מה צבע הקומקום, שאל פקיד ההגירה

כתב: עופר אתר, פעיל המוקד לפליטים ולמהגרים

לצד שאר המוסדות שבהם ייצגתי מבקשי מקלט, הגעתי כמה פעמים למתקן יחידת האכיפה של רשות האוכלוסין וההגירה בבני ברק. אני מבקר גם במתקני הכליאה, שבהם מתייחסים למבקשי מקלט שברחו הנה מסודאן ואריתריאה כאל פושעים במקרה הטוב וכאל חיות במקרה הרע.

אבל פעם אחר פעם לשכת המתקן בבני ברק מצליחה להתעלות ולתמצת את קהות הלב של רשות ההגירה. שם הפקידים יכולים לעשות כרצונם באין משגיח – רחוק מהציבור, רחוק מהתקשורת, רחוק מביקורת שיפוטית ורחוק מכל מאפיין דמוקרטי אחר של מקום שבו מחליטים אם לקחת מאדם את חירותו.

מספר הלשכות קוצץ וכעת יש רק לשכה אחת באזור המרכז והצפון, שבה ניתן לחדש אשרות שהייה – מה שיוצר תורי ענק וכובל את מבקשי המקלט להמתנה של ימים על גבי ימים.

אם מישהו עמד יום שלם בתור ובסוף לא הספיק להיכנס ללשכה, עליו לחזור למחרת. ברי המזל שהגיעו לעמדת הפקיד הנכספת ונדרשו לחזור ולהביא מסמכים, לא מקבלים שום אישור על כך. הם נותרים ללא אשרה בתוקף או אישור שניסו לחדש את האשרה – חשופים לפיטורים, לסילוק מדירתם ולמעצר.

אין מועקה שנייה למועקת המחכים בתור בלשכה ההיא, שנדרשים להגיע ללשכה פעם בחודשיים לאחר נסיעות מפרכות, בלי לדעת באיזה אופן יוכרע גורלם הפעם.

לא מדובר רק בחוסר הוגנות, למשל אדם שהגיע לפנות בוקר כדי לתפוס מקום בתור, וחיכה עם אשתו ובתו הקטנה בקור של ינואר שעות ארוכות; הוא יצא מהתור לרגע בשביל לקנות קפה מהדוכן שמול הלשכה, קיבל את אישור השומר בכניסה ואת הסכמתם של האנשים בתור, וכשהוא חזר השומר קרע את המספר הקודם שלו ונתן לו מספר חדש – בסוף התור.

לא מדובר גם בשלושת חדרי השירותים שבהם הבחנתי ברחבי הלשכה – שניים לעובדי הרשות, מופרדים ומוגנים בקוד פתיחה, ואחד למבקשי מקלט. בתוך חדר השירותים של מבקשי המקלט אין הפרדה בין גברים לנשים, ועל שניים מתוך שלושת התאים אין מנעול. יש סבון ומים, אך אין נייר טואלט או עמדת החתלה. כששאלתי על כך הפקיד השיב ש”הם לא אחראים על נייר טואלט למסתננים”, והמשיך בדרכו לשירותי העובדים.

כל אלה ביטויים קטנים להכחשת אנושיותו של האחר, המתאפשרת במנגנון הציני שמעניק לפקיד סמכויות של שופט. המדיניות המוצהרת היא התעמרות סדורה.

אפשר ללמוד על מדיניות זו מהשימועים שנערכים לבני זוג. התיקון החמישי (עד כה) לחוק למניעת הסתננות קובע, כי לא יישלחו לחולות מבקשי מקלט שהם בעלי משפחות. ומה קורה בפועל היכן שאסור לתעד את המתרחש? מבחינת הרשות, משימת הפקיד להוכיח שמבקשי המקלט לא עומדים בקריטריונים המקנים להם פטור, וכך להכשיר את העברתם לחולות “כחוק”.

איך בוחנים אם אדם באמת נשוי לאשתו? הנה חלק מהשאלות ששמעתי שהוצגו למבקשי מקלט: איך מורידים את המים בשירותים בבית? כמה סורגים יש בכל חלון בבית? איזה נוף רואים מכל חלון? החלונות בצורת ריבוע או מלבנים? מה צבע הקומקום? ממה המיטה עשויה? מה היא לובשת כשהיא הולכת לישון? אם התשובות לא זהות, מסיקה הרשות שלא מדובר בבני זוג.

אדגיש שאלה רק השאלות ה”עדינות” שנשאלות לאוזניי מתנדבים. לא פעם ולא פעמיים מבקשי מקלט דיווחו בבכי על שאלות מטרידות על חיי המין. מי שמסרב או נבוך מדי מכדי לדבר על חיי המין שלו, מסתכן בכליאה בחולות.

לעתים שני תשאולים נערכים במקביל באותו חדר קטן. גבר או אישה נדרשים לספר על יחסיהם האינטימיים, ובמקביל אדם אחר צריך להסביר על הטראומה שלו עקב העינויים, הסחיטה והאונס שעבר במחנות העינויים בסיני בדרך לישראל. כל זה, כאשר פקידים נכנסים ויוצאים ללא הרף, והיחס של הפקידים עוין ותקיף. נקודת המוצא שלו היא שהם משקרים לו. זה המעמד של ה”שימוע” – ובסופו מחליט הפקיד בלי למצמץ אם יקרעו מחייהם וייכלאו, או לא.

המנגנון שמאיין את נסיבות חייו הפרטניות של אדם התבטא גם במקרה של מבקש מקלט שבת זוגו כבר קיבלה מעמד של פליטה בארה”ב. הוא נשא עמו מסמכים שעליהם כתוב במפורש שבתוך חודשים אחדים יצטרף אליה. “איזו תכלית יש בהעברת אדם לחולות, כשבבג”ץ פעם אחרי פעם עמדתכם היא שתכלית המתקן היא מניעת השתקעות, אם הוא עומד לעזוב בקרוב את ישראל וקל לראות שה’השתקעות’ שלו לא תאריך ימים”? אני שואל את הפקיד. הפקיד מתעלם וממשיך בדרכו, הוא קובע ש”המסתנן עונה על הקריטריונים” ומוציא נגדו צו שהייה בחולות. השכל הישר והלב האנושי מדברים בשפה שלא מובנת לגוף הקפקאי הזה.

במקרה אחר ליוויתי לתשאול מבקש מקלט סודני בן 20, בן גילי. הוא נמלט מרצח העם בדארפור – והזיכרונות של המראות הקשים עדיין מציקים לו. הוא למד בתיכון בירושלים ובתחילת התשאול ביקש שהשימוע ייערך בעברית. הפקיד סירב וקבע: “אתה מדבר ערבית, אתה סודני”. רק אחרי האשמתנו ב”עיכוב עובדי מדינה במילוי תפקידם”, לצד התעקשות מצדנו, נערך השימוע בעברית. בסוף שאל הפקיד אם יש לו משהו נוסף להגיד, וזה ענה לו בעברית צחה “מה אני אגיד סתם? כבר החלטתם, אתם לא תקשיבו”.

זה הסיפור כולו: רשות האוכלוסין וההגירה כבר החליטו שמבקשי המקלט הם לא בני אדם עם רגשות וזכויות, אלא מטרד. הרשות החליטה שמקומם אינו בינינו, דוברי העברית, אף שאין להם מקום אחר. כך הם נדחפים במורד המדרגות; מדרגה ראשונה – המתקן בבני ברק, אחר כך חולות ואם אפשר – גם כלא סהרונים. משם הדרך סלולה למדינות השלישיות שבהן אינם מקבלים כל מעמד, ולמסע מסוכן נוסף בניסיון להגיע למקלט.

אפשר גם אחרת. אפשר שלא נהיה עוד מדינת מעבר, אלא מדינת מקלט. למעט אחדים, לא נכנסים עוד מבקשי מקלט חדשים בגלל הגדר שהושלמה. מדינה שעצמאית כבר 67 שנים יכולה להתמודד עם קהילה בת כ-40 אלף בני אדם שחייהם בסכנה במדינתם.

על כל אדם שעיניו בראשו ולב אנושי פועם בו, למרוד בהתעמרות המכוונת במבקשי המקלט ובמדיניות הגירוש המסוכנת שלהם מישראל, ולדרוש בעזרת כל האמצעים שברשותו שיהיה כאן אחרת.

קראו את תגובת משרד הפנים לעדויות בפוסט באתר “המקום הכי חם בגיהנום” בו הפוסט פורסם לראשונה