אין מוצא מהמלכוד: סיפורו של מבקש מקלט עיראקי בישראל

כתב: עופר אתר

“משלל החרקים אסתפק בנמלה, / שבין נעלו השמאלית והימנית של שומר הגבול / מסרבת להשיב: מנין ולאן.” (מתוך “מזמור” מאת ויסלבה שימבורסקה, תרגם רפי וייכרט)

בעבודתי במוקד לפליטים ולמהגרים אני נתקל במקרים רבים וסיפור כמו של ר’ טרם פגשתי – סיפור של בן אדם שתכנן לעבור בישראל לכמה שעות ונתקע כאן 15 שנים, ותוך כדי שהייתו בישראל נהפך לפליט.

ר’ נולד בכרבלא, עיר בעיראק שנמצאת 100 קילומטרים דרומית לבגדאד לאב ממוצא מצרי ולאם עיראקית, בסוף שנות ה-70. בתחילת שנות ה-90 פרצה מלחמת המפרץ שהביאה להרעה והתדרדרות בכל תחומי החיים בעיראק. בשל המצב הקשה, ובדומה לעיראקים רבים אחרים שנהגו כמותו, כנער ר’ היה נוסע לעבוד בדרום ירדן לכמה חודשים וחוזר למולדתו. משום שעיראקים רבים נהגו לעבור לירדן, רשויות ההגירה הירדניות ביצעו מבצעי אכיפה והפכו את ההגירה של העיראקים לירדן לקשה מאוד.

עם הזמן, ככל שהעמיקה רודנותו של סדאם חוסיין על עיראק, הקיום היומיומי–במובן של זכויות האדם הבסיסיות ביותר – התדרדר מאוד. ר’ נעצר במהלך שנות ה-90 ועונה כדי לסחוט ממנו הודאה על כך שהמורה בבית ספרו הוא פעיל במפלגה שיעית אסורה. ר’ הבין כי המצב בעיראק ואין תקווה ממשית לכך שישתפר. הוא ניצל את העובדה שאביו המנוח היה ממוצא מצרי וניגש לשגרירות מצרים בבגדאד ששם הונפק לו דרכון מצרי. כשהגיע ר’ לירדן בפעם הבאה עם הדרכון המצרי הונפקה לו ויזה שאפשרה לו לעבוד ולשהות בירדן תקופת-מה באופן חוקי. הוא עבד בכל מיני עבודות במשך מספר שנים, עד שרשות ההגירה הירדנית תפסה אותו וגירשה אותו למצרים משום שהדרכון שלו מצרי.

במשך השנתיים שחי במצרים נקלע ר’ לסכסוך משפחתי. דודו של ר’ דרש ממנו כספים ואיים שילשין עליו למשטרה, שהוא מכיר אנשים חשובים במשטרה, שהוא יטפול עליו האשמות שהוא סוחר בקוקאין והרואין. ר’ ניסה להתחבא והאיומים המשיכו להגיע, אז הוא החליט לחזור לעיראק.

בשנת 2000, לתומו הוא חשב שהוא יוכל להגיע ביבשה ממצרים לעיראק – שימצא מבריחים שיעבירו אותו את מדבר סיני אל גבול ישראל, שילך בישראל סביב אילת עד לעקבה, מעקבה ייקח אוטובוס לגבול עיראק, ומשם ימשיך הביתה לכרבלא. לשדה התעופה הוא חשש להגיע בשל קשריו של דודו. באופן מפתיע, חצי מהתכנית עבדה – מבריחים מסיני הובילו אותו לגבול ישראל-מצרים, והוא אכן הצליח לעבור את גבול מצרים-ישראל בלי שיבחינו בו ועוד המשיך והלך מסביב לאילת בלי שאף אחד יעצור אותו. ר’ נתפס בזמן שטיפס על הגדר שהפרידה בין ירדן וישראל. מרגע זה, בו תפסו אותו החיילים הישראלים, נראה שנתפס ר’ במלכודת שאין לו איך לצאת ממנה.

ר’ נכלא בתור “מסתנן”, נחקר באריכות בבתי הכלא והוחזק תקופה ארוכה. הוא השתחרר בתור חסר מעמד בישראל והסתובב זמן רב בלי שום מסמך מזהה, שום ויזה, שום ערובה לכך שלא ייעצר שוב. בהמשך הוא ביקש מקלט מהנציבות של האו”ם לפליטים, הגוף האחראי דאז על בדיקת בקשות מקלט ועבר שם ראיונות רבים. טרם הספיקו להכריע בבקשתו, ב-2009 הסמכות לבדוק בקשות מקלט של מבקש מקלט בישראל הועברה מידי נציבות הפליטים של האו”ם ל”יחידת הטיפול במבקשי מקלט” של משרד הפנים.

במקרים של תיקים מורכבים כמו זה של ר’, היחידה לרוב לא בודקת את התיקים או מכריעה בהם, נותנת להם להעלות אבק, ובינתיים מנפיקה את אשרת השחרור בתנאים מגבילים. האשרה הזו, 2(א)(5), לא מקנה לאדם דבר מלבד הערובה שלא יעצר ושמעסיקיו לא יקנסו על כך שהם מעסיקים אותו בניגוד לחוק. כך המדינה מונעת ממבקשי מקלט את הזכויות שמגיעות להם לפי אמנת הפליטים.

אשרה זו מונפקת כיום בעיקר לעשרות אלפי מבקשי המקלט מסודאן ואריתריאה, ועל כן, במשך אותן שנים שבהם ניתנה לו אשרה זו, 2013-2009, בכל מקום שביקש לעבוד ביקשו ממנו לראות את התעודה שלו וכשהוא הוציא את האשרה שאלו אותו איך הוא זייף אותה וסירבו להעסיקו. כתוצאה מכך, ר’ הגיע לשפל המדרגה ולכדי חרפת רעב. ב-2013, כשהלך לחדש את אשרתו ובלי זימון מוקדם, פקידי משרד הפנים ערכו לו ריאיון קצר (אגב, בעברית, ולא בערבית שהיא שפת אמו) שארך 13 דקות שבמהלכו אמר שנמאס לו מישראל. כהרף עין הוא הוחתם על מסמך שאומר שהוא מוכן לחזור לעיראק על כל ההשלכות של המהלך, וכעבור כמה דקות הוא גם קיבל הודעה (שכתובה באנגלית ומעולם לא הוסברה לו כראוי) שסוגרים את בקשת המקלט שלו.

מאז ועד לפני כמה חודשים נפתח מסע ארוך של התייצבות על בסיס כמעט שבועי במשרדי “יחידת העזיבה מרצון” של משרד הפנים. ר’ ושיתף פעולה עם הניסיונות להרחיק אותו למדינות שונות שישראל הציעה לו, אך ברגע האמת אף אחת מהן לא הסכימה לקלוט אותו. ר’ גם ניסה לחזור למצרים, אך בשגרירות המצרית בישראל הובהר לו שאם הוא יחזור למצרים הם יכלאו אותו עד סוף חייו באשמת ריגול לטובת ישראל.

אם ר’ יוחזר לעיראק, אין לו דרך להסביר את שהותו בישראל ב-15 השנים האחרונות, והקבוצות החמושות השונות בעיראק בוודאי יכלאו, יענו וירצחו אותו מתוך הנחה שהוא מרגל של ישראל. גם אם נוכחותו בישראל תיוותר חשאית, מתחוללת בעיראק כיום מלחמה, תוך שהעיר כרבלא נמצאת בחזית הלחימה ודאע”ש הצהירו על כוונתם לכבוש את העיר השיעית בהמשך הקיץ – ויש הנחיה של האו”ם לא להחזיר עיראקים שנמצאים מחוץ לעיראק למדינתם.

משנגמרו כל האופציות, ור’ המשיך להתייצב ב”יחידת העזיבה מרצון” באופן שבועי כמו עצם שתקועה למשרד הפנים בגרון – הפקידים החליטו להגיד לו שילך לרואנדה. כשהוא סירב לעזוב לרואנדה, מדינה שהוא זר בה בכל כך הרבה מובנים ולא ינתן לו שם שום מעמד ועל כן יצטרך לצאת למסע חיפושים אחר מדינת מקלט ברחבי אפריקה, אמרו לו שיעזוב את המשרדים ולא יחזור יותר. כך הוא הגיע לפני כמה חודשים למוקד לפליטים ולמהגרים, רצוץ וחסר תקווה.

חודשים על גבי חודשים נקפו עד שהצלחתי לחלץ את החומרים בתיק של ר’ ממשרד הפנים. לאחר שקיבלתי אותם, ביקשתי לפתוח את תיק המקלט שלו ולהכיר בו כפליט. פירטתי בבקשה את המצב כרגע בעיראק לפי דו”חות שיש לנו, איך דאע”ש ואיך המשטר העיראקי צפויים להתייחס למי ששהה בישראל 15 שנים, ועל כך שדי באמירה של נציג מהשגרירות כדי ללמד על כוונה לרדוף אותו בשל דעה פוליטית שמיוחסת לו במצרים אם יעבירו אותו לשם.

הנפיקו לר’ אשרת 2(א)(5) עד שתינתן החלטה בבקשה ששלחתי, ואני מקווה שהפעם יחידת הטיפול במבקשי מקלט לא תגרור רגליים ותיתן לו את המעמד שזה יהיה בלתי סביר בעליל למנוע ממנו.

זה המעט שאפשר לעשות עבורו מי שבכל מדינה אחרת יחשב למרגל של ישראל, ומי שלא יכול לחזור למולדתו שמוחרבת מול עיני העולם. כל חייו, כ-40 שנים, היו מן מרדף מטורף אחרי מקום בטוח ורגע של נחת ושלום, טוב תעשה מדינת ישראל אם תיתן לו את המקום הזה ואת הרגעים האלו.

הפוסט הזה מוקדש לאסף ויצן ורחל פרידמן מהמחלקה המשפטית של המוקד שעזרו וייעצו לי הרבה בטיפול בתיק ובכתיבת הבקשה לפתיחת התיק, ולאליזבט צורקוב שהפנתה אותי לדו”חות וידיעות עדכניות ומעולות על המצב כרגע בעיראק וגם ערכה את הפוסט הזה, ולר’ – איש טוב שנקלע ונכלא למצב רע, שההתרגשות האמיתית שלו מיד שהושטה לעזור לו, יד שלא ראה כל כך הרבה זמן, הזכירה לי למה אני אוהב את עבודתי.