ניצול רצח העם מדרפור: “לא יכול לחזור לעוד כלא”

כתבה: סיגל רוזן

אדם (שם בדוי), ניצול רצח העם מדרפור, חי בישראל זה תשע שנים. בתחילת 2008 הוא לא קיבל תעודת זהות עם כל חבריו הדרפוריים, עקב מחדלי רשות ההגירה. משמצא עבודה גם עם המעמד הרעוע של “משוחרר בתנאים מגבילים”, ויתר על הנסיעות החוזרות ונשנות למשרד הפנים בלוד והסתפק במעמד שקיבל. עתה משזומן לחולות, הרגיש שאינו יכול לעמוד עוד בחזרה אל הכלא. משהוצע לו לעזוב את הארץ, הסכים לעזוב לכל מדינה שאינה סודאן. אך התור לעוזבים “מרצון” ארוך ורשות ההגירה לא מאפשרת לעומדים בתור להמשיך בחייהם. אדם נאלץ להסתתר עד שיגיע מועד עזיבתו את הארץ לעוד מדינה שאינו מכיר, לעוד מדינה בה הוא מקווה למצוא מקלט וכלל לא ברור אם ימצא.

אדם עוד לא בן 30 אבל רב חייו הוא מחפש מקלט. מחפש ואינו מוצא. מדרפור מולדתו נמלט עוד בהיותו בן 14. “הייתי ילד” הוא מספר “אבל הם חשבו שאני עוזר למורדים ושמו אותי בכלא. בכלא עשו לי את זה!” הוא מספר ומראה את רגלו המעוותת (תמונה קשה לצפייה) שלא עמדה בעינויים הקשים. “כשיצאתי מהכלא פחדתי שיעצרו אותי שוב וברחתי למצרים. במצרים, גם צריך כל הזמן להיזהר כי יש אנשים מהממשלה של חארטום. אחרי מה שקרה במוסטפא מחמוד, עצרו את כולנו” מספר אדם בהתייחסו להפגנת הפליטים הסודאנים בגן מוסטפא מחמוד מול נציבות הפליטים בקהיר, הפגנה שפוזרה באלימות רבה על ידי המשטרה המצרית בסוף דצמבר 2005. בעת פיזור ההפגנה נהרגו 27 מבקשי מקלט והמונים נפצעו ונעצרו. “בגלל שהייתה לי תעודת פליט כחולה, האו”ם שחררו אותי מהכלא המצרי ממש מהר, תוך שבוע בערך, אבל היה לי שם מאד קשה בכלא. הבנו שמצרים זה לא מקום שאפשר לקבל בו הגנה, שחייבים לחפש מקום אחר”.

אדם לא ידע דבר על ישראל, רק ידע שאינו יכול להישאר במצרים. הוא הלך במדבר, חצה את הגבול לישראל בתחילת שנת 2006 והיה מראשוני הפליטים הדרפורים שנכנסו לישראל. עם הגיעו לגבול, המתין אדם לחיילי צה”ל שאספו אותו והעבירו אותו לאוהלי כלא קציעות. “בכלא בישראל לא היכו אותנו ולא עינו אותנו, אבל כלא זה כלא. הייתי שם שנה וחודש וכולנו רצינו להשתחרר מהכלא” מספר אדם. במרץ 2007, לאחר מאמצים רבים, הצליחו פעילי המוקד לפליטים ולמהגרים לשחרר את אדם וחבריו מדרפור, לחלופת מעצר בפרדס שבין מושב תלמי אליעזר לשכונת נווה אליעזר בחדרה. הוא הועסק שם בעבודות חקלאות יחד עם חברים נוספים מדרפור ונאסר עליהם בצו בית הדין לעזוב את הפרדס בו התגוררו.

גם בפרדס בחדרה לא מצא אדם מקלט. בסוף יולי 2007, פרצו פקחי עיריית חדרה למתחם המגורים של הקבוצה, בהוראת ראש העיר, העירו את אדם ואת 17 חבריו לחלופת המעצר, העלו אותם על אוטובוס שהשאירם בגן הפעמון בירושלים. בבוקר המחרת, בעוד ראש עיריית חדרה מבהיר לאמצעיי התקשורת שגירש את “המסתננים” כי “חדרה זה לא פח הזבל של המדינה“, פעילי המוקד הודיעו על הגירוש ליועץ המיוחד לשר הביטחון דאז, עו”ד אלעד אזר, שתוך יומיים אישר את שחרור הקבוצה מחלופת המעצר בפרדס בית אליעזר לתל אביב.

חודשיים מאוחר יותר, החליט ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט על מתן מעמד של תושב ארעי ל-500 פליטי דרפור ששהו באותה עת בישראל. אדם האמין שגורלו עומד להשתנות ושהוא עומד, לראשונה מזה שנים ארוכות, לחוש שלווה וביטחון. חבריו של אדם אכן קיבלו מעמד של תושב ארעי בינואר 2008 אך הוא זומן מידי חודש למשרדי רשות ההגירה בלוד ושמע פעם אחר פעם שבביקורו הבא יקבל את תעודת הזהות המיוחלת. כעבור מספר חודשים, משחש בטוח במקום עבודתו ולא ראה הבדל משמעותי בין אשרת השחרור בתנאים מגבילים שבידיו לבין אשרת התושב ארעי שקיבלו חבריו, הפסיק להטריד את עצמו ואת פקידי רשות ההגירה בלוד וניסה להמשיך בחייו.

במרץ 2014 נודע לאדם שאפשר להגיש בקשת מקלט במשרד הפנים. “לא הבנתי מה פתאום צריך להגיש בקשת מקלט. האו”ם כבר בדק אותי ואני כבר קיבלתי מעמד פליט במצרים. איך שנכנסתי לישראל בתחילת 2006 אמרתי להם שאני פליט מדרפור. גם באו”ם בישראל אמרתי שאני פליט. עכשיו אני צריך להגיד שוב? אבל אמרו לי שאני צריך למלא ניירות, אז מילאתי שוב ניירות ונתתי למשרד הפנים. לא יודע מה עושים עם הניירות שלנו, אבל לא אמרו לי שום דבר על הבקשה שלי עד עכשיו”.

תזכורת כואבת למעמדו השונה קיבל אדם בחודש שעבר עת הגיע, כמידי חודש – חודשיים, לחדש את אשרתו. הוא זומן למתקן חולות. “ידעתי מה זה חולות” מספר אדם “כל החברים שלי כבר עברו לשם, חלק אמרו שהם לא יכולים יותר כלא ונסעו לאפריקה. אבל אפילו שכל החברים שלי עברו לשם, אני מרגיש שאני לא יכול ללכת לשם. לא יכול עוד פעם כלא. אפילו שאין מכות בכלא בישראל, זה מזכיר לי את המכות בכלא בסודאן, בכלא במצרים. אני לא יכול ללכת לכלא בעצמי. אם יתפסו אותי ואין ברירה, אני אלך לאן שיגידו לי, אבל אני לא חוזר בעצמי לכלא. אמרתי לאנשים במשרד הפנים שהם אמרו שיתנו לי תעודת זהות, ושאני לא יכול לחזור לכלא, אמרתי להם שהייתי המון זמן בכלא. הם אמרו לי שזה כבר נגמר. שלא נותנים יותר תעודת זהות בישראל. שעכשיו צריך ללכת לחולות או לסודאן. אם אני חוזר לסודאן זה הסוף שלי. הם אמרו לי ‘אפשר אוגנדה’, אז אמרתי ‘בסדר’. אני לא מכיר אף אחד שם, אבל גם בישראל לא הכרתי אף אחד. אני קצת מפחד לנסוע לאוגנדה, אבל אני יותר מפחד לחזור לכלא”.

כשנודע לאדם שנציג משרד הפנים לוקח את מסמכי הנסיעה של הפליטים הנוסעים לאוגנדה עם הגיעם לשדה התעופה שם ושהם נותרים ללא מסמכים ומזהים, הוא נבהל ופנה למוקד לפליטים ולמהגרים בתקווה שיצליח למנוע את מעצרו בחולות מבלי להיוותר נטול מסמכים והגנה בעוד מדינה זרה. אדם עדיין מתכוון לעזוב לאוגנדה כשיגיע תורו, אך תור המבקשים להימלט מישראל לאוגנדה הולך ומתארך ואילו הרישום עצמו אינו מגן בפני מעצר על אלו הממתינים לתורם במשך חודשים ארוכים. “מחכים בחולות” הסבירו לאדם הפקידים.

פעילי המוקד פנו בבקשה מטעמים הומניטאריים לרשות ההגירה, הזכירו את העינויים שעבר אדם בסודאן עוד בהיותו ילד, את תעודת הפליט שלו ממצרים, את מחדלי הרשות שהביאו לכך שהוא אינו נושא תעודת זהות, שלו הייתה בידו, לא היה נאלץ עתה לעזוב לחולות. פניית המוקד וכן מספר תזכורות נותרו ללא מענה ואילו אדם ממשיך להסתתר ולקוות שלא ייעצר. כשמבקשים מאדם להעז ולהסתכל מעט יותר רחוק, תקוותיו גדלות אך במעט: הוא מקווה לא רק להפסיק להסתתר אלא גם להפסיק לברוח, למצוא מקום בו יוכל להקים משפחה, לעבוד, פשוט לחיות מבלי לחשוש שיישלח פעם נוספת לעוד כלא.