מדינה יהודית? עו”ד רחל גרשוני בטור מיוחד

השבוע תדון ועדת הכנסת למאבק בסחר בנשים בגורלן של 27 ילדות אתיופיות שנחטפו מביתן ועברו דרך עינויים במדבר סיני, סיפור שנחשף בכתבתה של שירלי ברקוביץ “בורחות מבשורה” בכאן 11 לפני כחודש. התקשיתי לשמוע את הסיפורים, אף במתכונת הקצרה ששודרה. היה קשה לראות את סימני העינויים – הפיזיים והנפשיים. אמנם סיפורים קשים היו חלק מעבודתי כששימשתי כמתאמת המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים. ועדיין. כשמדובר בקטינות רכות שעוברות מסכת של אלימות, אינוס קבוצתי, ואיומים ומוצגות לראווה בשעת אינוס לקולות הצחוק של שוביהן – הקושי מהדהד.

אני שמחה שמדינת ישראל הטיבה עם הילדות האלה, שהן הוכרו כקרבנות סחר בבני אדם והוכנסו למקלט שידע ליצור קרקע טובה לשיקומן. אני שמחה שלפחות חלקן בנו את חייהן והצליחו להרים ראשן מעל לסבל שעד היום קשה להן לדבר עליו. הילדות, שהן עכשיו נשים, מכירות תודה למדינת ישראל על הטוב שהיא גמלה להן. ובצדק.

אלא שעכשיו, התבשרנו שמשרד הפנים הוציא צווי גירוש נגד נשים אלה וכל מה שבנו עלול להיהרס. משמעות חזרתן לאתיופיה היא ניתוקן מהחיים שבנו לבנה על לבנה. חלקן נישאו והקימו משפחות; הן עובדות ומתפרנסות בכבוד; הן התאקלמו בחברה ותורמות לה. מה צפוי להן עם חזרתן לאתיופיה? לבטח סטיגמה, שכן קיימו יחסי מין מחוץ לנישואין (אף שהיו קרבנות לאונס). לבטח עוני מרוד. אין מי שידאג להן שם, שהרי זו הייתה הסיבה לכך שהרחיקו לחפש עבודה מלכתחילה. לאן ילכו? איך יסתדרו עם מטען הסבל שכבר הספיקו לחוות בחייהן הקצרים?

יש שיגידו שהנשים כבר השתקמו, שהמדינה מלאה את אחריותה כלפיהן ושאין לצפות ממנה להמשיך לתת להן מעמד. ואולי מבחינת הדין, הצדק אתם. אלא מאי? יש תחום מחוץ לדין ולפיו ברגע שאדם פגיע הגיע לשעריך, הוא באחריותך ואל לך לזרוק אותו לכלבים ככלי אין חפץ בו.
תחום זה הוא תחום החסד והחמלה, והוא קשור לשאלה בדבר משמעותה של המונח “מדינה יהודית” כפי שהוא מופיע בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק. האם מדינה יהודית דואגת רק ליהודים? מה הגרעין הקשה של מדינה יהודית? האם אותו גרעין קשה אינו טיפוח החמלה לחלש ולנדכא?

הוגה הדעות שמואל דוד לוצאטו ייחס חשיבות כה מכרעת לחמלה, עד שמנה אותה בין שני העיקרים המרכזיים של היהדות. במאמרו “על החמלה וההשגחה” הוא אף כותב ש”אם נחפוץ להדריך הילד בדרך הטובה… אין לנו אלא להשתדל להוסיף כוח ואומץ להרגשת החמלה הנטועה בליבו.” דבריו מעוגנים בצורה העמוקה ביותר בתורה ובנביאים. אנו מצווים לא לעשוק שכיר עני ואביון; לא להונות גר, יתום ואלמנה; לעזור לאויבנו להרים את חמורו שכרע תחת משאו; לנהוג ברחמים אף כלפי קן של ציפור. הנביא ישעיהו אומר שנשלח “לחבוש לנשברי לב, לקרוא לשבויים דרור”. הוא קורא לעם “הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו”.

מנהיגי המדינה לדורותיהם האמינו בעקרונות אלה ואף יישמו אותם. כך, הכרזת העצמאות אומרת ש”מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל”. כך, מנחם בגין העניק אזרחות ישראלית לכשבע מאות פליטים מויאט נאם לאחר שהתברר שאין מדינה המוכנה לקולטם. בעשותו כן, הוא אמר שנזכר בפליטי השואה היהודים שהטלטלו במי הים ללא מוצא. את הודעתו מסר בגין ב-20 ביוני 1977, ביום הראשון לאחר אישור ממשלתו בכנסת.

איני מחדשת דבר כשאני מצטטת ממקורות אלה. כולם מכירים אותם. השאלה העולה היא אם אנו מוכנים ליישם אותם בחיינו, או שמא אנו רגילים לצטט אותם כמצוות אנשים מלומדה שאין לה קשר למציאות. זה עתה החלה שנה חדשה וחלף יום הדין אך טרם חלפה ההזדמנות להרהר במעשינו. גמילות חסד לנשים אלה היא הדרך להגשים את החזון של מדינה יהודית באמת ולהראות לעצמנו ולאחרים שאין היא מבוססת רק על קשרי דם, כי אם על חמלה אנושית.

עו”ד רחל גרשוני
לשעבר מתאמת המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים