שנת מעצר שווא לניצול רצח העם בדארפור

צ., ניצול רצח העם מדרפור, הוא אחד מאלפי מבקשי המקלט שהמדינה ביקשה לכלוא בחולות ובין המעטים שהצליחו לסכל את כוונת המדינה, לפחות באופן זמני. ידם של מעטים מקרב מבקשי המקלט משגת מימון שירותי עו”ד והגשת עתירות נגד המעצר המחודש בכלא חולות. מבין אלו שידם משגת, רבים הצליחו לעכב את כליאתם ולו משום שרשות ההגירה נמנעה מעריכת שימועים לפני הזימונים לחולות. בעקבות עתירת המוקד לפליטים ולמהגרים בשמו של מוטסים עלי, מנכ”ל המרכז לקידום פליטים אפריקאים, החלה רשות ההגירה לערוך שימועים לפני הזימונים לחולות ביוני 2014, אך עד כה מסתמן שהשימועים מצליחים להציל מהתייצבות בחולות בעיקר אבות וגברים נשואים שמצליחים להוכיח את נישואיהם והיותם אבות לילדים בישראל.

צ. הגיע למדינת ישראל בשנת בסוף אוקטובר 2011 לאחר שניצל מרצח עם ורדיפה של המשטר האלסאמיסטי בח’רטום. צ. סיפר למוקד כיצד שרד את רצח העם בדארפור: “הבעיות התחילו להגיע אל הכפר שלנו בדרום דארפור עוד בשנת 2001. הייתי צעיר אבל אני זוכר את הפחד שהורגש בכפר… בין השנים 2003-2001 התחיל להיות יותר ויותר מסוכן לצאת לאדמות ולעבד אותם. מיליציות הג’אנג’וויד היו תוקפים את הכפריים כאשר היו יוצאים מחוץ לתחומי הכפר. גדודי הג’אנג’וויד רצחו את הגברים, חטפו ואנסו את הנשים ולעיתים גם רצחו אותן. עם הזמן המיליציות התחילו להתקרב עוד ועוד אל תוך הכפר ולא רק לחכות ולהתקיף את אלו שיצאו לאדמות המרוחקות. בשנת 2003 גברו ההתקפות. הם היו גונבים צאן, בקר ואת הגמלים שלנו, שורפים בתים בשולי הכפר ורוצחים בלי הבחנה. באותה השנה המצב היה כל כך מסוכן שנאלצנו לעזוב ולעבור לקאלמה [מחנה עקורים בדרום דארפור]”.

תנאי המחייה הקשים במחנה, שגישתם של ארגוני סיוע אליו מוגבלת על-ידי המשטר בח’רטום, דחפו את צ. ומשפחתו לחזור לעבד את אדמותיהם תוך שהם חשופים להתקפות הג’נג’אוויד משום שאדמות אלו היו מקור המחייה היחיד של המשפחה. ב-2004, הג’אנג’וויד שרפו את כל בתי הכפר של צ. הוא מספר: “כך עברו השנים, בפחד בתוך מחנה הפליטים ופחד כל פעם שניסינו להגיע לאדמות שלנו ולעבד אותן. בשנת 2008 אני ודודי עבדנו באדמות כאשר מיליציות הג’אנג’וויד התקיפו אותנו. ירו עלינו, דודי נרצח לידי ואני נוריתי ארבע פעמים. לא היה בית חולים קרוב והחזירו אותי למחנה, מצבי היה רע מאוד ורק אחרי כמה זמן הצליחו לקחת אותי לבית החולים… במשך שבוע-שמונה ימים לא ידעתי אם אחיה או אמות, עד שהתאוששתי.”

צ. הוסיף: “אחרי מה שקרה לא יכולתי לחזור למחנה והלכתי לאל-פאשר [עיר צפונית למחנה הפליטים]. לא היה לאן לחזור בכל מקרה, אחרי התקיפה הם שרפו את כל האדמות והיבולים שלנו… מאל פאשר נסעתי לג’נינה [עיר במערב דארפור] אבל גם שם היה מסוכן, החיילים הסודניים היו עוצרים הרבה מהגברים הצעירים ברחוב, נסעתי לקורדופאן [אזור בדרומה של סודאן] משם לאום דרמאן [מרכז סודאן] ולבסוף עזבתי את סודאן בספטמבר 2011 לאחר שלא מצאתי מקום בטוח לחיות בו. נכנסתי לישראל באותה השנה”.

עצרת זכרון לציון רצח העם בדארפור, תל אביב, 2013. צילום: אקטיבסטילס

בנובמבר 2012 צ. נעצר בחשד לאחזקת סמים לצריכה עצמית: “השוטרים מצאו חשיש על האדמה לידי. מישהו כנראה נבהל מהשוטרים, זרק את הסמים וברח מהמקום”, הסביר צ. “התעקשתי בחקירה המשטרתית שהסמים לא שלי, אך אחד השוטרים איים עלי שיחשמל אותי עם טייזר אם לא אודה. נבהלתי והצהרתי שהסמים שלי”.

מדינת ישראל לא טרחה להגיש כתב אישום נגד צ. ובמקום זאת הוא נכלא תחת “הנוהל הפלילי” הקודם שאפשר למדינת ישראל לכלוא מבקשי מקלט ללא הגבלת זמן בבית הכלא “סהרונים” אם היו “מעורבים בפלילים”, הגדרה עמומה שאפשרה לרשויות לכלוא גם חשודים בפלילים וגם את קורבנותיהם. תחת נוהל זה נכלאו גם פליטים רבים באשמות שווא כמו גניבת אופניים משום שלא הציגו קבלה על קנייתם, או גניבת רכוש, גם כשבעל הרכוש הצהיר כי מבקש המקלט (ה”גנב”) שומר על חפציו. צ. נשלח לכליאה בסהרונים ולמרות מספר בקשות של המוקד לשחרורו, בתי הדין הורו להמשיך ולהחזיקו בכלא. בבית הכלא, צ. הגיש בקשת מקלט בפברואר 2013 (עד סוף שנת 2013, מבקשי מקלט יכלו להגיש בקשות מקלט רק מתוך בתי הכלא). ב-20 בפברואר 2013 נערך לצ. ראיון לבחינת בקשת מקלט שלו. מאז הוא לא זכה לתשובה לבקשת המקלט שלו.

בספטמבר 2013, בג”ץ פסל את החוק למניעת הסתננות פה אחד. תשעת שופטי ההרכב המורחב הורו למדינת ישראל לשחרר את הכלואים תחת חוק לא חוקתי זה. במקום זאת, הממשלה העבירה תיקון חדש לחוק למניעת הסתננות שיצר את מתקן הכליאה חולות והעבירה אליו את הכלואים מסהרונים. עם ביטול החוק, פקידי משרד הפנים הודיעו לצ. שהוא צפוי להיות משוחרר לביתו. במקום זאת, עם השלמת החקיקה, צ. הועבר לחולות, ללא שנערך לו שימוע או שנומקה ההחלטה לכלוא אותו בחולות. חולות מתואר על-ידי המדינה כ”מתקן פתוח”, אך צ. ויתר הכלואים נדרש להתייצב לשלוש ספירות ביום ולישון במתקן. מיקומו של המתקן (ליד הגבול עם מצרים) מבטיח כי מבקשי המקלט הכלואים בו לא יוכלו להספיק להגיע לאף מרכז אוכלוסין ולחזור בין הספירות.

צ. החליט לעזוב את חולות כעבור כחודש, ולאחר כמה שבועות בהם נהנה מחירות לראשונה מזה שנה, הגיע למשרדי המוקד כדי להבין מה יוכל לעשות כדי לחדש את אשרתו. המוקד החליט לעתור בעניינו של צ. בעתירה שנכתבה על-ידי עורכת הדין רותי הוסטובסקי, נטען כי נעשה לצ. עוול: הוא נכלא למשך למעלה משנה על חשד לעבירה שכיום הוא לא היה נכלא בגינה, לא נעשה לו שימוע ראוי בעת כליאתו בסהרונים, ולא נעשה לו כל שימוע בעת העברתו מכלא סהרונים לחולות.

במסגרת העתירה ביקשנו צו ביניים שימנע את מעצרו של צ. והחזרתו לחולות. השופט מרדכי לוי קיבל את בקשתנו וקבע כי “הכלל בדבר חובת שימוע הינו אחד מכללי הצדק הטבעי”. הוא הוסיף: “כלל השימוע דורש כי הרשות המנהלית לא תפגע באדם אלא אם כן נתנה לו קודם לכן הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בפניה”. השופט לוי גם דחה את טענת המדינה כי הוצאת הזימון לכליאה (“הוראת שהייה”) בחולות אינה פוגעת בזכות לחירות ולכן אין צורך לערוך שימוע לפני הוצאתה. השופט גם ציין כי סיכויי העתירה להתקבל גבוהים ולכן הורה למנוע ממשרד הפנים לכלוא מחדש את צ.

טרם התקיים הדיון בעתירה, הפרקליטות פנתה אלינו והציעה שיקיימו תשאול מאוחר לצ. במהלך התשאול, צ. ועו”ד הוסטובסקי טענו בעל פה ובכתב שהוא אינו עומד בקריטריונים שנקבעו לשליחה לחולות הן מאחר שנכנס לאחר שנת 2010, הן מאחר שהוא אינו עומד במתווה הפלילי ואינו מהווה סכנה לביטחון הציבור והן מאחר שמתקיימים טעמים הומניטאריים בעניינו בשל מעצרו המנהלי הארוך והלא חוקתי.

משרד הפנים קיבל את טענותינו והוחלט לבטל את הוראת השהייה של צ. והוחזרה לו אשרת השהייה בה החזיק טרם מעצרו.