“האמנתי לישראל שאמצא מקלט באוגנדה” – עדות של עוזב “מרצון”

תצהיר של מבקש מקלט אריתראי שהוגש בעתירה של המוקד לפליטים ולמהגרים נגד מדיניות ישראל לכפות על מבקשי מקלט לעזוב לרואנדה ולאוגנדה. מתוך התצהיר הוסרו פרטים מזהים.

הגעתי לישראל ב-2008. ביקשתי מקלט בכל הזדמנות בה שוחחתי עם נציגים מרשויות הישראליות אבל לא קיבלתי תשובה לבקשתי בשום שלב.

החלטתי לעזוב את ישראל לאחר שהייתי כלוא בחולות יותר משנה והפסקתי להאמין שאי פעם אשתחרר בישראל. במהלך השנה שהייתי בחולות ערכנו מספר הפגנות. ב-29 ביוני 2014, לאחר צעדה מחולות לגבול עם מצרים, פקחי רשות ההגירה עצרו אותנו סמוך לניצנה. במהלך המעצר הפקחים הכו אותי קשות. הם שכחו להחרים את הניידים שלנו עם המצלמות כשהם עצרו אותנו ואני הצלחתי להעביר תמונות עם הפציעות שלי למוקד לפליטים ולמהגרים. למרות שהמוקד הגיש תלונה נגד פקחי רשות ההגירה בשמי, מעולם לא תחקרו אותי בנוגע לתקרית. בשל הסיבות האלו הרגשתי שישראל אינה מוכנה להעניק לי ולחברי מקום מקלט בטוח והחלטתי לעזוב את ישראל לא משנה לאיפה ולחפש שם מקלט.

לאחר שהודעתי לרשות ההגירה שאני רוצה לעזוב הם אמרו לי שאני אעזוב לרואנדה ומשם אהיה חייב לעבור לאוגנדה משום שאוגנדה אינה מקבלת מבקשי מקלט אריתראים באופן ישיר בשלב זה.

הטיסה שלי הייתה בתחילת מרץ 2015. בטיסה שלי היו שלושה אריתראים נוספים. בנתב”ג קיבלו מסמך נסיעה ישראלי שתקף לשלושה חודשים, אישור לוויזה לרואנדה, 3,500 דולרים במזומן ואת כרטיסי הטיסה.

כאשר הגענו לשדה התעופה בקיגלי, אנשי הביטחון בשדה החרימו את מסמכי הנסיעה הישראליים שלנו. הנציג ביקש מאיתנו לחכות והתקשר למישהו שיבוא עם רכב ויסיע אותנו לבית בו נוכל לנוח. שהינו בבית הזה יומיים, אשר במהלכם הבית היה תחת שמירה. כאשר ביקשתי מהשומר לתת לי לעזוב, הוא לא הרשה לי, ואמר שזה מסוכן להסתובב ללא מסמכים. לאחר יומיים הועברנו לבית אחר בו פגשנו שישה ישראלים שהגיעו מישראל באותו היום דרך טיסת מעבר באתיופיה.

נותרנו בבית השני במשך מספר שעות שלאחריהן הגיע אדם שהציג את עצמו כיוהנס ואמר כי אנו חייבים לעזוב לאוגנדה עכשיו. הוא ביקש 150 דולרים מכל אחד מאיתנו ואמר שכאשר נגיע לקמפלה נצטרך לשלם 100 דולרים נוספים לאדם שיביא אותנו לשם.

הנהג לקח אותנו בוואן קטן שהיה קטן מדי בשביל להכיל את כולנו – עשרה אריתראים ואותו. לאחר שבע שעות נסיעה, הגענו קרוב לגבול עם אוגנדה. הנהג כיבה את האורות ונסענו כך במשך כחמש דקות ואז נאמר לנו לצאת מהרכב ולצעוד. קצת לפני שעברנו את הגבול, מישהו הגיח מהצד השני וחצה את הגבול איתנו. פנינו לקמפלה ברכב ולאחר שעתיים או שלוש של נסיעה, מישהו עצר את הרכב שלנו. הוא תקשר עם הנהג שלנו בלוגנדה [שפה מקומית]. נאמר לנו כי עלינו לשלם עוד כסף ולא יעצרו אותנו.

הם הורו לנו לצאת מהרכב אחד אחד והם בדקו אם יש לנו כסף. הם לקחו יותר מ-10,000 דולר מכולנו ואז הם התקשרו למשטרה. מיד דיווחתי למשטרה שהאנשים שקראו להם לקחו את הכסף שלנו. המשטרה רשמה אותם ושוטר אמר לנו “אין בעיה. אני אעשה כמיטב יכולתי”. לא קיבלנו בחזרה את הכסף שלנו. במקום זה העבירו אותנו לתחנת משטרה בקמפלה.

בתחנת המשטרה מסרנו את כל מה שהיה לנו: את שאריות הכסף, התיקים שלנו והטלפונים הניידים. לאחר מכן הם נעלו אותנו. היינו כלואים שם במשך שישה ימים. הקצין אמר שביום חמישי הם ייקחו אותנו למשרד או לבית המשפט להגירה ושלאחר מכן נשוחרר. אך לפני כן הוא אמר “כדאי שתשלמו לי 1000 דולר”. אמרתי לו “אוקיי” ושאלתי למה לוקחים אותנו למשרד ההגירה. הוא אמר שזה משום שהמשרד כבר יודע עלינו. הייתי בטוח שהם מתכוונים לגרש אותנו לאריתריאה. פחדתי מאוד אבל זה היה ערב ולא יכולתי להתקשר לאף אחד.

לבסוף קיבלתי להתקשר לחבריי והם יצרו קשר עם אריתראי שחי בקמפלה. הוא הגיע לבית המעצר של המשטרה ב-11:30 בלילה ודיבר עם המשטרה. הוא הסביר לי שאם היינו מועברים להגירה, הם היו מגרשים אותנו לאריתריאה. תודות לו, הם דרשו רק 800 דולר מכל אחד מאיתנו.

הוא אמר שהקצין בהגירה דרש 6000 דולר והקצין במשטרה דרש 2000, ושניהם הבטיחו שאחרי התשלום, נשוחרר תוך שש שעות. הוא שילם את הכסף וכולנו שוחררנו.

ברחתי מאוגנדה כי הבנתי שזה לא חוקי להישאר שם ושהם עלולים לגרש אותי לאריתריאה אם אוותר שם.

כיום אני בקניה. נאלצתי להיכנס באופן לא חוקי. פניתי בבקשה למעמד פליט למשרד ההגירה והרישום, מחלקת ענייני פליטים בקניה, וקיבלתי כרטיס של מבקש מקלט. כרטיס זה אינו מאפשר לי לעבוד והראיון שלי נקבע למאי 2016.

אני מאוד כועס ומתוסכל שנשלחתי מישראל בדרך הזו. אני לא מאמין שהם [רשות ההגירה] אמרו לי שאוכל להישאר ולחיות ברואנדה או באוגנדה ושהכול מאורגן. אני מתחרט על שעשיתי את הטעות והאמנתי להם.