מחזור ט”ז בביאליק רוגוזין אומר שלום / סיגל רוזן

כבשנים קודמות, גם השנה קיבלתי הזמנה לטקס הסיום של כיתות י”ב מג’לאל טוחי, המנהל הנערץ של בית הספר ביאליק רוגוזין.

הלכתי במחשבה לדבר עם כמה אימהות על סדנת התקשורת שהמוקד לפליטים ולמהגרים מתכנן באוגוסט הקרוב. לא השקעתי כל מחשבה נוספת במי שאפגוש שם.

עם כניסתי לבית הספר הציפו אותי פנים רבות ומוכרות: פניהן המאירות של המורים, המורות והיועצות המסורות, פניהן של נשות הקהילה הפיליפינית, הדרום אמריקאית והמערב אפריקאית, נשים אמיצות שמסייעות בהתנדבות זה שנים ארוכות לבני ובנות הקהילה. היו גם פנים נוספות, שלקח לי זמן לזהות משום שהעיניים, זרחו עתה מאושר וגאווה, מעל חיוך רחב, בפנים שנצרבו בעבר הרחוק בזכרוני כשהן דומעות וכואבות.

ג’לאל המנהל הזכיר את שמי בנאומו וגרם לעיניים זורחות נוספות להינעץ בי, עיניים שהעלו זכרונות נוספים. לא חשבתי על כך עד לאותו רגע, אבל הילדים שמסיימים היום י”ב שנות לימוד, נולדו לפני 18 שנים, יחד עם מנהלת ההגירה שהוקמה בספטמבר 2002. התלמידים האלו נולדו בשנים 2002 – 2003, תקופה אפלה בה התווספו לתשעה שוטרי היל”ז (“היחידה לליווי זרים”), עוד 400 שוטרים נוספים. את תשעה שוטרי היל”ז, שהיו מופקדים עד לאותה עת על איתורם ומעצרם של מהגרים “שוהים שלא כדין”, הכרנו בשמותיהם, כי הם היו כה מעטים. יעקב גנות הנחוש והחרוץ, נשלף מהפיקוד על משמר הגבול כדי לפקד על היחידה החדשה. בנוסף ל – 400 שוטרים, קיבל גנות מממשלת אריאל שרון 200 מיליון ש”ח ואור ירוק לגרש את כל “הזרים” מהארץ.

כל זה ארע שנה לאחר שילדתי בשבוע 22 להריון בן שנפטר לאחר ארבעה ימים, משום שנולד בטרם עת. בדיעבד הבנתי שהיו סימנים מקדימים לכך שהוא מבקש לצאת, אבל הייתי עסוקה מכדי לשים לב. היה זה עשור לפני שהוקם בישראל הכלא הראשון לילדי מהגרים ולכן עצרו שוטריו החרוצים של גנות בעיקר גברים, כשהם מותירים מאחור לא מעט נשים בהריון מתקדם. לעיתים ההריון היה כה מתקדם שגם לו רצו אותן נשים, לא יכלו להצטרף לבני זוגן לטיסה. חלקן היו מטפלות בזאטוט נוסף, או שניים. ראיתי אותן מתרוצצות מבוהלות מהמשרד שלנו, לעבודה, להביא חפצים לאב שבכלא, לאסוף מסמכים בתקווה להביא לשחרורו ונחרדתי מהמחשבה שגם הן תאבדנה תינוק.

ברור לי שהחוויה האישית שלי היא שגרמה לי להזניח באותה תקופה את ניהול המוקד לפליטים ולמהגרים ולהשקיע את מירב זמני ומרצי בייצוגם של האבות בפני בית הדין בכלא כדי לשחררם ממעצר, לפחות עד הלידה. לעתים גם הצלחתי. ברב המקרים, האב גורש מהארץ או שעדיין היה כלוא כשאשתו כרעה ללדת. כך מצאתי את עצמי, פעם אחר פעם, אוספת בלילות נשים כמעט זרות לי, למחלקת היולדות בבית חולים איכילוב. שם, אחרי ויכוחים קשים עם אנשי הרישום אודות התשלום, ליוויתי אותן ברגעים שבעיני נדמו כמשמעותיים והאינטימיים בחייהן. לעיתים קרובות מידי אותן הנשים, ילידות הפיליפינים, מערב אפריקה או דרום אמריקה, לא דיברו כלל עברית וניסו לשווא לתקשר באנגלית עם צוות רפואי מסור ומחויב, גם אם עייף, שמורכב כולו מעולי בריה”מ. מצאתי את עצמי מתרגמת פעם אחר פעם את הנחיות הצוות ובקשות היולדות במהלך הלידה. חשבתי שזה נורא שהן נאלצות להסתפק בנוכחותי. הזדעזעתי מאטימות מקבלי ההחלטות, שהחליטו על מעצר וגירוש האבות מבלי לתת דעתן למצוקתן של אותן נשים, שיולדות ללא כל תמיכה משפחתית, בארץ שאת שפתה אינן דוברות, ללא ביטוח רפואי, וללא כל סיוע מהרשויות.

ברב המקרים הקשר עם אותן הנשים נותק זמן קצר לאחר מכן וברור לי מדוע. על אף השמחה על התינוק שהצטרף למשפחה, התווספה לתשישות הפיזית המתלווה ללידה גם חרדה אדירה מפני גידולו של התינוק בהיעדר האב. היה ברור לאותן נשים שתאלצנה לחזור מיד לעבודה, לפרנס את התינוק החדש, במקביל למשלוח כספים למחייתו של האב שגורש למדינה מתפתחת זו או אחרת. כל זאת, במקביל לגידולו וחינוכו של אותו תינוק, שהיה לעיתים אח קטן לזאטוט בן שנה או שנתיים. אני, נחמדה וחביבה ככל שהייתי, נכנסתי לחייהן בעקבות פגישה עם בני זוגן בכלא, והיוותי זיכרון מתמיד לתקופה אפלה וגדושת חרדות, שביקשו בכל מאודן לשכוח.

אחדות מאותן אימהות, אלו שהשאירו זאטוטים למשמורת אצל השכנה כשילדו בשנים 2002 ו – 2003, זכו במעמד חוקי בישראל כבר בעקבות החלטת הממשלה החד פעמית משנת 2006, שהעניקה לילדיהן הבוגרים יותר מעמד קבע ולהן מעמד זמני. נשים שילדו את בכוריהן רק באותן שנים, נאלצו לחיות בחרדות מפני מעצר וגירוש עד להחלטת הממשלה החד פעמית השנייה, בשנת 2010.

אני מקשיבה למנהל ג’לאל שמספר בגאווה לבאי האירוע על 82 אחוזי הזכאות לבגרות בקרב ילדי בית הספר, הרבה מעל 74 אחוזי הזכאות בתל אביב כולה, ובכל הארץ. ג’לאל מספר על בוגרי בית הספר שמתגייסים לצה”ל ומתלבטים אם להתנדב לשנת שירות קודם לכן. אני מסתכלת על האימהות שמצלמות את האירוע בטלפונים הניידים, מהם ניבטים דמויותיהם של הצופים המצטרפים אלינו לאירוע ממדינות רחוקות. אני חושבת על המאמצים והמשאבים האדירים שהשקיעה המדינה בגירושם מהארץ של רבים מהאבות של הילדים האלו וכמה קלה ונעימה יותר הייתה דרכם אלמלא נאלצו להיפרד מאבותיהם ואלמלא נאלצו אימותיהם לפרנס אותם בגפן.

“רצינו עובדים – קיבלנו בני אדם” תאר כה יפה הסופר השוויצרי מקס פריש את המצב במדינות מפותחות רבות. מדינת ישראל ממשיכה להביא גם בימים אלו עוד ועוד מהגרי עבודה. כיום עובדים כחוק בישראל 98,000 מהגרי עבודה, מהם למעלה מ – 12,000 עובדים בישראל כחוק יותר מעשר שנים(!).

אני מסתכלת על בוגרי י”ב העליזים שאחדים מהם היכרתי כפעוטות ומאושרת על שאמותיהן בחרו להישאר עמנו כאן, להשתתף במאמצינו הבלתי נלאים לשכנע את מקבלי ההחלטות שמהגרי ומהגרות העבודה הם בני אדם, כמאמרו של פריש. אני משוכנעת שבסופו של דבר נצליח. לא יתכן שנמשיך במשך שנים כה רבות להזמין אותם לעבוד כאן, נאפשר ונאשר את שהייתם החוקית במשך עשור ואף יותר ואז נגרש אותם רק משום שהעזו, כמעשה בני אדם, להתאהב ולהביא ילדים לעולם.