המאבק נגד גירוש אזרחי אריתריאה וסודאן

ינואר 2018 – תכנית הגירוש והמאבק נגדה יוצאים לדרך

לאחר שנים של מאבק למען זכויות מבקשי המקלט והתעמרות בלי פוסקת של המדינה, ב-1 בינואר 2018 פרסמה רשות האוכלוסין “קול קורא למבקשי מקלט” לפיו עליהם לעזוב את ישראל תוך 3 חודשים. באותו יום מתפרסם גם “נוהל הרחקה למדינות השלישיות“. הנוהל חל על מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה שלא הגישו בקשות מקלט, שבקשתם נדחתה או שהגישו אותה לאחר יום 1 בינואר 2018. הנוהל החריג באופן זמני נשים, קטינים, בעלי משפחות וקורבנות סחר בבני אדם או החזקה בתנאי עבדות. הנוהל קבע שהחל מ- 1 בפברואר 2018, תתחיל הרשות לתת למבקשי המקלט הודעות על כך שעליהם לעזוב את ישראל תוך 60 יום ואם לא יעשו כן – ייכלאו ללא הגבלת זמן. הציבור הישראלי הביע קול צעקה חזק מאוד נגד הגירוש, החל מחודש ינואר. פורסמו עשרות עצומות ונשלחו מכתבים רבים למקבלי החלטות בבקשה לשנות את החלטת הגירוש.

במהלך חודשי פברואר, מרץ ואפריל – פעל המוקד לפליטים ולמהגרים ביחד עם עמותת א.ס.ף, ארגונים נוספים ואלפי אזרחים בכדי לעצור את הגירוש.

ינואר

ביום 1 בינואר 2018 פרסמה רשות האוכלוסין את יריית הפתיחה של תכנית הגירוש: באתר הרשות מתפרסם “קול קורא למסתננים” לפיו עליהם לעזוב את ישראל תוך 3 חודשים. באותו יום מתפרסם גם “נוהל הרחקה למדינות השלישיות“. הנוהל חל על מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה שלא הגישו בקשות מקלט, שבקשתם נדחתה או שהגישו אותה לאחר יום 1 בינואר 2018 – הוא יום פרסום הנוהל. הנוהל החריג באופן זמני נשים, קטינים, בעלי משפחות וקורבנות סחר בבני אדם או החזקה בתנאי עבדות. הנוהל קבע שהחל מיום 1 בפברואר 2018, תתחיל הרשות לתת למבקשי המקלט הודעות על כך שעליהם לעזוב את ישראל תוך 60 יום ואם לא יעשו כן – יכלאו ללא הגבלת זמן.

 

ביום 3 בינואר, במהלך ישיבת הממשלה, הורה ראש הממשלה לרשות האוכלוסין להביא “ליציאת מסתננים בהיקף גדול” ולבחון אפשרות של גירוש מבקשי המקלט תוך שימוש בכוח בשל החשש שכליאה ממושכת של מבקשי מקלט רבים, הכרוכה בעלויות גבוהות, תוביל למצוקת מקום במתקני הכליאה. באותה ישיבה הממשלה קיבלה החלטה לפיה יוקצו 150 מיליון שקלים בשנה לצורך “מענקי יציאה מרצון” וכן יוקצו תקנים נוספים לרשות האוכלוסין לצורך אכיפה כנגד מבקשי מקלט שלא יעזבו את ישראל, אכיפה כנגד מעסיקיהם ותגבור כוח האדם ביחידת הטיפול במבקשי המקלט לצורך בחינת הבקשות שהוגשו לפני יום 1 בינואר 2018 ועודן מחכות להכרעה.

בתגובה הבהירה רשות האוכלוסין וההגירה כי לא תוכל להתמודד עם גירוש המוני תוך שימוש בכוח. גם השב”ס הודיע כי אין במתקני הכליאה די מקום על מנת לכלוא את כל מי שיסרב לעזוב את ישראל.

במקביל, הודיעו אוגנדה ורואנדה כי לא חתמו על הסכמים לקלוט מבקשי מקלט מישראל, זאת בסתירה להכרזת המדינה לפיה ההסכמים תוקנו כך שיעמדו בדרישות בית המשפט העליון. בעקבות הפגנה שנערכה מול שגרירות רואנדה בהרצליה, הכחישה רואנדה פעם נוספת כי חתמה על הסכם עם ישראל המאפשר גירוש מבקשי מקלט ויצאה במסר למבקשי המקלט: אם מאלצים אתכם לעזוב – אל תבואו.

ביום 9 בינואר מטה נציבות האו”ם לפליטים בג’נבה פרסם מידע לפיו על פי מחקר עצמאי שביצעה הנציבות במחנה פליטים באיטליה, עשרות מבקשי מקלט שגורשו מישראל והגיעו לאירופה סבלו מהתעללות. הנציבות קראה לישראל לחזור בה מתכנית הגירוש והצהירה כי היא מוכנה לעבוד עם ישראל כדי למצוא פתרון התואם את הנורמות הבינלאומיות.

לנוכח מחאת התאחדות המלונאים והמסעדנים כנגד גירושם של מבקשי המקלט, עובדים חיוניים בתעשיות אלה, משרד התיירות הגיע להסכם מול אגף התקציבים במשרד האוצר לגיוס של אלפי עובדים פיליפינים ופלסטינים במטרה להחליף את מבקשי המקלט שעובדים בענף המלונאות לאור הגירוש המתוכנן. ביום 11 בינואר 2018 פורסמה החלטת ממשלה המאשרת להגדיל את מכסת העובדים הפלסטינים לענפי המסעדנות והמלונאות בהיקף של עובד פלסטיני על כל שני מבקשי מקלט שיגורשו. בכתבה שפורסמה בערוץ 10 מתוארים האינטרסים הכלכליים והפוליטיים העומדים מאחורי תכנית הגירוש ובהם הרווח של חברות כוח האדם מדמי תיווך שהן גובות מהעובדים שעתידים להחליף את מבקשי המקלט.

ביום 18 בינואר 2018 החלה רשות האוכלוסין וההגירה לערוך שימועים למבקשי מקלט ב”חולות” ולהודיע להם כי עליהם להחליט תוך 30 יום אם בכוונתם לעזוב לאוגנדה או רואנדה ואם יסרבו – יכלאו בסהרונים ללא הגבלת זמן. בין מבקשי המקלט שקיבלו הודעות גירוש היו גם ניצולי מחנות העינויים בסיני, כפי שעלה ממיפוי שערכו נציגי המוקד במתקן חולות ימים ספורים לאחר מכן.

ביום 23 בינואר 2018 הוגשה לבג”ץ עתירה על ידי 119 עותרים, בג”ץ 679/18 סיגל קוק אביבי נ’ ראש הממשלה, שבמסגרתה בית המשפט התבקש להורות למדינה להימנע מגירוש מבקשי מקלט בהתאם להסכם עם רואנדה, וזאת עד להסדרת ההסכם בחקיקה ראשית.

בעתירה נטען, בין השאר, כי בהתאם להסכם בין שתי המדינות, ישראל תשלם סכומי כסף משמעותיים לרואנדה עבור קבלת מבקשי מקלט מישראל לשטחה, ונטען שהמשטר הדיקטטורי ברואנדה עלול להשתמש בכספים אלה לצורך דיכוי פנימי של אזרחי המדינה, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בעתירה תוארו הכחשותיה של ממשלת רואנדה בדבר קיומו של הסכם להעברת פליטים מישראל אליה. כמו כן נטען כי אופיו של ההסכם והנסיבות שבהן הוא נכרת מחייבות הסדרה שלו בחקיקה ראשית, ככל שהרשויות מבקשות ליישמו.

ביום 24 בינואר 2018 הוגשה עתירה נוספת לבג”ץ, בג”ץ 733/18 אביגדור פלדמן נ’ מדינת ישראל, בה התבקש בית המשפט להורות למדינה להימנע מגירושם של “המוגדרים כמבקשי מקלט או מסתננים או פליטים או כל אדם אחר […] עד שיתברר מעבר לספק כי נשלחים הם למקום שיקבל כל פליט המצהיר על רצונו להיכנס למדינה פלונית זו וכי אותה מדינה תערוב לביטחונם האישי ולביטחון בני משפחותיהם ולביטחון רכושם, וכלכלתם בדרך של הצהרה מפורשת של מדינת היעד כי כך הדבר”.

בעתירה נטען כי בדין הישראלי קיימת לקונה ביחס לפליטים ומבקשי מקלט, ועל כן יש להימנע מגירושם נוכח חוק יסודות המשפט, לפיו במקרה של חסר בחוק יש לפנות אל “עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל”.

בד בבד יוצאים ישראלים רבים בקריאה לעצור את הגירוש: טייסים באל על מכריזים כי לא יסכימו להטיס את המגורשים, מאות רופאים פונים למנכ”ל רשות האוכלוסין בדרישה לעצור את הגירוש המהווה הפרה של שבועת הרופא, סופרים בעלי שם שלחו מכתב לכנסת ולממשלת ישראל בקריאה לעצור את תכנית הגירוש, מוסף “כלכליסט” פרסם מהדורה מיוחדת בה בכירי המשק קוראים לעצור את הגירוש וניצולי שואה קראו גם הם לנתניהו לחזור בו מהתכנית. עוד התפרסמו מכתבים ועצומות של דיפלומטים, חברי סגל אקדמי בכיר, משפטניות, אמנים, יוצרים ואנשי רוח, קולנוענים, אנשי תקשורת, מנהלי בתי ספר, תלמידי תיכון, מחנכים ומחנכות, תושבי תל אביב, אדריכלים, מתכננים ואנשי סביבה, אנשי מוסיקה קלאסית, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ועוד.

ביום 25 בינואר 2018 פנתה עמותת “רופאים לזכויות אדם” למנכ”ל משרד הבריאות בדרישה לשלול את רישיונו של פרופסור שלמה מור יוסף, מנכ”ל רשות האוכלוסין וההגירה ורופא במקצועו, בשל מעורבותו בתכנית הגירוש.

לקראת סוף חודש ינואר מתפרסם מחקר שנערך על ידי שלוש חוקרות בתחום ההגירה – שחר שוהם, ליאת בולצמן וליאור בירגר, המביא את עדויותיהם של מגורשים מישראל לאוגנדה ורואנדה אשר הצליחו לחצות את הים התיכון ולקבל מקלט באירופה. ממחקרן עולה בבירור: ההבטחות שנתנה מדינת ישראל הן בבית המשפט והן בפני העוזבים “מרצון” – לא התקיימו. במקום גישה לבקשת מקלט וקבלת אישורי עבודה, לאחר נחיתתם תעודות המעבר שניתנו להם בישראל נלקחו מהם. לאיש מהם לא ניתנה גישה לבקשת מקלט. כשהם חסרי מסמכים, חשופים למעשי שוד, איומים וכליאה, הם נאלצו להמשיך למסע רווי סכנות במסגרתו חצו את דרום סודן, סודן ולוב, בחיפוש אחר מקלט. בדרך היו חשופים לסחר בבני אדם, כליאה, סכנת החזרה בכפייה לאריתריאה, תנאים קשים של הרעבה, אלימות, ועבדות במחנות העינויים בלוב, וכן חצייה מסוכנת של הים התיכון מלוב לאירופה. הם תארו מסע שסכנת מוות מרחפת מעליו. רבים מהם היו עדים בדרך למקרי מוות, בהם גם אנשים אשר עזבו את ישראל “מרצון”.

 

פברואר

פעולות המדינה והתגובה המשפטית

4 בפברואר – רשות האוכלוסין וההגירה מתחילה לחלק לראשונה הודעות גירוש למבקשי מקלט מחוץ למתקן “חולות”. מבקשי המקלט מקבלים הזמנה לשימוע והודעה כי עליהם לעזוב את ישראל תוך 60 ימים שלאחריהם לא תחודש יותר אשרתם והם ייכלאו ללא הגבלת זמן.

5 בפברואר – מתקיימת ישיבה מסווגת בוועדה לענייני ביקורת המדינה בנושא ההסכמים הבינלאומיים בנושא הפליטים. לאחר הישיבה, סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, הודיעה כי ההסכמים לא עומדים בדרישת בג”ץ וכי אין לישראל אפשרות לפקח על מצבם של המגורשים ולהבטיח את שלומם.

18 בפברואר – מבקשי המקלט הראשונים נכלאים בכלא “סהרונים” לאחר שסירבו לעזוב את ישראל בתום 30 הימים שניתנו להם. בעקבות זאת פתחו מבקשי המקלט הכלואים ב”חולות” בשביתת רעב לאות מחאה והפגינו מול כלא “סהרונים”.

28 בפברואר – ראש מינהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין, יוסי אדלשטיין, מבהיר בראיון כי הגירוש יתקיים בשלבים. הקבוצות שהוחרגו מהשלב הראשון של תוכנית הגירוש, עשויות להיות מגורשות בשלבים מאוחרים יותר. עוד הוא אומר כי לא יאפשרו לאנשים להישאר בכלא “סהרונים” ללא הגבלת זמן וכי יגרשו בכפיה את מי שיסרב לעזוב.

 

הציבור מתגייס

2 בפברואר – אירוע חלוקת פלריגים בתל אביב. כ-100 פעילים של המוקד ועמותת א.ס.ף יצאו לרחבי תל אביב לתלות שלטים נגד הגירוש במרפסות ושטחי ציבור.

7 בפברואר – אלפים יצאו להפגין מול שגרירויות רואנדה בישראל ובעולם. בתגובה הצהיר סגן שרת החוץ של רואנדה כי ארצו לא תקבל מבקשי מקלט שיגורשו בניגוד לרצונם.

17 בפברואר – אירוע הסברה ארצי. קרוב ל-200 פעילים פתחו עמדות הסברה בכל הארץ: אילת, באר שבע, הרצליה, חיפה, ירושלים, כפר סבא, כרמיאלֿ, מבשרת ציון, משגב, נהריה, עין שמר, עפולה, פרדס חנה, צומת בית קמה, קצרין, ראש העין, ראשון לציון, רמת ישי ותל אביב. בערים הגדולות נפתחו מספר מוקדים. כתוצאה מהפעילות הארצית המשותפת של המוקד, א.ס.ף, עוצרים את הגירוש ו״עומדים ביחד״,  כ-1000 א/נשים מצטרפים למאבק.

22 בפברואר – ״לילה נגד הגירוש״ – מועדונים וברים בתל אביב וירושלים עורכים אירועי התרמה למאבק בגירוש.

24 בפברואר – הפגנת דרום תל אביב נגד הגירוש – בהובלת ״דרום תל אביב נגד הגירוש״ ובשיתוף עם ״עומדים ביחד״. 20 אלף איש הגיעו להפגין ברחוב לוינסקי והצהירו: “בעד דרום תל אביב, נגד הגירוש”.

 

מרץ

פעולות המדינה והתגובה המשפטית

1 במרץ – מומחים מטעם האו”ם מפרסמים קריאה משותפת לעצור את תכנית הגירוש. בהצהרתם הם קובעים כי מתווה הגירוש מהווה הפרה של דיני זכויות האדם ושל דיני הפליטים במשפט הבינלאומי.

12 במרץ – התקיים דיון ראשון בבג״ץ בשתי העתירות שהוגשו בחודש ינואר. בדיון טענה המדינה כי ההסכמים הקודמים עם המדינות השלישיות, שאושרו בפסק הדין בעניין צגטה ושבהם נדרשה הסכמה כתנאי לקליטה של מבקשי מקלט, עודכנו, ושכעת ניתן להרחיק גם בכפייה.

*בית המשפט הורה למדינה למסור את עמדתה בשאלת מתן צו ביניים להקפאת הגירוש וכן בשאלה האם החיסיון שהוטלעל ההסכמים הקודמים תקף גם לגבי ההסכמים החדשים.

14 במרץ – מתקן “חולות” נסגר ומבקשי המקלט שנכלאו בו ולא קיבלו הודעות על גירוש למדינה שלישית – שוחררו.

15 במרץ – בית המשפט נתן צו ארעי האוסר על גירוש מבקשי מקלט למדינות שלישיות עד להחלטה אחרת. למרות שלא ניתן היה לגרש את מבקשי המקלט, רשות האוכלוסין וההגירה לא שחררה את העצורים שהוחזקו לצורך גירושם.

22 במרץ – שורה של ארגוני זכויות אדם, וביניהם המוקד לפליטים ולמהגרים, הגישו עתירה לבג”ץ בה ביקשו להימנע מלדרוש ממבקשי מקלט לעזוב לאוגנדה ורואנדה; ולחילופין – להימנע מכליאתם של מי שמסרבים לצאת לאוגנדה או רואנדה; וכן לאפשר לכל מי שנדרש לצאת לאוגנדה או לרואנדה לעיין בהסכמים שנחתמו עם שתי המדינות, המכחישות את קיומם של ההסכמים.

 

הציבור ממשיך להתנגד

5 במרץ – סקר שערכה הטלויזיה החברתית מצביע על מה שכולם כבר ידעו: רוב תושבי דרום תל אביב מתנגדים לגירוש מבקשי המקלט בטרם נבדקו בקשותיהם למקלט וכי מי שנשקפת לו סכנה בארצו – ראוי שיקבל הגנה בישראל.

9 במרץ – מאות יוצאות ויוצאים לצעוד לכבוד יום האישה הבינלאומי נגד הגירוש ובעד שיקום השכונות -בהובלת ״דרום תל אביב נגד הגירוש״. גם ילדים ובני נוער יצאו לצעוד במחאה על גירוש מבקשי המקלט.

12 במרץ – לקראת סגירת מתקן חולות צלמי קולקטיב אקטיבסטילס מקימים תערוכת רחוב המציגה 200 פורטרטים של הכלואים בחולות,  חלקם אף נכלאו בסהרונים, בשדרות רוטשילד וברחוב יהודה הלוי בתל אביב.

16 במרץ – אירוע הסברה ארצי. המוקד וא.ס.ף חוברים לתנועת״עומדים ביחד״ ו״עוצרים את הגירוש״, ומקימים דוכני הסברה על מנת להזמין את הציבור להצטרף למאבק. הדוכנים הוקמו במוקדים בכל הארץ: באר שבע, הרצליה, חיפה, ירושלים, כרמיאל, כפר סבא, מבשרת ציון, נהריה, עמק חפר, עפולה, פרדס חנה, צפת, קריית מוצקין, קריית טבעון, ראשון לציון, רמת ישי, רמת גן ותל אביב.

24 במרץ – הפגנה בכיכר רבין הפגנה בהובלת תנועת “עוצרים את הגירוש” בשיתוף פעולה עם “דרום תל אביב נגד הגירוש”, א.ס.ף והמוקד. 25 אלף איש הצהירו ״ישראל נגד הגירוש״.

 

אפריל

פעולות המדינה והתגובה המשפטית

2 באפריל – בשעות אחר הצהרים ראש הממשלה ושר הפנים כינסו מסיבת עיתונאים, שבה הודיעו כי רואנדה נסוגה מן ההסכם להרחקה בכפייה של מבקשי מקלט לשטחה, וכי הגיעו להסכם עם נציבות האו”ם לפליטים. בהתאם להסכם עם הנציבות אמורים היו כ-16,000 מבקשי מקלט לקבל תושבות ארעית בישראל  , וכ-16,000 מבקשי מקלט אחרים אמורים היו להיקלט במדינות “מערביות” כל זאת תוך פרק זמן של חמש שנים. במסיבת העיתונאים נמסר גם שהרשויות יפעילו תכנית לפיזור ברחבי ישראל של מבקשי המקלט שבדרום תל אביב, ושהכסף שייחסך בגין ביטול הכליאה והגירוש יושקע בשיקום דרום תל-אביב. עוד נמסר במסיבת העיתונאים שתוקם מנהלת לשיקום דרום תל-אביב. נציבות האו”ם לפליטים פרסמה הודעה לתקשורת אודות ההסכם לאחר מסיבת העיתונאים.

באותו היום, בשעות שלאחר מסיבת העיתונאים, נשמעה ביקורת של חלק משרי הממשלה על ההסכם עם נציבות האו”ם לפליטים. בשעות הערב ראש הממשלה העלה סרטון לעמוד הפייסבוק שלו, שבו הסביר מדוע קידם את ההסכם.

פחות משלוש שעות לאחר מכן, ראש הממשלה פרסם הודעה נוספת בפייסבוק, בה הודיע כי הוא קשוב לציבור ולכן הוא משעה את ההסכם עם נציבות האו”ם לפליטים עד שיפגש עם נציגי דרום תל-אביב ויביא את ההסכם לבחינה מחודשת.

3 באפריל – ראש הממשלה פרסם בפייסבוק הודעה שבה מסר כי החליט לבטל את ההסכם עם נציבות האו”ם לפליטים וכי ימשיך לפעול להוצאת ה”מסתננים” מישראל. נתניהו ממשיך ומודיע כי הוא יפעל לפתיחה מחדש של מתקן “חולות” ולקידום חקיקה של “פסקת התגברות” אשר תאפשר לחוקק מחדש חוקים שנפסלו על ידי בג”ץ.

4 באפריל – יצא שליח מיוחד לאוגנדה כדי לקבל עדכונים, שבכפוף להם היועץ המשפטי לממשלה יכריע אם ניתן לגרש מבקשי מקלט לאוגנדה. נמסר כי השליח אמור למסור עדכונים באותו היום, ובית המשפט התבקש להתיר למדינה להגיש הודעה נוספת עד למחרת היום.

5 לאפריל – המדינה הגישה הודעה נוספת בה נמסר שהחלק הארי של הבירורים שהשליח המיוחד לאוגנדה מקיים הושלם והיועץ המשפטי לממשלה סבור שיש הסתברות גבוהה להתקיימות התנאים הדרושים להרחקה לאוגנדה, אך נדרש פרק זמן קצר נוסף, ונטען שאין מקום להורות על שחרור העצורים מהכלא.

במקביל, אוגנדה הכחישה את קיומו של ההסכם ואת המגעים עם ישראל.

10 באפריל – בעקבות החלטה של בית המשפט בעניין זה, התקיים דיון בעתירות. לקראת הדיון שלחו 50 משפטנים מומחים בדיני פליטים מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בטענה כי תכנית הממשלה לגרש את מבקשי המקלט מסודן ומארתריאה מהווה הפרה חמורה של דיני הפליטים וזכויות האדם וקראו למדינת ישראל להימנע מביצוע הגירוש ולשחרר לאלתר את מבקשי המקלט העצורים בשל סירובם לעזוב. בדיון בבג”ץ באותו היום, הפרקליטות הוסיפה לטעון שנחתם הסכם מעודכן עם אוגנדה, ושקיימת הסתברות גבוהה להרחקה לאוגנדה.

באותו היום קבע בית המשפט, שאם עד יום 15 באפריל בשעה 12:00 היועץ המשפטי לממשלה לא יאשר שההסכם עם “המדינה השלישית השנייה” (אוגנדה) וההסדרים לביצועו מקובלים עליו – ישוחררו מי שעצורים בשל סירובם להיות מגורשים. כמו כן נקבע בפסק הדין שהצו הארעי האוסר על גירוש יוסיף ויעמוד בתוקפו למשך 14 ימים נוספים והעתירות נמחקו. בפסק הדין בית המשפט ציין שהוא רואה בחומרה את העובדה שהמדינה לא יידעה את בית המשפט שכבר במועד הדיון הראשון, ביום 12 במרץ, הסתבר שהתעוררו קשיים בהסדר עם “המדינה השלישית הראשונה” (רואנדה).

16 באפריל – המדינה הגישה לבג”ץ הודעה, בה נכתב כי טרם נחתם עדכון להסכם עם אוגנדה וזאת בניגוד להודעתם על מצב ההסכמים מה-5 לאפריל. עוד נמסר שבהעדרו של הסכם, מתוך 214 העצורים שהוחזקו במתקן “סהרונים”, שוחררו כולם למעט 8, המוחזקים במשמורת בשל סיבות אחרות.

על אף הודעת המדינה והיעדר האפשרות לגרש את מבקשי המקלט בכפיה, המשיכה רשות האוכלוסין וההגירה לערוך למבקשי המקלט שימועים ולדרוש מהם לעזוב ל”מדינות השלישיות” תוך 60 יום. מי שתם מניין הימים שהוקצו להם על מנת לעזוב את ישראל – אשרתם לא חודשה ובמקרים רבים הם אף נותרו ללא תעודה מזהה.

24 באפריל – המדינה הגישה הודעת עדכון במסגרת העתירה שהוגשה בחודש מרץ 2018 על ידי ארגוני זכויות אדם וביניהם המוקד. בהודעתה עדכנה המדינה שהחל ביום 17 באפריל משרד הפנים חדל מעריכת שימועים בהתאם לנוהל ההרחקה למדינות שלישיות, וכי לפי חוות דעתה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה החלטות ההרחקה שכבר ניתנו בטלות. עוד נמסר ש”מסתננים” שתקופת רישיון הישיבה שלהם הסתיימה בהתאם למועד שבו היה עליהם לצאת למדינה שלישית – רישיונות הישיבה שלהם יחודשו לפרק זמן של 60 ימים כפי שהיה נהוג לפני נוהל ההרחקה. כמו כן נמסר שאפיק היציאה מרצון יימשך, וכי בהגיע “מסתנן” לחדש את רישיונו יוצע לו לפנות ליחידה לעזיבה מרצון לצורך יציאה למדינה שלישית, מבלי להתנות בכך את חידוש רישיונו.

למרות ביטול תכנית הגירוש בכפיה, ממשיכות הרשויות לגרש מבקשי מקלט “מרצון”: זהו הגירוש השקט שנמשך עד היום. מטרת הרשויות היא להביא את מבקשי המקלט לסף יאוש עד אשר לא תשאר להם עוד ברירה אלא לחתום על “הסכמתם” לגירוש. מדיניות הממשלה כוללת מיסים והיטלים המקשים על העסקת מבקשי המקלט ומדרדרים אותם לעוני; אי מתן החלטות בבקשות המקלט שלהם במשך שנים ארוכות או מציאת אמתלות לדחייה גורפת של בקשותיהם באופן שאינו עומד במחויבויותיה של ישראל לאמנת הפליטים; אי מתן מעמד וזכויות תוך השארתם במעמד מוחלש ופגיע ללא אפשרות להתפתח ולהתקדם, לקבל שירותי רווחה ובריאות, או שירותים סוציאליים אחרים; חקיקה המאפשרת כליאה ממושכת של מבקשי המקלט במתקני כליאה שהוקמו לצורך כך; וכן איום מתמיד מפני גירוש עתידי וחיים בצל הלא נודע.