האם הדיקטטורה באריתריאה על סף קריסה?

כתבה: אליזבט צורקוב

בישראל חיים כיום כ-35,000 מבקשי מקלט מאריתריאה. בעוד שממשלת ישראל טוענת כי הם מהגרי עבודה לא חוקיים, ישראל אינה מגרשת אותם כפי שהיא עושה עם מהגרים השוהים בישראל שלא כדין. גירוש כזה יהווה הפרה של החוק הישראלי והמשפט הבינלאומי שאוסרים על גירושו של אדם למקום בו תשקף סכנה לחייו. כל עוד באריתריאה שולט המשטר הנוכחי, מיליוני האריתראים המתגוררים מחוץ למולדתם לא יוכלו לחזור, אך הייתכן כי המשטר באריתריאה על סף קריסה? דיווחים מתוך אריתריאה ושל פליטים שלאחרונה ברחו מהמדינה המזרח-אפריקנית מעידים כי המשטר מתקשה יותר ויותר לממש את שליטתו באוכלוסיה. המשטר נשען על דיכוי – אשר צורתו הקיצונית ביותר הוא השירות הלאומי שאינו מוגבל בזמן – על מנת להפחיד ולהכניע את האוכלוסייה. לצד זאת, רווחים מכריית מחצבים, כוח עבודה כמעט-חינמי של עבדים ומיסים הנכפים על אריתראים שנסו מהמדינה, מאפשרים למשטר לשרוד כלכלית. בשנים האחרונות, עם זאת, עמודי התווך האלו של יציבות המשטר החלו להתערער.

צעירים אריתראים מגויסים לשירות הלאומי בהגיעם לכיתה י”א ומשתחררים ממנו כשמצבם הבריאותי אינו מאפשר עוד לבצע את שנדרש מהם, בהגיעם לגיל 50 בערך. לדוגמא, אריתראים שלחמו במלחמת העצמאות של אריתריאה מאתיופיה (מלחמה שהסתיימה ב – 1991), עדיין משרתים בשירות הלאומי. 400,000 חיילי הצבא והשירות הלאומי באריתריאה מהווים כ-עשרה אחוזים מאוכלוסיית המדינה. גברים ונשים אלו רק לעיתים נדירות מעורבים בפעילות צבאית שכן מאז 2001 אריתריאה כלל לא הייתה מעורבת בלחימה עם שכנותיה. לטענת הדווחת המיוחדת של נציבות האו”ם לעניין אריתריאה, במקום פעילות צבאית, “המגויסים מבצעים עבודות פיזיות בחוות חקלאיות ואתרי בנייה…. מגויסים רבים עובדים בעבודות מנהלה אזרחיות, בפרויקטים לבניית תשתיות, עבודות חינוך ובניין”. מכון המחקר International Crisis Group דיווח: “השירות הלאומי מהווה מקור לכוח עבודה זול בכפייה לחוות שמנוהלות על-ידי המדינה בפועל או חברות השייכות באופן אישי לגנרלים”.

מאחר והעבודות המבוצעות על ידי אריתראים במהלך השירות הלאומי אינן קשורות לפעילות צבאית ומאחר ואין תאריך שחרור למגייסים, גם לאחר שנות שירות ארוכות ומפרכות, ארגון העבודה הבינלאומי קבע כי השירות הלאומי באריתריאה מהווה עבודות כפייה שאסורות תחת מספר אמנות של ארגון העבודה הבינלאומי שאושררו על ידי אריתריאה.

בתמונה: טנק סובייטי שננטש על ידי כוחות אתיופיים נסוגים בצפון אריתריאה ב 1991. צלם: דויד סטנלי.

במהלך השירות הלאומי, נאסר על המגויסים להתפלל, לקיים את מצוות דתם או להחזיק ספרי דת גם כאשר מדובר באחת מארבע הדתות המותרות באריתריאה. מי שמעלה שאלות או תהיות בנוגע לשירות הלאומי או תנאי השירות הלאומי, נעצר, ולעיתים גם מעונה, בבתי כלא תת קרקעיים או במכולות הממוקמים תחת השמש הקופחת. מי שנתפס מנסה לברוח או להתחמק מהשירות הלאומי, נעצר ומעונה, לעיתים עד מוות. הדווחת המיוחדת של נציבות האו”ם מוסיפה: “כישלון בביצוע משימות במהלך השירות הלאומי, או אף טענה לכישלון שכזה, מובילים לענישה חמורה… המגויסים לשירות הלאומי חיים בחרדה מתמדת ויומיומית תחת האיום בענישה חמורה, שעלולה אף להיות מסכנת חיים”.

כתוצאה מהשירות הלאומי ללא תאריך שחרור והפחד המתמיד מניצול ופגיעה, אלפים עורקים מהשירות הלאומי מידי חודש. לפי נתוני האו”ם, כ-4,000 אריתראים נמלטו ממולדתם מדי חודש במהלך ששת החודשים הראשונים של שנת 2014, פי שניים ממספרם של אלו שנמלטו בתקופה המקבילה אשתקד. לדברי מרון אסטפנוס, פעילת זכויות אדם שבדית ממוצא אריתראי, מאז ספטמבר 2014, כ-200 אריתראים מצליחים לחצות את הגבול לאתיופיה מידי יום, כך שמספרם של הנמלטים מאריתריאה לאתיופיה עומד על 6,000 איש בחודש. זאת בעוד רבים אחרים נמלטים למדינה שכנה אחרת, סודאן. רבים מהפליטים הם קטינים לא מלווים הנמלטים מאימת הגיוס הכפוי לשירות הלאומי, תהליך “שהחל לרוקן כפרים שלמים מיושביהם”, לדברי הדווחת לענייני אריתריאה. אריתראים נמלטים על אף מדיניות המשטר הדראקונית שנועדה לעצור את זרם הנמלטים: מדיניות של “לירות על מנת להרוג” בגבול, ומעצר ועינויים של הנתפסים בנסותם להימלט או אף אלו הנחשדים בכוונה להימלט. התנאים במעצר הם מסכני חיים וכמות המזון הניתנת לעצורים אינה מספקת. קרובי משפחותיהם של אלו שהצליחו להימלט נאלצים לשלם למשטר קנסות כבדים (50,000 נקפה), אחרת הם יעצרו בעצמם. בנוסף, על פי דווחת האו”ם המיוחדת לענייני אריתריאה, אריתראים המגורשים למולדתם לאחר שיצאו ממנה ללא אישור “עומדים בפני מעצר, עינויים ונעלמים באריתריאה”.

בתמונה: אריתראים המתגוררים בישראל בהפגנה מול שגרירות אריתריאה ברמת גן , 1 בפברואר 2013. המפגינים קראו להפלתו של הדיקטטור ולשחרור כל האסירים הפוליטיים. תמונה מאת יותם רונן / אקטיבסטילס.

עקב המחסור בעובדי כפייה, המשטרה הצבאית נוהגת לערוך מבצעי איתור משתמטים (המכונים בטיגרינית “גיפאס”). במהלך מבצעים אלו, כל מי שנדמה שהוא כשיר לשירות הלאומי מגויס, כולל ילדים. המתנגדים נורים לעיתים במקום. המשטר עורך מבצעי מעצר שכאלו משום שרבים מהאריתראים אינם מתייצבים לשירות הלאומי במועד שנקבע עבורם ויש לאלצם לעשות זאת. לטענת פעילים באריתריאה, לאחרונה רק 50 מתוך 400 אריתראים ששוחררו לחופשה קצרה על מנת לפגוש בבני משפחותיהם חזרו לאחר מכן מיוזמתם לשירות הלאומי. לדברי מרון אסטפנוס, עקב המחסור בכוח אדם, המשטר החל לקרוא לגברים שעברו את גיל החמישים להתייצב לאימונים. רק מעטים מהגברים התייצבו ואילצו את המשטר לקרוא להם בפעם השנייה.

המשכורות במהלך השירות הלאומי עומדות על כעשרה דולר לחודש ומונעות בעד המגויסים מלתמוך במשפחותיהם במהלך כל שנות השירות הארוכות. כתוצאה מכך, משפחות המגויסים נאבקות על פרנסתן בעוד מחירי המזון, הדלק ודמי השכירות מאמירים. בה בעת, המשטר המתרושש אינו מסוגל לספק לאזרחיו אף לא מים וחשמל, שזרימתם נפסקת מעת לעת. אחד מאזרחי אריתריאה תאר זאת ל”גרדיאן” באומרו: “מוצרים הכרחיים כמו מים, חשמל ובנזין נעלמו ואף משפחות המעמד הבינוני נאבקות למצוא מה לאכול”. כתוצאה מכך, “אריתראים רבים מסתמכים על עבודה בשוק השחור על מנת לפרנס את משפחותיהם”. חיילים במעברי הגבול, למשל, דורשים עד 1000$ תמורת הברחתם של אריתראים ממולדתם למדינות השכנות בבטחה.

המיליטריזם והמשמעת שאפיינו את שנות מלחמת העצמאות נגד אתיופיה אינם נחוצים יותר, אך המשטר מנסה לשמרם על מנת להבטיח את שרידות שלטונו. לאחר העצמאות, מנהיג המהפכה האריתראית שהפך לדיקטטור, איזיאס אפוורקי, ייסד שירות חובה לאומי במדינה. “המטרה הרשמית הייתה להפיח בקרב הדור הצעיר את רוח המאבק לחופש, אך ההשפעה הייתה הפיכת החברה לעדר”, כותב ה-ICG.

“השירות הלאומי ללא הגבלת זמן משמש למטרה כפולה: ביטול ההתנגדות וחיזוק הצבא שהפך יותר ויותר הכרחי לשימור כוח השלטון” כותב ה-ICG. “התוצאה היא מיליטריזציה קיצונית של משטר רודני ממילא…. כך ממלא הצבא תפקיד מרכזי בהפחדת האוכלוסייה ואילוצה [לפעול בהתאם לדרישת השלטון]”. על מנת להצדיק החזקתו של צבא המהווה עשרה אחוזים מהאוכלוסייה שלא בעת מלחמה “איזיאס עושה שימוש בטינה הכללית בין המדינות באזור על מנת לקדם את הרעיון שאריתריאה מוקפת אויבים”, כך על פי ה-ICG.

אך האידיאולוגיה של פרנויה ומיליטריזם מאבדת תומכים. אלפי אריתראים נוטשים את השירות מידי חודש, עייפים מחיי עבדות במשך שנים בעודם נתונים לניצול והתעללות מתמידים. אתיופיה, האויבת הגדולה שמצדיקה את הגיוס רחב ההיקף, מהווה בית לכ-100,000 פליטים אריתראים. אין פלא איפה, שכשאתיופיה פלשה לאזורי הגבול של אריתריאה ב-2012, היא נתקלה אך במעט התנגדות. באותה שנה, שר המידע שהיה ידוע בנאמנותו לאפווארקי, ערק מהמדינה. בינואר 2013, קבוצת חיילים הביעו את התנגדותם לשלטון באמצעות השתלטות על “פורטו”, בניין משרד המידע האריתראי. החיילים אילצו את מנהל התחנה להקריא באמצעיי התקשורת הצהרה הקוראת לשחרור כל האסירים הפוליטיים וליישום החוקה מ 1997. המשבר הסתיים כשהחיילים נסוגו לבסיסם. בעקבות האירוע, המשטר ביצע מעצרים של מספר דמויות צבאיות ופוליטיות. בשנת 2013, נפוצו שמועות על פיהן מספר גנרלים וכן קצינים נמוכי דרגות שוחררו או נוטרלו, במסגרת מאמציו של אפוורקי למנוע כל איום על שלטונו.

בעוד הצבא האריתראי הולך ונחלש ואפוורקי מאבד את בטחונו בו, הוא נסמך יותר ויותר על 20,000 חיילי הגרילה האתיופים (TPDM) הנמצאים באריתריאה. המורדים האתיופים משמשים ככוח שיטור של האוכלוסייה האריתראית, שעוינת את החיילים הזרים.

פעילים אריתראים החיים מחוץ לגבולות מולדתם הקימו את תנועת “יום שישי החופשי” לפני כשנתיים. פעילי התנועה מתקשרים באופן אקראי למספר טלפון קווי ברחבי אריתריאה ומעודדים את האזרחים שלא לצאת מביתם באותו היום, כהבעת התנגדות שקטה למשטר. לאחרונה, תנועת המחאה החשאית באריתריאה התרחבה, כשפעיליה אף מדביקים פוסטרים על מבנים ברחבי אריתריאה שקוראים לפעילות מחאה נגד השלטון. נדמה שגם השיח הציבורי באריתריאה משתנה, כשאזרחים מעזים לבקר את השלטון במקומות ציבוריים, דבר שלא העזו לעשות בעבר.

אריתראים קוראים פוסטרים נגד המשטר באסמרה, הבירה, 2013.

דיכוי אוכלוסייה שלמה דורש מסירות, משאבים ואנשים שיהיו מוכנים לקחת חלק בפעולות הדיכוי. יסודות אלו של השלטון אינם יציבים עוד באריתריאה. כפי שכתב מתנגד המשטר הסובייטי אנדריי אמלריק, שצפה את התמוטטות ברית המועצות עוד ב-1969: “המשטר פשוט מזדקן ואינו יכול להמשיך ולדכא כל אחד וכל דבר באותו כוח ועוצמה כפי שנהג בעבר… אנו יכולים לדמיין זאת באמצעות המשל הבא: אדם ניצב בעמידה מתוחה, ידיו מורמות מעל לראשו. האחר, בעמידה מתוחה לא פחות, מחזיק תת מקלע “טומיגן” לעבר בטנו של העומד מולו. באופן טבעי, הם אינם יכולים להתמיד בתנוחותיהם למשך זמן ממושך. האדם השני יתעייף וישחרר את אחיזתו בתת המקלע.”