קולות מהכלא: מבט על החיים ב”חולות”
זהו פוסט נוסף בפרויקט “קולות מהכלא” שיביא את קולותיהם של מבקשי מקלט הכלואים תחת החוק למניעת הסתננות הרחק מעיני הציבור.
נכתב על-ידי אליזבט צורקוב
שבוע שעבר ביקרתי במתקן הכליאה “חולות” סמוך לגבול מצרים יחד עם שתי פעילות נוספות מהמוקד לפליטים ולמהגרים. הגענו על מנת לאסוף עדויות על תנאי הכליאה במתקן לצורך דו”ח שנכתב במוקד בימים אלו על “חולות”.
התחושה החזקה ביותר שליוותה אותי לאורך כל הביקור היא האכזריות הנסתרת של כל המפעל העצום הזה. לרגעים אפשר לשכוח שאת נמצאת בתוך מחנה כליאה ולדמיין שמדובר בבסיס צבאי או מרכז קליטה. אבל שיחה עם כל אחד מבין מאות הכלואים תבהיר מיד במה מדובר. עצורים רבים ששוחחתי איתם מצאו לנכון להבהיר שוב ושוב שמדובר בכלא, שחייהם מנוהלים על-ידי סוהרים של שירות בתי הסוהר, שהם תלויים לחלוטין בנכונותו ובזמינותו של הרופא במקום להעניק להם טיפול רפואי, שסוהרים קובעים באופן שרירותי איזה חפצים מותר להם להביא איתם מחייהם החופשיים ואיזה ננעלים במכולה, שהם לא יכולים לקבוע מה יאכלו, לעיתים גם כמה יאכלו, באיזה שעה יוגשו הארוחות ושהם לא יכולים לבשל בעצמם.
לרגע אפשר לשכוח שמבקשי המקלט סביבי כולם חפים מפשע, לא הורשעו בדבר, לא הואשמו בדבר. הכל מתנהל בצורה קבועה, שעת יקיצה מוקדמת, מסדרים, חוקים ברורים. אפשר בקלות לשכוח את אי חוקיות החוק שמחזיק אנשים חפים מפשע במעצר עולם באמצע המדבר.
הנוף מתוך “חולות” – כלא סהרונים שמעבר לכביש
פליטים כלואים רבים הביעו רצון להשלח למדינה שלישית לאור חוסר נכונותה של ישראל להעניק להם מקלט וחופש, “אבל לא לאפריקה”. כששאלתי למה לא אפריקה ענה לי ס’ מאריתריאה: “כי הם מגרשים לאריתריאה! מדינת ישראל אומרת לאנשים ששם [באפריקה] הם יקבלו מקלט, אבל אין שום דבר. מחזירים אותם למצרים ומשם לאריתריאה. שם אתה גומר בבית כלא.”
שלט עם מידע על עזיבה “מרצון” על שער משרד הפנים בחולות
בכל מקום אפשר היה לראות תורים – תור לרופא שעוזב ב-16:00 ומותיר את הכלואים לטיפולו של חובש, תור לארוחת הצהריים, תור למשרד הפנים, תור למסדר, תור ליציאה ותור לכניסה. כפי שאחד מהכלואים אמר לנו במוקד: “הדבר היחיד שאני יכול לעשות פה בלי תור זה לישון”.
תור למשרד הפנים בתוך חולות. בעת שביקרנו במקום פקידי המשרד יצאו והכריזו שהמשרד סגור ליום זה
תור לארוחת הצהריים באגף C. הגישו אורז וכרוב
מבקשי המקלט הכלואים סיפרו כי אין מענה לבעיותיהם אצל רשויות הכלא ובמקום זאת מופעל על הכלואים לחץ “להסכים” לחתום שהם עוזבים “מרצון” את ישראל וחוזרים למולדתם. כלוא אחד סיפר: “כל פעם שאנחנו פונים למשרד הפנים עם בעיות, הם אומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת למדינה שלנו”. ליד השער של משרד הפנים שמולו התגודדה קבוצה של פליטים שחיכו בתור מופיעה מודעה אחת בלבד – על עזיבה “מרצון”. שלט על אפשרות להגיש בקשת מקלט לא מצאנו בשום מקום במחנה הכליאה.
פליט אריתראי סיכם את חוויית הכליאה בחולות: “כשאנחנו מבקשים את הזכויות שלנו פה, אומרים לנו שאין לנו זכויות.” הוא הסתכל עליי עם כאב בעיניו כשהוא אמר: “זה שאנחנו שחורים לא אומר שאסור לנו לבקש זכויות”.