“תחזור לאפריקה” | פשעי השנאה נגד פליטים לא פוסקים

כתבו: נעם וייס ואליזבט צורקוב

פשעי שנאה נגד מבקשי מקלט אינם זוכים לרוב לתשומת לב תקשורתית או ציבורית, אך הם מתרחשים בקביעות ולרוב מבצעי הפשע אינם נתפסים. הקורבנות חוששים להתלונן או מרגישים שאין טעם לעשות זאת, שוטרים לעיתים מזלזלים בקורבנות והעדר ביטוח רפואי מונע מהקורבנות לעיתים את הפנייה הראשונית לבית החולים ובמקרים אחרים, טיפולים נחוצים כהסרת גבס ותפרים וטיפול שיקומי.
וואלאלדין, ניצול רצח העם בדארפור, היה קורבן של פשע שנאה בשלהיי אוגוסט. וואלאלדין שהגיע לישראל במאי 2012, מעביר הרצאות על מנת לקרב את הציבור הישראלי למבקשי המקלט ומשתתף בסיורים של המוקד בהם הוא מספר את סיפורו האישי. בעת רצח העם בדארפור, כפרו של וואלאלדין הוצת על-ידי מיליציות הג’נג’אוויד שפועלות מטעם המשטר ומשפחתו נסה למחנה פליטים. הוא מתאר את בריחתו מסודאן: “בדארפור יש רצח עם שנמשך כבר יותר מעשר שנים. בסודאן עסקתי בפעילות פוליטית נגד הממשלה הדיקטטורית. עזבתי את סודאן כדי לקבל הגנה וחופש”. בדומה למבקשי מקלט רבים אחרים, וואלאלדין מתגעגע למולדתו: “כשיהיה בטוח במדינה שלי והשלטון יתחלף – אני אחזור.”

וואלאלדין בהפגנה לזכויות פליטים. הצילום באדיבות דניאל שטרית
 
במוצאי שבת ב-23 באוגוסט וואלאלדין הותקף על-ידי ישראלי אותו לא הכיר. וואלאלדין מספר: “ישבנו בגינת לוינסקי, ניגנו בגיטרה ושרנו. הלכתי הביתה בערך ב-2 וחצי בלילה. אני גר ברחוב וולפסון והלכתי לבד. כשהייתי קרוב לדירה, ישראלי רץ לעברי וניגש קרוב אליי. הוא שאל אותי איפה בסביבה אפשר לקנות קולה. הסברתי לו איפה זה אבל הוא המשיך לעמוד קרוב אליי בצורה מאיימת. שאלתי אותו ‘מה אתה רוצה?’, וביקשתי שיעזוב אותי”. בתגובה, הישראלי לא עזב: “הוא נגח בפניי חזק. החזרתי לו והוא תקף אותי בחזרה ונפלתי על הרצפה. הוא הלך משם, כנראה כדי לקחת חפץ להכות אותי בו, ואני בינתיים ברחתי לביתי. הוא עזב וצעק הרבה דברים בעברית שאינני מבין, מה שכן הבנתי שאמר זה ‘תחזור לאפריקה'”.

לאחר שחש בכאבים חזקים בידו, למחרת בבוקר, וואלאלדין הגיע לבית חולים, “אמרו לי שיש לי שבר ביד ושמו לי גבס,” הוא מספר. “בהתחלה חשבתי שאולי הוא תקף אותי כי ניסה לגנוב לי את הפלאפון, אבל אחרי מה שצעק בסוף הבנתי שזה היה בגלל גזענות”.

וואלאלדין סובל מההשלכות של התקיפה: “מה שקרה העציב אותי והקשה עליי, ואני לא מרגיש בטוח להסתובב ברחוב. הגעתי לכאן כדי להגן על חיי ואין לי תחושת ביטחון. עכשיו כשיש לי יד שבורה אני גם לא יכול להגן על עצמי”. גם יכולתו לכלכל את עצמו נפגעה אנושות: “עבדתי קודם במקום בנווה שאנן, עכשיו אני לא יכול לעבוד בגלל היד השבורה, ואין לי כסף לאוכל או לשכר דירה.”

וואלאלדין עם ידו השבורה

בשנים 2005 – 2006, עם הגעתם של מבקשי המקלט מדארפור לישראל, דובריה הרשמיים של המדינה התייחסו אליהם כאל “פליטים”, “ניצולי רצח עם” והיחס מהאוכלוסיה הישראלית היה בהתאם – ישראלים פתחו את בתיהם למבקשי המקלט וסייעו להם להסתגל לחיים בישראל. עם התגברות זרם הפליטים לישראל והגעתם של פליטי הדיקטטורה באריתריאה, יחס הרשויות וההתבטאויות של דוברים רשמיים ונבחרי ציבור השתנו. בשנים האחרונות הפכו ההתבטאויות להסתה של ממש – מבקשי המקלט מוצגים כ”מסתנני עבודה”, אך לצד זאת המדינה אינה מגרשת אותם כפי שהיא עושה למהגרי עבודה ששוהים בישראל בניגוד לחוק. פוליטיקאים ישראלים ואף ראש הממשלה עצמו טוענים כי הפליטים מהווים איום דמוגרפי למרות שהם מהווים כ-0.6% מהאוכלוסיה בישראל. נבחרי ציבור טוענים גם שהפליטים מפיצים מחלות, נוטים לבצע פשעים יותר מהאוכלוסיה הכללית ומהווים איום בטחוני – למרות שאין לאף אחת מטענות אלו גיבוי בנתונים רשמיים של המדינה.

הסתה זו, לצד הפגיעה באיכות החיים של התושבים הוותיקים בשכונות בהם מתגוררים פליטים רבים, הביאה לעלייה משמעותית בפשעי השנאה כלפי אנשים כהיי עור שנחשדים בהיותם פליטים (לעיתים הקורבנות הם בכלל יהודים אתיופים). בין היתר, בקבוק תבערה נזרק על גן ילדים בדרום תל אביב, דירה של פליטים הוצתה בירושלים, פליטים גורשו באלימות מכפר מנדא והמון מוסת ביצע פוגרום במבקשי מקלט ובתי עסק שלהם בשכונת התקווה מיד לאחר עצרת גזענית בה חברת הכנסת מירי רגב הצהירה כי “הסודאנים הם סרטן בגוף שלנו“.

בניגוד למרבית הפליטים שהיו קורבנות לפשעי שנאה בישראל, וואלאלדין החליט ללכת להגיש תלונה במשטרה. “כמה ימים אחר כך כשהרגשתי יותר טוב הלכתי למשטרה להגיש תלונה. הראיתי להם את מקום את התקיפה ואמרו שינסו לאתר את זה במצלמות אבטחה. מאז לא שמעתי מהם משהו חדש.” וואלאלדין מודע לכך שהוא לא לבד: “אני מכיר הרבה סיפורים של מבקשי מקלט שישראלים תקפו אותם על רקע גזענות. זה קורה בכל מקום בארץ, באשדוד, בנתניה. אני יודע שזה רק בגלל הצבע שלנו. זה פעם ראשונה שמישהו תקף אותי. פעם מישהו גם ירק לי בפנים, הוא היה אדם מבוגר מאוד, אבל הרבה פעמים קרה שצעקו עליי ‘שחור’, ‘תחזור לאפריקה’, ‘תחזור לסודן’. זה כבר הפך למשהו נורמאלי.”