מה גורם לאריתראים להימלט מארצם? סקירה על השירות הצבאי ב”צפון קוריאה” של אפריקה

בישראל חיים כ-34 אלף מבקשי מקלט מאריתראה, רובם המוחלט נמלטו מעבודות כפייה בצבא הלאומי של המדינה. ממשלת ישראל טוענת כי הם מהגרי עבודה, אך למרות זאת היא איננה מגרשת אותם כפי שהיא עושה עם מהגרים אחרים השוהים בישראל שלא כדין. גירוש שכזה יהווה הפרה של החוק הישראלי והמשפט הבינלאומי שאוסרים על גירוש של אדם למקום בו נשקפת סכנה לחייו. סכנה זו היא תוצר של המשטר הדיקטטור באריתראה, אשר מהווה איום ממשי על חייו של מי שערק מהשירות הלאומי ונמלט מהמדינה ללא אישור.

אריתראה נוסדה ב-1991 כמדינה ענייה, הסובלת מתשתיות הרוסות ומאלפי פליטים ועקורים פנימיים כתוצאה ממלחמת העצמאות הממושכת עם אתיופיה. בתחילת דרכה נראה היה כי אריתראה התמודדה עם הקשיים הצפויים למדינה חדשה בצורה סבירה והוגנת כלפי אזרחיה. ואולם, ככל שעבר הזמן התברר כי מה שהחל כמצב חירום, הפך לדיקטטורה הדכאנית ביותר באפריקה.גם היום, עשרים שנה לאחר מלחמת העצמאות, כשאריתראה כבר לא נמצאת במצב חירום, היא מוגדרת כאחת המדינות בעלות תקציב הבטחון הגבוה בעולם ביחס לגודל האוכלוסיה שבה. היא ממשיכה להנהיג משטר צבאי נוקשה, לשלוט בכל תחומי החיים של אזרחיה, ולא לאפשר שום חירויות פוליטיות לאזרחיה. האזרחים מנוצלים לצרכי האליטות, ולצרכי הרודן, איסאייס אפוורקי, בעבר גיבור מלחמה וכיום מנהיג המפלגה השלטת.

השירות הלאומי הוכרז כמדיניות באריתראה ברגע שקיבלה את עצמאותה. מטרתו הייתה שמירה על עצמאותה של אריתראה ושיקום המדינה מהריסות המלחמה. כמו במדינות רבות אחרות, גם באריתראה הוגדר השירות הלאומי כשירות חובה לכל אזרח אריתראי אשר הגיע לגיל 18. משך השירות הוא שנה וחצי. אזרחים שנמצאו בלתי כשירים לשירות מבחינה פיזית או פסיכולוגית שוחררו מגיוס, גם נשים נשואות או אמהות שוחררו. המצב החל להשתנות בשנת 1998, כשחודשה המלחמה עם אתיופיה. הממשלה האריתראית גייסה מחדש את כל המשרתים ששוחררו עד אז והודיעה על הפסקת השחרורים בזמן המלחמה. מדיניות זו התקבלה בהבנה בציבור, שכן ראו בכך “מלחמת אין ברירה” להגנה על עצם קיומה של אריתראה. עם זאת, בתום המלחמה בשנת 2000, ציפו המשרתים להשתחרר מהצבא ולהתחיל את חייהם. השחרור הזה מעולם לא יצא לפועל, למרות שאריתראה לא ביטלה או שינתה את החוק עליו הכריזה בעבר – לפיו השירות לא יימשך יותר משנה וחצי. אנשים המשיכו ועודם ממשיכים לשרת בצבא ללא קבלת שכר מספיק למחייה, מבלי לזכות באפשרות לבנות חיים ומשפחה, ומבלי אפשרות לעבוד בשכר. אלו שלא מתייצבים לגיוס או עורקים מהשירות נרדפים ונענשים ללא משפט הוגן, או אפשרות להגן על זכויותיהם בחוק. מי שמעז למתוח ביקורת צפוי לעונשים כבדים, ובכלל זה עינויים וכליאה ממושכת.

השאלה המתבקשת היא מדוע גם עכשיו, כשיש בידה של אריתראה האפשרות לצאת ממצב החירום, לקדם תחומים נוספים כמו חינוך ותרבות, היא בוחרת להמשיך ולהשקיע את כוחה האנושי והכלכלי רק בתחום הצבאי – אשר משתק את כלכלת המדינה, מונע צמיחה, ויותר מכל גורם לדיכוי האזרחים ולבריחתם בלית ברירה מהמדינה בה הם רוצים לחיות? שר הביטחון האריתראי הצדיק מדיניות זו, של אי שחרור המגויסים, בטענה שצבא מתנדבים לא יספיק כדי לשמר את העצמאות. בפועל נראה כי השירות הלאומי משתמש במגויסים שלו לצרכים שאינם קשורים כלל להגנה.

המשרתים נשלחים לעבודות ציבוריות כמו סלילת דרכים, בניית בתים ורחובות, חפירת בארות, חקלאות ועוד. חלק מהעבודות האלו משרתות בפועל שכבה צרה של אליטה מפלגתית וצבאית. המשרתים בונים וילות לבכירים בצבא ולגנרלים, עובדים בכריתת עצים, חרישה וזריעה בשדה. את התבואה מוכרים בכירי המפלגה/צבא והאליטה במחירים גבוהים, ואת הרווחים לוקחים לעצמם. מבקש מקלט שברח מאריתראה לישראל בשנת 2006 מספר: “מכריחים אותך ללכת לגדל ירקות- בצל, עגבניות. ואז המפקד בעצמו מוכר את זה. יש גם סיפורים שמפקד שולח אנשים לבנות בתים. הייתה גם תאונה מפורסמת של חיילים שהיו אמורים לבנות בית של מישהו”. התאונה המפורסמת התרחשה בשנת 2003, ובה נהרגו חיילים שהיו בדרכם לאתר בניה פרטי של קולונל. המחשבה ששנים ספורות לאחר סיום המלחמה הקשה, חיילים נאלצו להקריב את חייהם למען וילה של מפקד זעזעה רבים בציבור האריתראי. במקום שהמדינה תעסיק אנשי מקצוע שיעבדו במקצועות אלו בתשלום הוגן, הממשלה מנצלת את המשרתים בצבא, ולהם היא כמעט ולא משלמת.
דמי הכיס החודשיים שמקבלים המשרתים לא מספיקים לקיום בכבוד.  כ-450 נקפה (המטבע המקומי שעומד כיום על שווי של כ-0.065 דולר) מספיקים בקושי לנסיעות או לקניית מוצרי מזון, ובוודאי שלא למותרות כמו בילויים. אסור להחזיק בעבודה נוספת בזמן השירות, ולכן גם בלתי אפשרי לשלוח כסף למשפחה. יש איסור על חופשות, ושעות העבודה ארוכות. “אנחנו בונים בתים ביום ובלילה שומרים”, סיפר מבקש מקלט אריתראי. ארגון העבודה הבינלאומי קבע כי השירות הלאומי באריתראה מהווה עבודות כפייה שאסורות תחת מספר אמנות של ארגון העבודה הבינלאומי, שאושרו על ידי אריתראה

נוסף על עבודות הפרך והתנאים הקשים, המגבלות החריפות ביותר מוטלות על החירויות הבסיסיות. שאלות הן עילה מספקת על מנת להישלח לכלא. שאלות או תהיות בנוגע לכמה זמן נותר עוד לשירות או שאלות לגבי המשכורת מסמנות את השואל כבעל פוטנציאל לערוק מהצבא, ובגין חשד שכזה נשלחים לכלא. הענישה עלולה לכלול גם עינויים, לעיתים עד מוות, או כליאה בבתי כלא תת קרקעיים ובמכולות הממוקמות תחת השמש הקופחת. כך, המגוייסים חיים בחרדה מתמדת ויומיומית מפני ענישה שיכולה לעלות בחייהם.”עצרו אותי כי חשבו שאני רוצה לעזוב וכלאו אותי לחמישה חודשים בלי משפט” מספר אסיר לשעבר מאריתראה, “החור הזה הוא מדבר. אתה שונא לחיות שם. מקלחת פעם בשבוע. חם. יש נמלים. כל הזמן חושך. במשך 23 שעות ביום אתה בחושך מוחלט, מקבל הפסקה אחת ביום לאוכל ושירותים בסביבות 13:00, ואתה מחלק את זה. אחרי שעה אתה חוזר […] אם אתה מבקש משהו ומציק לסוהרים הם קושרים אותך ומתעללים בך”.

נשים שמגויסות לשירות הלאומי חשופות לעתים קרובות לאלימות מינית ואונס, וחסרות כל יכולת להתנגד ולהגן על עצמן. בניגוד לגברים, הרבה יותר קשה להן לברוח מאריתריאה למדינות שכנות כמבקשות מקלט, בגלל המסע הקשה, כשלרוב הן מתות במהלכו. חייל לשעבר בצבא אריתריאה סיפר על היחס לנשים: “הבנתי שאני נגד הממשלה כשהם סירבו לתת לי לעזוב, וכשראיתי את האונס שקורה שם לאחיות שלנו. הן באו לשרת את המדינה שלהן אבל המפקדים אנסו אותן. אמרו להן “בואי תעשי קפה”. זאת מילת קוד לאונס […] אם הן לא עושות מה שהוא רוצה הוא שולח אותן לחזית – הם מפעילים עליהן טרור. […] אף אחד לא העז לדבר על האונס כי אתה יודע שיקרה לך משהו מאוד רע.”

מעבר לאיום הכליאה, ההתעללות באזרחים והגבלת חופש הביטוי, הממשלה מנסה לבודד את המשרתים בצבא מהעולם החיצוני. השירות מתבצע בבסיסים רחוקים ממרכזי ישוב, למשרתים אסור להחזיק טלפון נייד, אין דרך לתקשר עם משפחה או קרובים; אם מישהו מצליח להשיג טלפון, סביר להניח שהוא יצותת; מכתבים שמגיעים לבסיס נפתחים ונקראים ולפי שיקול הצנזורה מועברים או לא מועברים לנמענים.

נראה כי המשטר מבין את הכוח שיש בקשרים חברתיים, ובעיקר הקשר המשפחתי. בידוד האזרחים מתרחש כבר בבית הספר. כך סיפר מבקש מקלט שגדל והתחנך באריתראה: “בכל קיץ יש ‘מעתות’ (שירות קיץ לתלמידים). כשמסיימים את הלימודים הולכים במשך חודשיים לעשות עבודות, כמו חקלאות, לנטוע עצים וכו’. זה העניין  – הם מנסים לשלוט באנשים בהכל, גם בשלב הזה. בימים רגילים אתה בבית ספר, המשפחה עובדת ואתה לא פוגש אותם, ואז בקיץ כשיש לך זמן להיות עם ההורים אין לך סיכוי, כי אתה הולך למעתות ונשאר שם. אז אתה גדל ככה.”  המשרתים מקבלים חופשה של עשרה ימים בשנה – אך עקב המיקום המרוחק של הבסיסים, לעתים קרובות הם מעבירים אותה בעיקר בנסיעות ובקושי מצליחים לבלות עם בני משפחתם. חתונה אמורה להקנות אישור לחופשה מיוחדת, אך בפועל כמעט בלתי אפשרי לקבל אישור לחופשה שכזו. “הממשלה חוששת מאזרחים אמידים, משכילים ומגובשים”, הסביר מבקש מקלט שנמלט מהשירות הצבאי. “בעזרת לכידות שכזו הם יוכלו למרוד בממשלה ולהפיל אותה.  משפחה חזקה זה כפר חזק; כפר חזק זה אופוזיציה חזקה לממשלה. אז הם דואגים שלא יהיו משפחות חזקות.”

אם כן, יותר משהוא צבא הגנה או כלי לניצול כלכלי, השירות הלאומי באריתריאה הוא בראש ובראשונה מכשיר דיכוי ואינדוקטרינציה אידאולוגית, הנכפה על העם האריתראי ממניעים פוליטיים. אפילו אם לא הייתה ענישה חמורה לעריקים, עצם חובת השירות עצמה, ללא מועד לשחרור ובתנאי עבדות, חמורה מספיק כדי להוות עילה למתן מעמד פליט.

עמדת משרד הפנים, המתעלמת מהפרשנות של נציבות האו”ם ושל רוב בתי המשפט במערב לאמנת הפליטים, מאפשרת לישראל באופן תאורטי לדחות עשרות אלפי בקשות מקלט, אם כי רוב הבקשות לא נבדקות. הצעדים המושתים על מבקשי מקלט בישראל – התעמרות בירוקרטית ושלילת זכויות, כליאה במתקן “חולות” וכעת גם מדיניות לפיה מי שיסרב לעזוב למדינה שלישית ובלתי בטוחה ייכלא ללא הגבלת זמן בכלא “סהרונים” – מתאפשרת, בין היתר, עקב ההחלטה שלא להכיר בנמלטים מהשירות הלאומי באריתראה כפליטים.

כתיבה: אמילי אוריאל

*מבוסס על מחקר של אסף קלדרון, שנעשה במסגרת סמינריון באוניברסיטת תל אביב.
לדו”ח האו”ם על הפרות זכויות-אדם באריתראה שהתפרסם ביוני 2015 –

http://www.ohchr.org/EN/HRBodies/HRC/CoIEritrea/Pages/ReportCoIEritrea.aspx