על “אופק ההרחקה”

נכתב על-ידי סיגל רוזן

בימים האחרונים התפרסם סיפור “עזיבתו מרצון” את הארץ של צאדִק, מבקש מקלט מדראפור. צאדק היה אחד הפעילים הבולטים במחאת מבקשי המקלט האפריקאנים ופרסם את סיפורו האישי אודות טבח משפחתו בדארפור על ידי גדודי הג’אנג’וויד הנתמכים על ידי המשטר הסודאני בדף הפייסבוק “הם לא פליטים”.

צילום: תומי הרפז

צאדק התווסף לאחד מ-5,297 סודאנים שעל פי נתוני רשות ההגירה יצאו מישראל “מרצון” מתחילת 2013 ועד סוף מרץ 2014. העובדה שהתמזל מזלו לפגוש את דפנה ליכטמן, מנכ”לית ספריית גן לוינסקי בשדה התעופה של אדיס אבבה, שם הוא כלוא זה תשעה ימים, שופכת אור מבעית על התנהלותה של רשות ההגירה במאמציה להוציא מהארץ “מרצון” כמה שיותר “מסתננים” בכל מחיר.

צאדק הסכים לעזוב את ישראל למדינה שלישית לאחר שקיבל זימון לכלא חולות וסירב לחזור ולהיכלא פעם נוספת בישראל. לטענתו, עד מועד הטיסה שתיאמה לו רשות ההגירה, לא ידע לאיזו מדינה יטוס, רק ידע שמדינה זו אמורה להגן עליו מפני גירושו לסודאן.

בנתב”ג, קיבל צאדק לידיו מפקיד רשות ההגירה הישראלית, 3,500 דולרים מענק “עזיבה מרצון”, דרכון סודאני של אחמד איברהים אותו אינו מכיר וכרטיס טיסה לאדיס אבבה שבאתיופיה. כשהגיע לאתיופיה וביקש לצאת את שדה התעופה, התברר לו שאינו יכול לעשות זאת שכן הוא חייב להמשיך בטיסת המשך לחארטום, לשם כבר נשלחה מזוודתו ועליה החפצים המועטים שבחר בקפידה רבה להמשך חייו.

בתגובה לטענותיו של צאדק בחרה רשות ההגירה להגיב: “על פי רישומי הרשות מדובר בנוסע שחתם על יציאה מרצונו לסודאן ולא למדינה אחרת. משהובא הסיפור לידיעתנו הוא ייבדק ויטופל”.

לא ברור כיצד מעזים אנשי הרשות לטעון שצאדק התכוון לחזור לחארטום, לאחר שהתראיין ונחשף בשמו ותמונתו כניצול הטבח בדרפור, אך מדאיגה לא פחות היא התעלמות רשות ההגירה מכך ששלחה את צאדק לחארטום עם דרכונו של אזרח סודאני אחר.

למשרדי המוקד לפליטים ולמהגרים מגיעים כל העת מבקשי מקלט סודאנים שדרכוניהם “נעלמו” בכלא עם הגיעם לישראל. אלמלא סיפורו של צאדק, אפשר היה לשייך את היעלמות הדרכונים לאדישותם של פקידי הרשות לרכושם של מבקשי המקלט, שהרי יחד עם הדרכונים נעלמים גם תמונות יקיריהם וכספים, אם נותרו להם לאחר המסע הקשה במדבר.

צאדק סיפר לי הבוקר: “כל הזמן נעלמים דרכונים בכלא. אני לא יודע מי זה הסודאני הזה שההגירה נתנו לי את הדרכון שלו. אולי גם את הדרכון שלי גירשו כבר מזמן עם מישהו אחר”.

הכסף והדרכון שנתנו לו ברשות ההגירה נגנבו זה מכבר במהלך הלילות הארוכים בהם ישן על רצפת שדה התעופה וצאדק ממתין עתה לאנשי נציבות הפליטים של האו”ם כשהוא נחוש בדעתו לא לשוב לישראל: “אני לא מוכן לחזור לכלא בישראל. אני רוצה להיות חופשי ולהרגיש שאני בהגנה, לא חשוב איפה”.

מאמצי הרשות צלחו. רשות ההגירה הועידה לצאדק מקום זמני בכלא חולות, עד שישתכנע שעדיף לו “לחזור מרצון” למדינה אחרת. בכלא חולות כלואים כיום 1,680 אזרחי סודאן (71.4% מהכלואים) וכ-672 אזרחי אריתריאה (28.6% מהכלואים). ברחבי ישראל ובמתקני הכליאה שהו נכון לסוף מרץ 2014 9,215 סודאנים המהווים 18.9% ממבקשי המקלט בישראל וכן 35,198 אריתראים המהווים 72.2% אחוז ממבקשי המקלט.

מתוך מבקשי המקלט האריתראים והסודאנים שעזבו את ישראל, 10.7% מה”עוזבים מרצון” הם אריתראים בעוד 89.3% הם סודאנים. רשות ההגירה ממשיכה ודוחסת עוד ועוד סודאנים, פי 9.6 יותר מאשר שהיא כולאת אריתאים לכלא חולות. שר הפנים, גדעון סער, הבהיר היטב את העילה המרכזית להעדפת כליאתם של אזרחי סודאן באומרו: “אחד השיקולים הדומיננטיים בהכנסת אנשים למתקן הוא אופק הרחקה”.

ואכן, “אופק ההרחקה” של צאדק וחבריו, ניצולי טבח העם בדארפור, הולך ומתקרב ככל שמשתכללת התעמרות פקידי רשות ההגירה והלחץ הנפשי המופעל עליהם הופך יותר ויותר בלתי נסבל. בעוד אזרחי אריתריאה, שנמלטו ממדינתם ללא אישור יודעים שאין כל סיכוי לנחות באסמרה ולהינצל מכליאה ועינויים, אזרחי סודאן ניתלים בתקווה ובסיפוריהם של אלו שהצליחו להימלט מח’רטום בשלום. רק הבוקר פגש צאדק בשדה התעופה באדיס אבבה עוד שמונה סודאנים בדרכם מישראל לאוגנדה, כשבידיהם תעודות מעבר ישראליות. יתכן שהם כבר יודעים, מניסיון הקודמים להם, שהתעודות תילקחנה מהם מיד עם הגיעם לקמפלה והם יוותרו ללא כל מסמכים ומזהים או הגנה, אך הרצון להימלט מהכלא הישראלי והתקווה למצוא את חירותם, גם אם באחת ממדינות אפריקה, חזקים מהם.

מן הראוי שמקבלי ההחלטות יבינו שלא ניתן לכנות את התנהלות רשות ההגירה, כפי שהיא חוזרת ונחשפת בעדויותיהם של המגורשים, כ”מבצע עזיבה מרצון”. גם אם היועמ”ש לממשלה אישר את הנהלים על פיהם פועלת הרשות, הרי שאין בהם כל “רצון”. יש להפסיק באופן מיידי את הזימונים לחולות לצד שידול מאסיבי להירשם ל”עזיבה מרצון”. יש להפסיק לשלוח מבקשי מקלט למדינות עלומות בתנאים עלומים עם מסמכים זמניים או דרכונים מזויפים שהוחרמו ממבקשי מקלט אחרים.