גאים להציג: מבקשי חיים

בחודשים שבין סוף 2018 לתחילת 2019, איימה המדינה לגרש את קהילת מבקשי המקלט הקונגולזים מישראל. העבודה המאומצת שלנו לצד הקהילה עצרה את התוכנית הזאת, ומאז נותרנו בקשר קרוב עם הקהילה הקטנה של מבקשי המקלט מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. כדי לחנוך את פרויקט מבקשי חיים, אנחנו רוצים להכיר לכם את טון טון, עיתונאי ומוזיקאי קונגולזי, שהתראיין לפרויקט. טון טון נאלץ לנוס ממולדתו ב-2015 והוא חבר חדש יחסית בקהילת מבקשי המקלט בישראל.

“קוראים לי טונטון. אני מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, קונגו-קינשאסה, ואני חי בישראל כבר ארבע שנים. עזבתי לבד, כי חשבתי שהבעיות שמשפחתי סבלה מהן התעוררו באשמתי. לרוע המזל, אחרי שעזבתי המצב הדרדר עוד יותר, וגם הם נאלצו לעזוב. בקונגו, הייתי עיתונאי. ידוע שבעשור האחרון, קונגו הייתה אחד המקומות המסוכנים ביותר לעיתונאים, ולכל מי שמאמין בזכויות אדם. התחלתי לפחד כשהתנקשו באחד המנטורים שלי, זכרו לברכה. עד היום אף אחד לא יודע מי רצח אותו, אבל כולם יודעים למה.

מנהל תחנת הרדיו שעבדתי בה בא אלי יום אחד ואמר לי שאני צריך ליישר קו עם התעמולה הרשמית, או להפסיק לעבוד. הקולגות שלי ואני בחרנו להמשיך לדבר על זכויות אדם, אז מצאנו לנו תחנת רדיו אחרת, קטנה יותר. החלטנו לשדר תכנית מוזיקה שבה אנשים יוכלו להפגין את הכישרון שלהם, בלי לוותר על ההתייחסות לזכויות אדם. הפקנו תחרות מוזיקה שנתית, שהמסר שלה היה המאבק למען זכויותינו. הנושא בשנה הראשונה היה שלום ופיוס. בשנה השנייה – כבוד לזכויות האדם. בשנה השלישית הנושא היה אלימות מינית נגד נשים. זה היה מה שמשך את תשומת הלב של גורמי השלטון למה שעשינו, והם לא אהבו את זה. זה היה השלב שבו התחלתי לקבל הודעות מוזרות, שהזכירו את אשתי ובתי הבכורה. דיווחתי למשטרה – אבל המשטרה לא דואגת להגן על אנשים ולעזור להם כמו שהיא אמורה.

החיים בישראל לא קלים… אבל הם לא רעים. אני תמיד שומע אנשים מתלוננים, ובצדק, שלמדינת ישראל ממש לא אכפת מפליטים. פעם חשבתי שבכל מקום בעולם שתגיע אליו כפליט, אם תספר את הסיפור שלך לרשויות, תקבל מעמד. אבל ישראל לא נותנת כלום. אני חושב שרוב הישראלים לא רואים בנו פליטים ולא רוצים אותנו כאן. הייתי רוצה לומר להם שאנשים לא עוזבים את ארצותיהם בשביל אוכל או כסף. אנחנו עוזבים כדי להישאר בחיים. אם הישראלים היו מקדישים לכך יותר מחשבה, הם היו מתייחסים אלינו בצורה קצת יותר אנושית”.

צילום: פאנג גליז

כמו כל מבקשי המקלט שהשתתפו בפרויקט מבקשי חיים, גם טון טון שיתף אותנו באמונה שלו שככל שיותר ישראלים יחשפו לסיפוריהם של מבקשי המקלט, ולנסיבות החיים הבלתי אפשריות שהובילו אותם לברוח על חייהם ולהגיע לישראל – כך החברה הישראלית תוכל להיות פתוחה ואמפתית יותר. אנחנו מקווים שמבקשי חיים הוא צעד נוסף בדרך הארוכה הזאת.

הפרויקט הזה לא היה נולד ללא פאנג גליז, שעמדה מאחורי המצלמה וראיינה ברגישות ובקשב. אנחנו אסירי תודה לפאנג ולכל המתנדבות שתרמו מזמנן ומכישוריהן: חמוטל סדן, דרור שרון, יונינה פישבורן, מייסון ח’יר ודנה הר-גיל. מעל הכל, אנחנו מודים לכל מבקשי המקלט שהשתתפו במבקשי חיים, על האומץ, הפתיחות ורוחב הלב שלהם, שסוללים את הדרך לישראל מקבלת יותר.

סיפורים נוספים מחכים לכם בעמודי הפרויקט בפייסבוק ובאינסטגרם