הוצאה מוגברת – להורג: עדויות מאירופה
“הוצאה מוגברת”, כך כינה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה שהתקיימה ביום ראשון את המדיניות החדשה שלפיה יצטרכו מבקשי המקלט לבחור בין עזיבה לרואנדה לכליאה ללא הגבלת זמן. בעוד שעד כה נעשה גירושם של מבקשי המקלט מישראל תחת מעטה של “עזיבה מרצון”, כעת מבקשת המדינה לגרשם בכפייה, באמצעות הסכם שנחתם לאחרונה עם רואנדה, אותה חוזרת ומכנה ישראל “בטוחה” ו”נייטרלית”.
ואולם, עשרות עדויות שאספנו באירופה בחודשים האחרונים מפיהם של אנשים שעזבו את ישראל “מרצון” בשנים האחרונות לרואנדה ולאוגנדה, מחזקות את מה שקובעים דו”חות קודמים בנושא: מה שמצפה ברואנדה למגורשים, הוא תחילתו של מסע סחר בבני אדם, עינויים, ובמקרים רבים — מוות.
העדויות נאספו יחד עם שחר שהם וליאת בולצמן, כחלק ממחקר שנערך בימים אלה באירופה, ועולה מהן תמונה זהה: ברואנדה נלקחים מהמגורשים מסמכי המעבר שקיבלו בישראל — מסמכי הזיהוי היחידים שברשותם. איש קשר מקומי כולא אותם בחדר במלון ומאיים שעליהם לעזוב את המדינה בתוך ימים ספורים. לעתים כבר עם הנחיתה נשדד מהם כל כספם. הם מועברים לידיהם של מבריחים, שתמורת מאות ולעתים אלפי דולרים מעבירים אותם לאוגנדה, ואז לדרום סודן, לסודן, והלאה ללוב, משם הם מנסים לחצות את הים לאירופה. ללא מסמכים מזהים, הם נתונים לא פעם לכליאה על ידי השלטונות במדינות השונות, ולשוד תחת איומים. מאות מתים בדרך במחנות העינויים בלוב או בטביעה בים.
“הסירה יצאה מלוב בשעה ארבע לפנות בוקר, נכנסנו לים ואחרי שעתיים נשבר המנוע”, סיפר לנו בדמעות טספאי (שם בדוי), אותו פגשנו בקיץ האחרון בעיירה קטנה במערב גרמניה, שם הוא מתגורר כיום. הוא עזב את ישראל בדצמבר 2015, אחרי כמה שנים שבהן עבד כחדרן במלון באילת. “היינו 500 אנשים, ואולי מאה אנשים נשארו בחיים. היו על הסירה עשרה שבאו מישראל, ויצאנו בחיים רק שלושה. שבעה אנשים מתו — על מה ולמה? אנחנו לא בני אדם?”
סיפור דומה שמענו מדוויט (שם בדוי), אתו נפגשנו בברלין. הוא התגורר בישראל חמש שנים וחצי, ועבד במסעדה בתל אביב. כמו טספאי, גם הוא באמצע שנות ה–20 לחייו. דוויט שמח לדבר בעברית. הוא אמר, שאחרי כמעט שנה באירופה הוא מפחד לשכוח את השפה ומתגעגע לישראל, למרות החיים הקשים ללא מעמד.
גם דוויט עזב “מרצון” לרואנדה לפני כמעט שנתיים. חודשים ספורים קודם לכן, כשהגיע לחדש את אשרת השהייה הזמנית שלו במשרד הפנים, הוא נשלח למתקן “חולות”. שם הופעל עליו לחץ רב לעזוב, בין היתר על ידי עובד רשות ההגירה. “היה עובד אחד, שדיבר אתנו בשפה שלנו”, הוא סיפר. “הוא אמר לנו שאי אפשר לדעת כמה שנים נהיה בכלא, ושעדיף לנו לעזוב. חשבנו שהוא רוצה לעזור לנו”.
ברואנדה, הבטיחו ברשות ההגירה לדוויט ולחבריו, הם יוכלו לקבל מעמד ולעבוד. וכך, גם הוא עלה על הטיסה. מה שהתרחש מרגע זה ואילך, חזר על עצמו בעשרות העדויות האחרות ששמענו: דרך רצופה בסכנות ומוות. בין המתים היתה גם אשתו של דוויט, שהיתה בחודש השני להריונה.
בלוב העלו אותם המבריחים על שתי סירות, והסירה שלה, עמוסה במאות מבקשי מקלט, טבעה. כשדוויט מספר על כך, קולו רועד וזיעה מכסה את מצחו. “כשהגעתי לפה הראש שלי השתגע”, אמר, “רציתי להרוג את עצמי. הרגשתי שלא נשאר לי שום דבר בעולם. אז שלחו אותי לרופא ונתנו לי כדורים. בסיני, בדרך לישראל, מתו לידי שישה חברים. בים מתה האשה שלי. אני זוכר אותם אחד אחד, זה לא עוזב אותי”.
לטור ב”הארץ”
ניצולי המדיניות הישראלית שפגשנו באירופה הם בין בני המזל שהצליחו לשרוד אחרי המסע, אך ספק אם הצלקות הנפשיות שנותרו בהם ייעלמו אי פעם. בגרמניה, אליה הצליחו טספאי ודוויט להגיע, 99% מהאריתריאים קיבלו מעמד. 81% מתוכם קיבלו מעמד פליט מלא בשנת 2016. גם במדינות אחרות בעולם אחוזי ההכרה באריתריאים כפליטים גבוהים מאוד. למרות המעמד שקיבלו בגרמניה, הכולל גם זכויות סוציאליות, טספאי ודוויט מתחננים בפני חבריהם בישראל שלא יעזבו לרואנדה, כל עוד הם אינם מגורשים בכפייה. עדויותיהם לא מותירות מקום לספק: ה”הוצאה המוגברת”, עליית מדרגה נוספת במדיניות הכליאה והגירוש המתעמרת במבקשי המקלט בישראל, היא בעבור רבים מן המגורשים הוצאה להורג.
ליאור בירגר היא דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית וחוקרת הגירה ופליטות, ביחד עם ליאת בולצמן ושחר שוהם הן מראיינות פליטים שחתמו על “עזיבה מרצון” והגיעו לאירופה