צפיפות, מזון בלתי מספק, מחסור במתרגמים והיעדר נגישות לייצוג משפטי: הצצה למתקני הכליאה בהם מוחזקים מבקשי מקלט ומהגרים

דו”ח מעקב חדש של המוקד לפליטים ולמהגרים סוקר את ארבעת מתקני הכליאה בהם מוחזקים כ-5,000 מבקשי מקלט ומהגרים: כלא “סהרונים”, כלא “גבעון”, מתקן “חולות” ומתקן יהלו”ם הסמוך לנתב”ג. הדו”ח מבוסס על 72 ראיונות שערכו פעילי המוקד עם הכלואים, נתונים שהתקבלו בבקשות חופש מידע ודו”חות רשמיים, וחושף ליקויים חמורים בתנאי הכליאה של העצורים. רוב הכלואים הם מבקשי מקלט מסודן ומאריתראה, שאינם ברי-הרחקה, ונמצאים בכלא “סהרונים” או במתקן “חולות” הסמוכים לגבול מצרים, במסגרת התיקונים לחוק למניעת הסתננות וחוק הכניסה לישראל. השאר הם מהגרי עבודה או תיירים ללא אשרת שהייה בתוקף, המוחזקים בכלא “גבעון” ברמלה או במתקן “יהלו”ם” בנתב”ג מתוקף חוק הכניסה לישראל.

להלן הליקויים המרכזיים העולים מהדו”ח:

צפיפות – ב”סהרונים” העידו המרואיינים כי ישנם 10 כלואים בכל חדר, על אף שלפי תכניות המתאר של הכלא אמורים לשהות בכל חדר חמישה אנשים בלבד; מרחב המחייה של כל אדם באגף המרכזי הנמצא בשימוש ב”סהרונים” כיום הוא 2.2 מ’ לאדם, מחצית מהנדרש על פי תקנות שב”ס ורבע מהנהוג במדינות מתקדמות אחרות. גם ב”חולות” ישנם 10 שוהים בחדר, אך שם מרחב המחייה לאדם עומד בתקנות שב”ס – 4.6 מ’ לאדם. בשני המתקנים המרואיינים העידו שישנה הקפדה על תפוסה מלאה של חדרים. בכלא “גבעון”, הגברים דיווחו כי ישנם בין שמונה ל-16 אנשים בחדר, והנשים סיפרו על בין שש ל-12 עצורות בחדר. ביהלו”ם העצורים מוחזקים לעיתים בחדרים מבודדים, אולם כשישנם עצורים רבים נאלצות מספר משפחות לחלוק חדר אחד.

היעדר חופש תנועה – ב”סהרונים”, בין 6 בבוקר ל-22:00 בערב הכלואים רשאים להיות מחוץ לחדריהם ועליהם להתייצב רק לספירות, אולם היציאה לחצר במבנה החדש של סהרונים, מבנה ג’, הנה יציאה לחלל פנימי מקורה שאור השמש אינו מגיע אליו. ב”גבעון” 85% מהמרואיינים סיפרו כי הם רשאים להיות בחצר בכל יום בין שעה לחמש שעות, ונראה כי הדבר תלוי בזמינות הסוהרים המשתנה. ב”חולות” השוהים רשאים לצאת בין 6:00 בבוקר ל-22:00 בערב, אולם בפועל, עקב המיקום המרוחק סמוך לגבול מצרים, העובדה שהם אינם רשאים לעבוד ועלות התחבורה הציבורית – רובם המוחלט לא מתרחק מהמתקן. בין האגפים השונים ישנם שערים ביומטריים, ואלה ננעלים אוטומטית בשעה 22:00. ביהלו”ם לא קיים חלל ציבורי משותף לעצורים.

מחסור במתרגמים – מהדו”ח עולה כי בכל המתקנים, שירותי התרגום הניתנים בעת מגע עם נציגי שב”ס, המשטרה, משרד הפנים, רופאים וכן בית הדין לביקורת משמורת לוקים בחסר משמעותי. בסהרונים למשל, רק 3 מתוך 26 מרואיינים העידו כי היה מתרגם בעת בדיקה רפואית, וב”חולות” הרוב המוחלט סיפרו כי מעולם לא היה מתרגם בעת ביקורם אצל הרופא. גם ב”סהרונים וגם “בחולות” צוין כי רופאים נעזרים לעיתים במוחזקים אחרים שדוברים אנגלית או עברית, וכך החולים נאלצים לחלוק עם כלואים אחרים פרטים אינטימיים על מצבם הרפואי.

מחסור בשירותי בריאות –ב”סהרונים” ו”בגבעון” חלק מהכלואים העידו כי על אף שפנו לקבלת טיפול רפואי, לא קיבלו את הטיפול או שהוא לא עזר להם, והם לא זכו למעקב; רוב הכלואים בשני המתקנים כלל לא היו מודעים לקיומם של שירותי בריאות הנפש או עובדים סוציאליים. ב”חולות”, רובם המוחלט של אלה שפנו למרפאה העידו כי הטיפול לא היה מספק, כי נדרשו להמתין עבורו זמן רב, שהוא לא סייע להם ואף החמיר את מצבם. ב”חולות” אין כלל מומחים לבריאות הנפש אלא עובדים סוציאליים בלבד; מחצית מאלו שפנו לקבלת טיפול העידו כי הטיפול לא סייע להקלת דיכאון או תחושות אחרות; האחרים העידו כי לא הצליחו למצוא את בעלי המקצוע בעת הצורך. ביהלו”ם לא ניתנים שירותי רפואה, ורוב העצורים, לרבות משפחות וילדים, גם לא פוגשים עובד סוציאלי או פסיכולוג במהלך המעצר. במקרה של בעיה רפואית חמורה העצורים נלקחים לבית החולים הקרוב.

ליקויים בכמות המזון ואיכותו – בעוד שרק כרבע מהמרואיינים ב”סהרונים” וב”גבעון” התלוננו על כמות האוכל, ב”חולות” רוב המרואיינים העידו כי כמויות המזון אינן מספקות, כשתלונה זו שבה ועולה בדו”חות המעקב של המוקד ממועד פתיחתו של המתקן. אחד המרואיינים אף סיפר כי מאז שהגיע ל”חולות” הוא הולך לישון רעב, תחושה שנחסכה ממנו בכלא “סהרונים”. גם בסהרונים וגם ב”חולות” דווח כי אין תזונה חליפית המותאמת לסובלים ממחלות כמו סוכרת או צליאק, והועלו תלונות על איכות המזון, מחסור בויטימינים ובחלבונים; ב”חולות” התקבלו יותר תלונות על היותו של המזון בלתי אכיל או בלתי מבושל ונראה שבעייה זו היא הגורמת לכלואים לחוש שכמות המזון מועטה יותר מאשר בסהרונים ובגבעון.

מחסור בבגדים ובמוצרי הגיינה – כלואים רבים העידו כי אין ברשותם ביגוד מספק המותאם לעונת השנה וכן שישנו מחסור במוצרי היגיינה כמו שמפו, סבון ומשחת שיניים. כך למשל, ב”סהרונים” יותר ממחצית המרואיינים סיפרו כי כשביקשו ביגוד לא נענו, או שקיבלו כמות לא מספקת (חולצה אחת וזוג מכנסיים אחד בלבד). רובם המוחלט (83%) סיפרו כי קיבלו מוצרי הגיינה כמו עם כניסתם לכלא, אולם רבים דיווחו שאלה הספיקו לזמן קצר בלבד, וכשאזלו נאלצו לקנות חדשים בקנטינה. ב”גבעון” העידו הנשים שעובדות בניקיון כי הן אינן מקבלות נעליים חדשות אף ששלהן בלויות וקרועות, וב”חולות” הרוב סיפרו כי הם לא טרחו לבקש ביגוד נוסף על אף שהם זקוקים לו, היות ושמעו מחבריהם שאיש לא קיבל. גם ב”חולות” רוב המרואיינים (77%) דיווחו כי מוצרי ההיגיינה לא מספיקים להם והם נאלצים לקנות אותם בעצמם.

היעדר צרכים בסיסיים בעת המתנה לדיונים – כאשר ישנו דיון בבית הדין לביקורת משמורת, פגישה עם עו”ד, ביקור של קרוב משפחה או שימוע, העצורים ב”סהרונים” ו”גבעון” מובאים לאזורי המתנה מחוץ לכלא, כשזמן ההמתנה עלול להתארך עד לשמונה שעות. ב”סהרונים” העצורים נאלצים להמתין במבנה לא מקורה דמוי כלוב המכונה בפיהם “כלובה”; 100% מאלה שנשאלו על הנושא העידו כי בעת ההמתנה לא ניתן להם שום מזון, וכי אין שום מחסה מפני תנאי מזג האוויר הקיצוניים במדבר. עם זאת עולה כי במהלך 2015 התקצרו משמעותית מועדי ההמתנה ב”כלובה”.

נגישות להליכים משפטיים והיעדר פיקוח על המתקנים – מבקשי מקלט ומהגרים לא זכאים לייצוג משפטי ממשלתי, מלבד קטינים וקורבנות סחר בבני אדם, גם כשהם כלואים תקופות ממושכות ביותר. הארגון היחיד שרשאי לבקר במתקני בתי הכלא הוא המוקד, שמצליח לספק עזרה משפטית רק ל-20% מהכלואים. בעוד שבעבר פעילי המוקד יכלו להיכנס בחופשיות לאגפי הכלא ב”סהרונים” וב”גבעון” וכך לפגוש מספר רב יותר של אנשים ולקיים פיקוח הדוק על התנאים במקום, בשנת 2008 הוגבלה הגישה לכלואים ב”סהרונים” ובשנת 2012 הגישה הוגבלה גם בכלא “גבעון” הפעילים רשאים כעת לפגוש רק עצורים שמוכרים להם בשמם ובמספרם, לאחר קבלת אישור מראש. לעיתים, גם כאשר נקבע ומאושר ביקור מראש, לאחר שהפעילים מגיעים למקום הם מתבשרים כי הוא אינו יכול להתקיים. למתקן “יהלו”ם” הכניסה אסורה, ולא ידוע על גוף המקיים פיקוח וביקורים באופן קבוע. ככלל, הסנגוריה הציבורית ולשכת עורכי הדין מפקחים גם על מתקני הכליאה של מהגרים ומבקשי מקלט (מלבד מתקן “חולות”), אך היות ואלה מהווים אחוז קטן יחסית מכלל בתי הכלא בארץ, המידע בנוגע אליהם מצומצם.

לסיכום, מחברי הדו”ח מדגישים כי בעוד הנחיות האו”ם קובעות ש”מעצר וכליאה הם אמצעי חריג אשר “יהיה מוצדק רק למטרה ראויה”, נראה כי המדיניות הישראלית בעשור האחרון משתמשת בכליאה ומעצר באופן תדיר החורג מהנחיה זו. לפיכך, ההמלצה המרכזית של מחברי הדו”ח היא לבחור בחלופות אחרות ולגבש מדיניות הגירה שלא מבוססת על כליאה כאמצעי מרכזי. כל עוד מדיניות הכליאה נמשכת, יש ליישם את ההמלצות הבאות:

שיפור שירותי התרגום במתקנים בכל מפגש עם נציגי שב”ס או משרד הפנים וכן במהלך בדיקות רפואיות.

שיפור איכות המזון הניתן בתקנים, כשבמתקן “חולות” יש להתיר לשוהים להכניס מזון ולהכינו בעצמם.

סיפוק מוצרי הגייניה בסיסיים באופן תדיר.

הרחבת הנגישות של המוקד למתקני הכליאה על מנת לוודא שהמוחזקים מקבלים את זכותם לייצוג, כשבכלל זה יש לשקול אפשרות להרחיב את עצם ההרשאה לבקר בבתי כלא לא רק למוקד בלבד, אלא לארגוני זכויות אדם נוספים.

ביטול מוחלט של החזקת הכלואים בכלוב המכונה “כלובה” בעת המתנתם לדיונים או ביקורים, או הפחתה משמעותית של תדירות השימוש בו. בנוסף מומלץ כי כאשר כלואים אכן מובאים לאותו מבנה, הדבר ייעשה תוך וידוא כי התנאים מספקים את צרכיהם הבסיסיים.