשי מקלט, מנהיגי תנועת המחאה, וכלא אותם בכלא סהרונים, מעבר לכביש מחולות. מבקשי המקלט נידונו ברובם לחודש כליאה בהליך מהיר על-ידי פקיד משרד הפנים שאינו משפטן.

דיכוי המחאה במאהל ניצנה. צילום: מיכל רותם.

זוהי אינה פעולת המחאה הראשונה של הפליטים הכלואים תחת החוק למניעת הסתננות. עוד בתקופת תיקון מספר 3 לחוק שתחתיו מבקשי מקלט היו עצורים בכלא סהרונים לתקופה מינימלית של שלוש שנים, מבקשי מקלט ארגנו מספר שביתות רעב, ובתגובה ספגו אלימות קשה וקללות מידי סוהרים וחלקם הועברו לבתי כלא פליליים בהם נכלאו לצד אסירים פליליים, בניגוד לחוק הישראלי.

עם ביטול תיקון מספר 3, הסוהרים ואנשי משרד הפנים הודיעו לעצורים שהם צפויים להשתחרר, אולם במקום זאת העצורים הועברו מכלא סהרונים למתקן חולות. כ-150 מהם פתחו בשביתת רעב במחאה על כליאתם המחודשת ולאחר מכן צעדו לירושלים באירוע שזכה לכינוי “צעדת החירות“. הפגנה זו דוכאה באלימות והעצורים הוענשו בכליאה בת שלושה חודשים בסהרונים במהלכה המפגינים שבתו רעב במשך כמעט שלושה שבועות. לאחר הדיכוי האלים של ההפגנה של הצועדים מול הכנסת, מבקשי מקלט שנותרו בחולות פתחו בצעדה נוספת. צעדה זו דוכאה באלימות קשה עוד לפני שמבקשי המקלט פספסו ספירה או הגיעו לבאר שבע. המחאה האחרונה של הכלואים בחולות התרחשה לפני כחודש וחצי בעקבות מחסור במיטות לעצורים חדשים שהתייצבו לכליאה מתוך ערי ישראל.

תמונה שצולמה בכלא סהרונים על-ידי אחד המפגינים לפני שטלפונו הוחרם

עדויות מבקשי מקלט על האלימות שננקטה נגדם

קובץ עדויות של שישה מתוך כאלף מבקשי המקלט שעזבו את כלא חולות ב 27 ביוני 2014 במטרה לעבור את הגבול למצרים ולבקש את סיועה של הקהילה הבינלאומית במחאה על מדיניות מדינת ישראל. העדויות מתמקדות בפינויים האלים מיער ניצנה של 756 מתוכם ושליחתם למאסר בסהרונים על ידי פקידי רשות ההגירה על פיה חוק למניעת הסתננות.

המוקד לפליטים ולמהגרים מסייע למבקשי המקלט הכלואים שביקשו זאת, בהליכי התלונה כנגד אותם פקחי הגירה ושוטרים שהפעילו כוח בלתי סביר והביאו לפציעותיהם.

עדותו של טספאי חאדגו, מבקש מקלט מאריתריאה

פניו ורגלו של טספאי לאחר שהוכה על-ידי פקחי הגירה ישראלים

התייצבתי בחולות ב-4 במאי, 2014, כמה ימים לאחר המועד בו הייתי אמור להתייצב שם. רואיינתי על ידי פקח הגירה שדן אותי לחודש מאסר בכל סהרונים משום שאיחרתי להתייצב בחולות. לאחר חודש, הוחזרתי לכלא חולות שם שימשתי כמנהיג האגף בו שהיתי והשתתפתי בהנהגת פעולות המחאה בחולות. רצינו להבהיר לרשויות מדינת ישראל ולקהילה הבינלאומית שאין כל הבדל בין כלא חולות לכלא סהרונים. הוצאנו הודעה לעיתונות ובה הבהרנו את בקשותינו. תחילה הפסקנו להתייצב לספירות. הרשויות הגיבו במעצרם של מנהיגי המחאה והעברתם מחולות לסהרונים. קיבלנו החלטה קשה, לעזוב את חולות ולחצות את הגבול למצרים בתקווה לזכות בתשומת ליבה של נציבות הפליטים של האו”ם והקהילה הבינלאומית. בצהרי יום שישי, 27 ביוני 2014, כמחצית מכלואי חולות, כ-1,000 איש, אריתראים וסודאנים, בחרו להצטרף אלינו ויצאו את שערי הכלא. בדרך כלל, בכל פעם שאנו מבקשים לעזוב את המתקן לשעות ספורות בין הספירות, עלינו לעמוד בתור, להיבדק על ידי הסוהרים בכניסה על מנת לוודא שאיננו מוצאים מהמתקן חפצים אסורים, להפקיד את “כרטיס השוהה” שלנו ולהירשם. באותו יום שישי, הסוהרים אפשרו את יציאתנו ללא רישום מסודר וכך התאפשרה יציאתם של מאות בני אדם תוך זמן קצר. לאחר שעתיים הגענו למעבר הגבול ניצנה שם חסמו את דרכנו חיילי צה”ל ואמרו לנו שלא נוכל להמשיך בדרכנו. משניסינו לעבור בכל זאת, החיילים חסמו את דרכנו והעלו כמה מאיתנו בכוח על אוטובוס שעמד במקום. אמרתי למפקד במקום שלא הגענו עד הנה על מנת לשוב על עקבותינו ושאנו נחושים בדעתנו לעזוב את ישראל ולשוב למצרים ממנה הגענו לישראל. המפקד הבהיר שלא נוכל לעבור את הגבול אך אם נשוב על עקבותינו רק 300 מטרים לאחור, יעביר את בקשתנו לרשויות המתאימות.

מאחר והיינו נחושים בדעתנו שלא להפעיל אלימות ולא להגיב באלימות, מנהיגי הקהילות שכנעו את מבקשי המקלט לחזור 300 מטרים אחורה לכיוון יער ניצנה. המתנו ביער במשך שתי יממות מבלי לקבל כל תגובה מרשויות מדינת ישראל. ביום ראשון אחה”צ, 29 ביוני 2014, הגיעו למקום פקחי הגירה ושוטרים רבים והקיפו את המאהל שהקמנו. אחד מקציני המשטרה הודיע לנו שיש לנו חמש דקות לעלות על האוטובוסים מרצוננו ושאם לא נעשה כן, הם יעלו אותנו בכוח. לאחר שסיים את דבריו, לקחתי את המגפון והודעתי לאנשים שאנו לא נתפנה מרצוננו עד שלא נקבל את התייחסות הרשויות לבקשתנו. אנשי המשטרה וההגירה החלו להפעיל כוח על מנת להעלות אותנו על האוטובוסים. ארבעה מהם תפסו אותי ודרשו שאעלה לאוטובוס. סירבתי ועניתי שלא הגעתי עד הנה על מנת לשוב חזרה לחולות. אחזתי בסלע שבלט מהקרקע בעוד שניים מהם אחזו ברגליי, שניים אחרים בידיי. שני פקחים או שוטרים נוספים הצטרפו אליהם על מנת להפריד אותי מהסלע ולסחוב אותי לכיוון האוטובוס. אנשי הרשויות דחפו אותי לקרקע וישבו עליי. הם אחזו בידיי ורגליי בחוזקה, דחפו ברכיהם לבטני ואזקו את ידיי. אז החלו להכות בפניי, במצחי ובאפי. הם מעכו את פניי אל הקרקע בברכיהם. אחרים בעטו באותה עת ברגליהם בבטני. גם עתה, שבוע לאחר התקיפה, ניכרים סימני המכות בבטני, עיני, מצחי וידי. אני עדיין סובל גם מכאבים עזים בצלעות שלי. אנשי הרשויות העלו אותי לאוטובוס ואחד מהם סטר בחוזקה בפניי. ניצלתי ממכותיו בזכות האנשים שכבר היו על האוטובוס וקראו לו להפסיק להכות אותי. אפי דימם בעוצמה וחשתי שנשברו לי צלעות. ביקשתי מהרופא כאן בכלא סהרונים שישלח אותי לצילום רנטגן אך עד כה הצלחתי לקבל רק משככי כאבים בכמות שאינה מספקת לשכך את הכאבים העזים.

על אף שראו את מצבי הבריאותי, לא נלקחתי לבית החולים. רק למחרת היום, ב-30 ביוני, הצלחתי לפגוש איש צוות רפואי באגף שלי שראה את פציעותיי, נתן לי משככי כאבים ואמר שישוב. רק שלושה ימים מאוחר יותר, ב-2 ביולי 2014 הצלחתי להגיע למרפאה שם רשם לי הרופא 40 כדורים שלמיטב הבנתי נועדו לשיכוך כאבים. אמרתי לרופא שאני סבור שצלעותיי נשברו ומבקש צילום רנטגן אך הוא ענה שאין באפשרותו לתת לי דבר מלבד משככי כאבים.

בחלוף שבעה ימים מעת מעצרי, ב-6 ביולי 2014, הובאתי בפני דיין שעדכן אותי כי העונש שנקבע לי על ידי רשות ההגירה הוא שלושה חודשי מאסר בכלא סהרונים בטרם נוחזר לכלא חולות ממנו יצאנו.

הגוס מיסיגנה, מבקש מקלט מאריתריאה

בתמונה: הגוס תחת ברכי השוטרים ופקחי ההגירה | צילום: אורן זיו, “אקטיבסטילס”

המצב בחולות היה מאד קשה וגרם לי לייאוש רב. לכן החלטתי להצטרף למוחים נגד כליאתנו ולצאת לכיוון מצרים בכוונה לפתור את בעיותינו בישראל. כשהיינו ביער ניצנה, סיכמנו כולנו שאם יבואו לקחת אותנו חזרה לכלא, כולנו נסרב ביחד לחזור לכלא. סיכמנו שלא משנה מה יעשו לנו השוטרים, אנחנו לא ננהג באלימות. לא משנה מה יאמרו לנו, לא נענה להם כלל. רק נסרב לחזור לכלא ללא אלימות. כשהשוטרים באו לקחת אותי ואמרו לי לבוא. רק אמרתי “אנחנו לא הולכים מפה”. אנשי הרשויות ריססו עלינו גז שאפשר להם להפריד בינינו. השוטרים גררו אותנו לאוטובוסים. כנראה בגלל שאני מאד גבוה וגדול כזה, התנפלו עלי כמה שוטרים או אולי פקחים. אני זוכר שראיתי ארבעה אתיופים שהיכו אותי ושלושה שוטרים שאינם אתיופים. הם היו רבים אז אני לא זוכר מי היכה אותי היכן בגוף, אבל הם הפילו אותי על הרצפה ומעכו את הראש שלי לאדמה בין הרגליים שלהם. אחד השוטרים ממוצא אתיופי צעק עלי “אושה” שזה “כלב” בשפה האמהרית. אני סובל מכאבים חזקים בצוואר, בשני הצדדים וכן מכאבים ביד. אני מבקש לראות רופא ולקבל תרופות נגד הכאבים. ב 30 ביוני נערך לי דיון על ידי פקיד הגירה שקבע שאכלא ל-90 ימים בסהרונים. לא ראיתי במהלך השבוע הזה דיין או שופט. אני מאשר לעשות שימוש בתמונתי שפורסמה כבר באמצעיי תקשורת רבים בארץ ובעולם. קרובי משפחתי ברחבי העולם נדהמו לראות את פניי מעוכים בין ברכי הפקחים והם דואגים לי מאוד.

מ.מ.א. – מבקש מקלט מאריתריאה

הועברתי לחולות מסהרונים ב-8 ביוני 2014. מאותו רגע התחלתי להשתתף בדיונים בתוך חולות שנוהלו על ידי המנהיגים. הייתי פעיל במחאות בתוך חולות. מפני שסבלתי מהשהות הארוכה בכלא הפכתי להיות פעיל במחאות. אני לא רואה כל הבדל בין חולות לסהרונים. הצטרפתי למסע לסיני ב-27 ביוני 2014. הצטרפתי למוחים מפני שהייתי נואש בגלל הזמן שביליתי בכלא. במהלך המחאה שלנו, אנשים רבים נשארו בחולות והמשיכו לחתום כרגיל. הם נותרו בחולות כשיצאנו לסיני. שלא כתמיד, השומרים לא בדקו אותנו בשער ואפילו לא לקחו מאיתנו את כרטיסי חולות כשהתקרבנו לשער, כך שיכולנו לעזוב את חולות בקלות רבה. מכונית משטרה עקבה אחרינו. הגענו לגבול אחרי שעתיים הליכה והחיילים הישראלים שעמדו שם, רצו לעצור אותנו. ביקשנו מהם לאפשר לנו לעבור את הגבול כדי שנוכל לעזוב את ישראל ולחזור לאפריקה. החיילים סירבו לתת לנו לעבור, אבל ניסינו לעקוף אותם בכוח תוך שימוש בעובדה שהיינו קבוצה גדולה של אנשים. במשך זמן קצר היו התנגשויות בין המנהיגים שלנו לחיילים. החיילים התחילו לגרור אנשים לאוטובוס, אבל הצלחנו לעצור אותם. לבסוף, אחרי משא ומתן בין המנהיגים שלנו לקציני הצבא, שוכנענו על ידי המנהיגים לסגת 300 מ’ לאחור ליער ניצנה. שהינו שם במשך יומיים וחיכינו שהרשויות הישראליות יענו לבקשותינו. אבל, ביום ראשון, 29 ביוני 2014, הגיעו הרבה כוחות משטרה עם הרבה מכוניות, סוסים, תותח מים ומשאיות גדולות ואנשים מרשות ההגירה, והקיפו אותנו. אחד הקצינים בא לקראתנו ואמר שיש לנו חמש דקות לעלות על האוטובוס, או שייקחו אותנו בכוח. אמרנו למשטרה שיש לנו דרישות ושאנחנו צריכים תשובה לפני שנעבור למקום כלשהו. התשובה שלהם הייתה שידברו אתנו כשנחזור לחולות. מפני שאנחנו לא סומכים על שלטונות ההגירה סירבנו לעזוב את המקום שבו היינו ולחזור לחולות. כשעברו חמש הדקות הם התחילו להשתמש בכוח. כשמישהו התנגד לעלות על האוטובוס הם תפסו אותו בכוח, דחפו אותו והכו אותו. ראיתי הרבה אנשים שהותקפו בידי ארבעה או חמישה שוטרים. כשירד החושך וכשלא היו מצלמות סביב, האנשים הוכו באופן חמור עוד יותר. אחד האנשים שראיתי שהוכו היה טספיי האדגוּ. הוא הוכה בראשו, בפנים ובאף. ראיתי שירד לו דם מהאף. אותי לא הכו. אלה מאתנו שהוכו בידי המשטרה ושלטונות ההגירה כועסים, מתוסכלים ומוכנים לחלוק את העדות שלנו. עד עכשיו, שבוע לאחר המעצר, לא נקראתי על ידי שלטונות ההגירה לשימוע ולא הופעתי בפני דיין.

ש.ק. – מבקש מקלט מאריתריאה

במאי 2014 נסעתי לחולות, חודשיים לאחר התאריך שבו הייתי אמור להגיע לשם. רואיינתי על ידי פקיד הגירה ונשפטתי לחודש בסהרונים בגלל שאיחרתי להגיע. הועברתי למתקן חולות כשסיימתי את תקופת המאסר בסהרונים. אין הבדל לדעתי בין שני המקומות האלה, שניהם בתי כלא. התחלתי להשתתף במחאות בתוך חולות ומחוצה לו. ב-27 ביוני 2014 צעדו כל המוחים, ואני ביניהם, לכיוון גבול מצרים וישראל. נשארנו שם במשך יומיים לאחר שהצבא הישראלי עצר אותנו. ביום ראשון בערב, 29 ביוני 2014, הגיעו אלינו כוחות משטרה גדולים ואנשי רשות ההגירה שאמרו שיש לנו חמש דקות כדי להחליט אם אנחנו עולים לאוטובוסים שחיכו שם. אמרנו להם שלא נוכל לעזוב את המקום שבו היינו לפני שנקבל תשובות ברורות לדרישה שלנו. אז הם התחילו להיות אלימים ולהשתמש בספריי כנגד האנשים (אולי ספריי לעיניים), להכות אנשים בידיים ולבעוט בהם ברגליים. היו שלושה שוטרים על כל אחד מאתנו. הייתי בין אלה שהוכו באותו ערב. ארבעה שוטרים באו לקראתי, כמה החזיקו לי את הרגליים, אחרים החזיקו לי את הידיים בזמן ששוטר אחד הכה אותי בפנים. איבדתי הרבה דם מהאף. אז הם העלו אותי לאוטובוס. בזמן שהייתי באוטובוס יכולתי לראות אנשים רבים שהוכו בידי קציני משטרה שגם בעטו בהם וכיוונו לעברם ספריי לעיניים. ראיתי אנשים שוכבים מחוסרי הכרה על האדמה; אחדים נלקחו באמבולנס. לאחר מכן לקחו אותנו לסהרונים. רואיינתי על ידי שלטונות ההגירה ונשפטתי ל-90 יום בסהרונים החל מה-30 ביוני. כמו כן הובאתי לשימוע בפני דיין.

מ.ט. – מבקש מקלט מאריתריאה

הייתי בגבול במשך יומיים בין המוחים נגד מה שנקרא “המתקן הפתוח חולות”. עזבנו את חולות בשקט ללא מניעה מצד השומרים של רשות ההגירה והשומרים בכלא. רק כמחצית מאתנו החליטו לעזוב, בסביבות 1,000 אנשים. בסביבות 1,000 אנשים נוספים החליטו להישאר בחולות ולהמשיך לחתום. הצבא עצר אותנו כשהגענו לגבול ונאמר לנו שלא ייתנו לנו לחצות את הגבול. החיילים אמרו לנו שאם נלך אחורה 300 מ’ לא יעשו נגדנו כלום ונוכל לחכות שם עד שנקבל תשובה לדרישה שלנו. נשארנו שם, ביער ניצנה, במשך יומיים מבלי שיוצע לנו פתרון לבעיה שלנו. במהלך הזמן שהיינו שם ביקרו אותנו רק פעילים ישראלים והיה ביקור אחד של צוות האו”ם. בכל מקרה, ביום ראשון בסביבות השעה 6 בערב הוקפנו בכוחות משטרה ופקידי רשות ההגירה. הם באו עם סוסים, משאיות עם תותח מים, הרבה מכוניות ושבעה אוטובוסים. אחד הקצינים הודיע במגאפון שיש לנו חמש דקות לעלות בשקט על האוטובוסים. אבל אמרנו להם שיש לנו שאלות וצרכים שצריך להתייחס אליהם ולכן אנחנו זקוקים ליותר זמן ולאדם מוסמך שיכול להיענות לצרכים שלנו. הם סירבו להקשיב לנו והתחילו לקחת אנשים בכוח. עשינו כמיטב יכולתנו לחסום אותם, שלא יפרידו בינינו כשהחזקנו אחד את ידי האחר. נעשה לנו קשה לשמור על האחדות החזקה שלנו ברגע שהשוטרים החלו להשתמש נגדנו בספריי לעיניים. ברגע שנפגענו מהספריי הם התחילו לתקוף כל אחד מאתנו בנפרד, כשלושה שוטרים נגד כל אחד מאתנו. למרות שלא הוכיתי, ראיתי שוטרים מכים אנשים בידיים ובועטים בהם. בחסות החושך ובהיעדר מצלמות, הם הפכו לאלימים יותר והכו קשות אנשים רבים. ראיתי רבים נופלים לאדמה ואז נלקחו באמבולנסים.
בסוף הם לקחו אותנו לסהרונים ושם רואיינתי ב-30 ביוני 2014 על ידי פקיד הגירה. הוא אמר לי שנשפטתי ל-90 יום בכלא סהרונים.