התייחסות מטעם האגודה לזכויות האזרח ומטעם המוקד לפליטים ולמהגרים להצעת חוק הכניסה לישראל
התייחסות מטעם האגודה לזכויות האזרח ומטעם המוקד לפליטים ולמהגרים להצעת הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס’ 33) (נטילת אמצעי זיהוי ביומטריים מזרים והפקת נתוני זיהוי ביומטריים), התשפ”ב-2021
המסמך מתייחס למידע שמצוי בידינו ביחס לנטילת אמצעי זיהוי ביומטריים מאזרחים זרים וליוזמות החקיקה הקודמות. בהמשך יוצגו כמה קשיים שלטעמנו אפשר לפתור באמצעות תיקונם בהליך החקיקה.
רקע
מאז שנת 2004 מדינת ישראל מפעילה את מעו”ז (מערכת עובדים זרים) – מערכת לרישום ולזיהוי ביומטרי של אזרחים זרים בישראל. המערכת כוללת מאגר ממוחשב של טביעות אצבעות ותצלומי פנים של אזרחים זרים.
השימוש במאגר החל על ידי משטרת ההגירה, שהיוותה חלק ממשטרת ישראל. בחודש יולי 2009, לאחר פירוק משטרת ההגירה, הועברה האחריות למאגר לרשות האוכלוסין וההגירה, והפעלתה מצויה בידי מספר בעלי תפקידים ברשות, ובהם, בין השאר, פקחי יחידת האכיפה, נציגי הרשות במעברי הגבול ועובדי יחידת הטיפול במבקשי מקלט. למיטב ידיעתנו, המאגר עצמו עודו מצוי בחוות השרתים של המשטרה.
במאגר יש כיום מאות אלפי רשומות. לטענת רשות האוכלוסין וההגירה, המאגר משמש לצורכי זיהוי מהיר של מי ששוהים בישראל או מבקשים להיכנס אליה ולזיהוי קורבנות אסון. הפרטים הביומטריים ניטלים בעת הכניסה לישראל, וכתנאי לכניסה אליה (למשל, בעת כניסתם לישראל של מהגרי עבודה); בעת מעצר של שוהים ללא היתר; ממבקשי מעמד בנסיבות מסוימות; וממבקשי מקלט בישראל כתנאי לרישום ולהגשת בקשת מקלט, כמו גם כתנאי לשחרורם ממשמורת.
העמדה של ארגוני זכויות האדם לאורך השנים היתה שעל רקע הפגיעה בפרטיות אין הסמכה ליטול טביעות אצבע מאזרחים זרים ולהחזיקן במאגר. אבל, עוד בפברואר 2003 נתן מני מזוז, אז המשנה ליועמ”ש, חוות דעת שונה, ולפיה אין צורך בחקיקה בעניין, שכן אין מניעה להתנות אשרת כניסה ורישיון ישיבה בהסכמה לנטילת טביעות אצבע ושמירתן במאגר לצורכי זיהוי. יחד עם זאת, מזוז סבר שבשל הרגישות הציבורית לנטילת טביעות אצבע ראוי להסדיר זאת בחקיקה, אף שאין מניעה לפעול בינתיים גם ללא הסדרה.
בהמשך לכך, בראשית 2004 הופץ תזכיר חוק. הצעת חוק לא הונחה, ותחת זאת החל השימוש במאגר ללא הסדרת הנושא בחקיקה לפי חוות הדעת של מזוז.
בחודש אוגוסט 2011 מוקד סיוע לעובדים זרים (כיום המוקד לפליטים ולמהגרים) עתר לבג”ץ בתואנה שהמערכת והמאגר מופעלים ללא הסמכה בחוק ויש להפסיק את השימוש בהם (בג”ץ 6129/11). בעקבות העתירה והערות בית המשפט, בחודש ספטמבר 2012 פורסם תזכיר חוק חדש, והעתירה נמחקה תוך שמירת זכויות.
גם תזכיר החוק הזה לא קודם. ב-2018 פורסם תזכיר חוק נוסף, אבל גם הוא לא קודם. באוגוסט 2021 פורסם תזכיר רביעי, שכעת הבשיל להצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס’ 33) (נטילת אמצעי זיהוי ביומטריים מזרים והפקת נתוני זיהוי ביומטריים), התשפ”ב-2021.
עמדתנו
אנו מתנגדים לניהול מאגרים ביומטריים, ודאי בדרך שבה הם מנוהלים. אנו מתנגדים עוד לכפיית בני אדם למסור פרטים ביומטריים, ודאי וודאי לנטילת פרטים ביומטריים בכוח.
לצד זאת, ברור לנו שהמאגר פועל זה מכבר ונחוצה הסדרה שלו בחקיקה. בנוסף, הרגולציה בעולם ביחס לנטילת פרטים ביומטריים מאזרחים זרים התפתחה והפכה פרקטיקה מקובלת.
לחיוב יש לציין, שעם השנים למדנו, שנטילת אמצעי זיהוי ביומטריים מאזרחים זרים עשויה בנסיבות מסוימות אף לסייע בהגנה על זכויות אדם. אם אדם יכול להזדהות בטביעת אצבע, קשה להתכחש לכך שהוא רשום ומזוהה כבר אצל הרשויות, קל להנפיק לו תיעוד, וגם אין הצדקה, בהיעדר אמצעי זיהוי אחרים, לעצור אותו בתואנה שהוא אינו מזוהה.
עיקרי הקשיים בהצעת החוק
על רקע דברים אלה נציג נבקש להצביע להלן על עיקרי הקשיים שאנו מוצאים בהצעת החוק:
* סעיף 13לט מונה רשימה ארוכה של גורמים שרשאים ליטול אמצעי זיהוי ביומטריים.
איננו רואים הצדקה להעניק סמכויות למאבטח שהוסמך לכך; לאיש משמר הכנסת; לעובד בגוף ציבורי ששר הפנים קבע בצו; לבעל תפקיד שאינו עובד מדינה ששר הפנים קבע בצו; לעובד בקופת חולים ועוד.
ככלל, אם יש לגורמים שונים בסיטואציות רגישות חשד שאדם אינו דובר אמת ביחס לזהותו, באפשרותם להזעיק שוטר.
מעבר לכך, אי אפשר להתנות שירותים – למשל, שירותים רפואיים – בכך שאדם יזדהה באופן ביומטרי.
גם אין הצדקה להעניק לשר הפנים סמכות להרחיב את הרשימה, שהיא ממילא רחבה מדי, באמצעות צווים. אם יתברר עם הזמן שעולה צורך להרחיב את הרשימה, הממשלה תוכל להניח הצעה לתיקון החוק והכנסת תבחן זאת.
* סעיפים 13מב ו-13מז עוסקים בנטילת אמצעי זיהוי ביומטריים בכוח ובדרישה להזדהות באמצעות תעודה ביומטרית.
הסמכויות בסעיפים אלה חייבות להיות כפופות לסמכויות האכיפה שבסעיף 13ה(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי”ב-1952: “לשם ביצוע הוראות פרק זה רשאי פקח או שוטר – (1) לדרוש מאדם שיש יסוד להניח כי שהייתו בישראל מחייבת רישיון ישיבה לפי חוק זה, לזהות עצמו ולהציג את המסמכים הנוגעים לשהייתו וכן למסור לו ידיעות הנוגעות לשהייתו”.
הפסיקה פירשה סעיף זה כמבחן אובייקטיבי של התנהגות העשוי להצדיק את הדרישה. כלומר, אי אפשר לגשת לאדם ולדרוש ממנו להזדהות בגלל חזותו בלבד. הכרחי להבטיח שסעיפים 13מב ו-13מז לא יעקפו כלל זה ויאפשרו פרופיילינג גזעי.
לגופם של שני הסעיפים:
* סעיף 13מב המתיר שימוש בכוח סביר כדי ליטול אמצעי זיהוי ביומטריים כולל הגדרות רחבות מדי.
ראשית, מותר לעשות זאת אם האדם הוא “שוהה שלא כדין” או “מסתנן”. על פניו, פקח, שוטר או חייל שרואים אדם שנחזה בעיניהם כ”שוהה שלא כדין” או “מסתנן”, ואין בידיו תעודה, רשאים ליטול אמצעי זיהוי ביומטריים בכוח. אין לאפשר זאת כך סתם. כאמור, סמכות זו קשורה בטבורה לזו הקבועה בסעיף 13ה(1), וגם אז את השימוש בה יש להגביל לנסיבות יוצאות דופן.
שנית, ההצעה מעניקה סמכות ליטול בכוח אמצעי זיהוי ביומטריים מאדם ש”מבקש להיכנס לישראל”. אם ממילא מתנים כניסה לארץ במתן אמצעי זיהוי ביומטריים, מדוע ליטול בכוח? אם, למשל מהגר עבודה שמודע לכך שיצטרך למסור אמצעי זיהוי ביומטריים בנתב”ג מסרב לעשות זאת, אפשר לא להרשות לו להיכנס, ואין צורך ליטול ממנו בכוח.
* סעיף 13מז מטיל חובה על אזרח זר להזדהות באמצעות תעודה ביומטרית בפני עובד משרד הפנים, שוטר או פקח, שדרשו זאת ממנו.
הסמכות בעניין זה רחבה מזו הקבועה בחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ”ג-1982, המעניק סכמות למספר גורמים לדרוש הצגת תעודה “במילוי תפקידם”. בענייננו, על פניו, כל מי שהוסמך לכך רשאי לפנות לכל זר ולדרוש הצגת תעודה. בנוסף, גם בעניין זה, כאמור, יש להכפיף את הדרישה למבחן הקבוע בסעיף 13ה(1).
* הוראות סימן ו’ (סעיפים 13מט-13נב) והוראות סימן י’ (כנראה מסומן כך בטעות ואמור להיות סימן ז’. מכל מקום סעיפים 13נג-13נה) עוסקות בהעברת מידע מהמאגר וגישה אליו, בשמירת סודיות ובאבטחת מידע.
אין הצדקה כי ההסדרים הנוגעים להעברת מידע ביומטרי הנוגע לזרים, לשמירתו ולמחיקתו יהיו שונים ונחותים מאלה הנוגעים לאזרחים ולתושבים וקבועים בפרקים ה’ ו-ו’ לחוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש”ע-2009.