המתנדבים מספרים: בדרך לתעודה הכחולה הנכספת
כתבה: מתנדבת המוקד, רונית קדישאי
בחודש פברואר 2014 קיבל ג’, אריתראי בן 28, מכתב שבו אישור של שר הפנים להעניק לג’ מעמד פליט – אחד מבין שניים שזכו לקבל את המעמד הנכסף מתוך 35,000 מבקשי המקלט האריתריאים בישראל– ועליו לגשת ללשכת מרשם האוכלוסין שבאזור מגוריו. הודעה כזו היא חלומו של כל מבקש מקלט שכן היא מזכה אותו במעמד א’5 שפירושו תושב ארעי בישראל.
נפל בחלקי ללוות את ג’ למשרד הפנים, ללשכת מרשם האוכלוסין, בתל אביב, אותו בניין גבוה וחדש שמול קניון עזריאלי, בתל אביב. התאריך שנקבע היה ל-20 במרץ. כמו כן התקבלו הנחיות להביא 2 תמונות פספורט, 360 ₪ וכתובת בת”א.
הגעתי בבוקר למשרד הפנים שברח’ קפלן פינת נמיר בת”א וידעתי שעלי לפגוש את ג’ שמדבר רק טיגריניה. עוד ידעתי שהוא פגוע איכשהו מכדור שבעבר חדר לגופו באזור המותן. מרחוק ראיתי בחור כהה, גבוה צולע מעט והימרתי שזהו ג’. פניתי אליו, הוא חייך אלי והושיט לי יד. פנינו להיכנס לבניין.
איש הביטחון בכניסה ניסה להסביר לי שזה לא היום ולא המקום לקבלת אשרות למבקשי מקלט; הסברתי בקצרה את המצב והצגתי את הפקס שהתקבל במשרדי המוקד לפליטים ומהגרים שמאשר את קבלת מעמד הפליט. נכנסנו.
ראשית ניגשנו לחנות הצילום כדי שג’ יצטייד בתמונות פספורט. הצלמת אמרה: “חיוך”, והוא נשאר רציני, ואני פלטתי: “אין כל כך על מה לחייך…”. התמונות הודפסו וג’ שלף כסף כדי לשלם עבור התמונות.
עלינו עוד קומה למשרד הפנים. איש הביטחון לא הבין מה אנחנו רוצים (שוב חזר על עצמו התהליך שעברנו בכניסה לבניין), העביר אותנו לאיש ביטחון נוסף ששלח אותנו לדלפק המודיעין כי גם הוא לא ממש הבין לאן עלינו לגשת. פקידת המודיעין גם היא לא ידעה מה לעשות איתנו – יש לזכור שתהליך הענקת מעמד פליט הוא לא עניין של שגרה במשרד הפנים – וקראה לאחראי ששלח אותנו למחלקת האשרות.
בסביבות 9:45 לקחנו מספר ממתקן שליד דלפק קבלת הקהל – מס’ 680. המספר בטיפול היה 607 (לאחר 15 דקות המתנה הגיע המספר 609…) הבנתי שאין מה לחכות במקום והצעתי שנלך לשתות משהו. ניגשנו לדוכן קפה וסנדוויצ’ים ושמחתי שהנה תהיה לי הזדמנות להפגין כוונה טובה והצעתי להזמין לנו גם סנדוויץ’, אבל ג’ בחיוך טוב ועיניים סקרניות שלומדות ובוחנות כל הזמן התעקש להזמין אותי; הרגשתי שהוא גם רוצה ‘לעשות’ משהו, להיות בשליטה, ולהכיר תודה בחיוך הטוב והדואג שלו על כך שטרחתי ובאתי אתו.
חזרנו למחלקת האשרות – אנשי הביטחון שהתחלפו בינתיים שוב רצו לבדוק אותנו, אבל הפעם ויתרו מהר כשראו שיש לנו מספר. כשהגענו היה המספר על הצג 611! אחד האנשים שחיכה בתור הסביר לי שהחל מהשעה 11 מתחיל התור לזוז מהר יותר ובשעה-12 מסתיימת קבלת הקהל כך שכל מי שבפנים מתקבל.
מחוץ למשרד הפנים בתל אביב, נובמבר 2012. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
רציתי שנחכה בחוץ, באוויר ולא במסדרון הצפוף והדחוס. חששתי שאולי בגלל הצליעה יהיה לג’ קשה ללכת רחוק, אבל בעזרת שפת ידיים וחיוכים הסביר לי שהליכה נוחה יותר כי בישיבה המקום הפגוע נלחץ ומציק לו יותר. (הכדור שחדר למותן עדיין נמצא שם.)
וכך התחלנו מסע רגלי באזור: הלכנו לאורך רח’ קפלן ופנינו לכיוון רח’ הארבעה. עברנו ליד עירוני א’ ואמרתי שזה ביה”ס. ג’ הסביר לי בכמה מילים באנגלית רצוצה שזה ביה”ס חופשי (free), אבל באריתריאה מכים את התלמידים בבתי הספר ולוקחים אותם לצבא. עברנו ליד המתחם המגודר של “קול ישראל” הוא שאל אותי אם זה בית סוהר, עניתי שזה רדיו, מותר לצאת אבל אסור להיכנס – צחקנו. המשכנו בדרך למתחם האופרה / הקאמרי וכשהגענו שאל בתנועות ידיים מה הבניין הזה. הצגתי כפי יכולתי מהי אופרה וג’ אמר: “אה, דיסקוטק?” הסברתי שזה הרבה יותר יקר – צחקנו. לא הצלחתי להסביר בתנועות מהו תיאטרון (בניין הקאמרי) (לא ידעתי אם הוא ביקר אי פעם בתיאטרון; ואני לא מכירה כלל את העולם שלו).
ב-11:45 התייצבנו בחזרה בפרוזדור ליד דלפק קבלת קהל לאחר ששוב עברנו את סדרת בדיקות הביטחון (ג’ נדרש תמיד להוריד את החגורה ואני נדרשת רק להיפרד לרגע מן התיק).
לאורך כל הטיול הארוך שלנו ג’ נגע ללבי. הוא דאג לי: שלא אתקל במדרכה, בעמוד, הניח בעדינות את היד על הכתף שלי כדי לכוון אותי, דאג שלא אכלתי סנדוויץ’.
ישבנו בפרוזדור על לשעה 14:00. במהלך השעתיים האלה ג’ קם מדי פעם כדי ללכת כי הרגל הציקה לו, רעדה בלי שליטה ונראה שכואב לו. כשהגענו לדלפק הפקידה הסתכלה עלינו במבט ספקני ושלחה אותנו אל פקידה נוספת בחדר סמוך.
מסרתי לידי הפקידה את הפקס היקר מפז. היא הסתכלה ושאלה: “זו פעם ראשונה שאתם כאן?” אני: “כן”. לשאלות האם יש מסמכים מזהים כלשהם, שהרי הפקס הוא רק פיסת נייר ‘עלובה’ אמרה בחצי חיוך, שלף ג’ ערמה של מסמכים ובחרתי מהם את האחד שבו הופיעה תמונה שלו עם מספר הוויזה שלו. הפקידה הקלידה את המספר ועל מסך המחשב שלה הופיעו הפרטים, אבל אז התברר שצריך את המקור של הפקס. הפקידה ניסתה להתקשר אל החתומה על הפקס שהגיע למוקד לפליטים ומהגרים שאישר את קבלת מעמד הפליט. לא נמצא שם מי שיוכל לעזור לה, היא קמה והלכה להתייעץ עם הממונים, חזרה והסבירה בסבלנות שאין מה לעשות בלי מקור מודפס כלשהו. סיפרתי שלפני שבוע פנה אדם במצבו של ג’ ללשכת מרשם האוכלוסין בראשל”צ ושם הפקידה הפעילה ‘ראש גדול’ ואותו פליט קיבל את כל המסמכים כולל את ‘התעודה הכחולה’ באותה פגישה! הפקידה קבעה שג’ יגיע שוב ב-7 במאי – התאריך המוקדם ביותר שיכלה להסדיר – ועד אז תדאג שכל המסמכים יגיעו אליה.
ג’ ואני יצאנו מתוסכלים עם ההזמנה ביד. אני חזרתי לפרוור המטופח שבו אני גרה, וג’ חזר לגינת לוינסקי שם לן במהלך ארבעת החודשים מאז הגיע.
בתאריך 7 במאי שוב ביקר ג’ בלשכה והפעם בליווי מתרגמת. הוא שוב לא קיבל את התעודה הכחולה בתואנה שלא הומצאה תעודת יושר מן המשטרה. המתרגמת שאלה את הפקידה האם יוכלו ללכת עכשיו למשטרה כדי להביא את המסמך, ונענתה שזהו התפקיד של משרד הפנים. ג’ קיבל מועד נוסף לביקור בלשכה – 25 ביוני.
חשוב להזכיר שכל אותו הזמן היה בידי ג’ רק האישור בפקס שבו ההודעה שהוא זכאי למעמד פליט לפי החלטת שר הפנים. במילים אחרות, לאורך כל התקופה מאז שההחלטה התקבלה (פברואר 2014) ג’ לא היה זכאי לטיפול רפואי במצבו, לא הייתה באפשרותו כל דרך לעבוד ולהרוויח כדי לכסות את הוצאותיו. רוב הזמן הוא ישן בגינת לוינסקי ונעזר באנשים טובים ותומכים מתוך קהילת מבקשי המקלט האריתראים.
ב-25 ביוני בשעה 15:30 הגענו לפגישה נוספת במחלקת האשרות. הפקידה שקיבלה אותנו הייתה עייפה ומותשת מיום עבודה ארוך, לא הבינה מה נדרש ממנה ולאחר שפנתה שוב לממונים, הנפיקה סוף סוף את ‘התעודה הכחולה’.