דו”ח המוקד על הליכי מקלט בישראל חושף: המדינה בוחנת רק את בקשות הכלואים, ונמנעת מלהכריע בבקשות ניצולי רצח העם בדארפור

דו”ח חדש של “המוקד לפליטים ולמהגרים” עומד על הכשלים במערכת המקלט בישראל ובפרשנות המשפטית לדין הבינלאומי, המובילים להכחשת פליטותם של מבקשי המקלט מאריתראה ומסודן. בין היתר, הדו”ח חושף כי בפועל נבחנות כיום רק בקשות המקלט של מי שמוחזקים או הוחזקו במעצר, ומצביע על כך שהמדינה נמנעת מלהכריע בבקשות ניצולי רצח העם מחבל דארפור.

ראשית, הדו”ח משרטט בקצרה את המצב במדינות המוצא, שהביא לאחוזי ההכרה הגבוהים באזרחי אריתראה וסודן כפליטים בשאר המדינות המערביות, העומדים על כ-70%-80%. חרף נסיבות אלה, הדו”ח מצביע על שיעור ההכרה בישראל שהינו נמוך באופן קיצוני ממדינות מערביות אחרות ועומד על 0.19% בלבד. מבין הבודדים שהוכרו כפליטים בין השנים 2011-2013, שניים בלבד הינם אזרחי אריתראה, ואף לא אזרח סודן אחד; בפרק זמן זה, 5,901 בקשות מקלט נדחו*. (ע’ 11).

הדו”ח מבהיר עוד כי טענת המדינה לפיה מעולם לא נמנעה מאזרחי אריתראה או סודן האפשרות להגיש בקשה למקלט, עומדת בניגוד מוחלט לניסיונם של אלפי מבקשי מקלט. מחברי הדו”ח מתארים כיצד עד לשנת 2013 אזרחי אריתראה וסודן הודרו בפועל ממערכת המקלט, כאשר בדו”ח מצוטטת גם תשובת מנהל יחידת הטיפול במבקשי מקלט משנת 2009, לפיה “בשלב זה היחידה אינה מטפלת בנתינים זרים אשר זכאים להגנת זמנית”.(ע 15) מעבר לכך מצוין כי בניגוד להתחייבות בכנסת, לא ננקטו הליכי מקלט לכל אזרחי סודן ואריתראה עם תחילת החזקתם במעצר מכוח תיקון מס’ 3 לחוק ההסתננות ב-2012, כאשר במשך שמונה חודשים לא ידעו העצורים על האפשרות למלא בקשה והדרכים לעשות כן. עוד מובא בדו”ח השינוי הטרמינולוגי ביחס למצב המשפטי של מבקשי המקלט – כאשר בשלב מסוים המדינה חדלה להשתמש במושג “הגנה זמנית” והכחישה שמדיניות זו התקיימה אי פעם, ועברה להשתמש במושג “אי הרחקה זמנית”; לפי מחברי הדו”ח, ככל הנראה השינוי נובע הבנה כי הזכויות שהמושג מעניק נופלות באופן משמעותי בהשוואה לאלה המוענקות במדינות אחרות למי שמוחלת עליהם מדיניות המכונה “הגנה זמנית”, ומתוך חשש כי המשך השימוש במונח זה או הודאה כי בעבר נעשה בו שימוש עלולה להצדיק דרישה להענקת זכויות מסוימות.

ואולם, על אף שרק משנת 2013 אזרחי סודאן ואריתריאה יכולים באופן מעשי להגיש בקשות למקלט, הדו”ח מגלה כי בפועל נבחנו רק בקשות המקלט של מי שהוחזקו במעצר. מחברי הדו”ח מדגישים כי תעדוף בחינת בקשות המקלט של מי שמוחזק במעצר הוא אמנם רצוי, אך מתריעים על כך שבפועל נוצר מצב בו רק בקשות מקלט של אזרחי סודאן ואריתריאה שמוחזקים במתקן כלשהו נבדקות. ל”מוקד לפליטים ולמהגרים” לא ידוע על מבקש מקלט אחד שאינו כלוא וקיבל בשנים האחרונות החלטה בבקשת המקלט שלו. עם זאת, בעוד ששני התיקונים לחוק למניעת הסתננות שנפסלו קבעו כי היעדר החלטה בחלוף פרק זמן של תשעה או שישה חודשים מיום הגשת הבקשה מהווה עילת שחרור, אין קביעה דומה ביחס להשלכות של הימנעות מבחינת בקשות המקלט של מי שמוחזקים במתקן “חולות”, ולכן (לפחות לכאורה) משרד הפנים רשאי להשתהות עד אין-סוף בבחינת בקשותיהם, על אף שלילת חירותם.

באשר לאופן בו נבחנות הבקשות, הדו”ח מתאר את דפוסי הדחייה המוחלטים המעידים על פרשנות לקויה של הדין הבינלאומי: בנוגע לאזרחים אריתראים, משרד הפנים מנפק הודעת-דחייה קבועה, שהינה בעלת נוסח אחיד וזהה לכל המבקשים (מפורטת בע’ 25-26). הודעה זו מסבירה כי עריקה מהצבא או הימלטות מגיוס כפוי אינם עילת מקלט מספקת ולכן הבקשה נדחית – אך בה בעת מבהירה כי נוכח מדיניות “אי הרחקה זמנית”, המבקש לא יגורש. להבדיל מהבקשות הנדחות כולן תוך שימוש באותו נימוק משפטי, בקשות המקלט של אזרחי סודאן נדחות באמצעות שימוש בנימוקים מסוגים שונים וקטנוניים (שפורטו בהרחבה בדו”ח משנת 2012, “עד שיאטם ליבנו”) כגון – חוסר אמינות המבוססים על סתירות מדומיינות, קושי לזכור פרטי פרטים, סתירות בפרטים שוליים שאינם נוגעים ללב בקשת המקלט, מחקר דל אודות התנאים במדינת המוצא, בעיות בתרגום ועוד. מחברי הדו”ח מבהירים כי ממצב זה עולה שמדינת ישראל מכירה בסכנה הנשקפת לחיי מי שיגורשו ובחוסר האפשרות לגרשם ולכן נמנעת מלעשות זאת, אך במקביל מסרבת להכיר בכך שהסיבה לסכנה מביאה אותם לגדר האמנה בדבר מעמדם של פליטים; היא נמנעת מלגרשם, אך בו בזמן מסרבת להעניק להם מעמד כלשהו, מחזיקה אותם במתקני כליאה ובמתקן “חולות”, ופועלת באופן אקטיבי לעודדם לצאת למקום בו היא עצמה מודה כי נשקפת להם סכנה. כמו כן, היא נמנעת מלתת להם רישיונות עבודה מוסדרים – מצב המבטיח את הימצאותם בשולי החוק, ללא ביטחון וזכויות בסיסיות, וגורר את ריכוז אוכלוסייה זו באזורים מוחלשים.

מעבר לכך, מחברי הדו”ח מציינים כי למיטב ידיעתם, לא נדחתה ולו בקשת מקלט אחת של תושב חבל דארפור (כאשר ב-2007 מדינת ישראל העניקה לכלל תושבי דארפור שנכנסו עד אותה עת תושבות אירעית) וניכר כי בשלב זה משרד הפנים מעדיף להימנע מדחיית או קבלת בקשות המקלט של תושבי דארפור ונמנע מלהכריע בהן. הדו”ח מזכיר עוד כי מאז נפתח מתקן חולות, 4,005 מבקשי מקלט מסודאן עזבו את ישראל במסגרת “עזיבה מרצון” למדינה שלישית. מהיכרות פעילי “המוקד לפליטים ולמהגרים” עם הכלואים, רבים מהעוזבים הינם יוצאי דארפור שבקשותיהם לא נענו.

לסיכום, בהמלצותיהם מחברי הדו”ח מדגישים כי נוכח המדיניות רבת השנים והבלבול השורר בעניין זה, על משרד הפנים לעגן בנוהל ברור את מצבם המשפטי של אזרחי אריתראה וסודן, להבהיר בכתב לכל אדם שמצב זה חל עליו כי באפשרותו להגיש בקשת מקלט בעת התייצבותו לחידוש רישיון ישיבה, להפעיל קריטריונים המתיישבים עם הוראות הדין הבינלאומי ביחס לאזרחי אריתראה וסודן בהתאם למצב במדינות אלה ולשחרר באופן מיידי את מי שנמצא במתקן כליאה, הגיש בקשה והטיפול בה לא הסתיים תוך פרק זמן קצר.

*5,901 הבקשות שנדחו כוללות גם בקשות מצד אזרחי סודן ואריתראה אך לא רק – לא התקבל פילוח של הנתונים לפי ארצות מוצא.

הדו”ח המלא – אין מקלט: מדיניות המקלט ביחס לאזרחי אריתריאה וסודאן