עמוד זה מרכז פסקי דין משמעותיים שעסקו בסחר בבני אדם, בעבדות ועבודה כפייה במשפט הבין-לאומי, בהליכים פליליים או בהליכים להגנה על זכויות אדם.

ביחס לכל פסק דין מצוין מתי והיכן ניתן, מוצגת תמצית שלו בעברית, ומצוינות הסוגיות המרכזיות בהן הוא עוסק.

מקורות נוספים (כולל הפניות לפסקי דין והתפתחויות במדינות שונות) ניתן למצוא באמצעות המקורות לקריאה נוספת

 

סחר ועבדות במשפט הבין-לאומי

 

Prosecutor v. Kunarac et al  בית הדין הפלילי ליוגוסלביה (ICTY), 2001 (ערכאה ראשונה), 2002 (ערכאת ערעור)

ההליך הוא אחד מההליכים הפליליים שהתנהלו בבית הדין ועסקו בפשעים שהתרחשו בבלקנים בשנות התשעים. הנאשמים, חיילים סרבים, הורשעו בשורה של עבירות מין ועינויים כחלק ממבצע של טיהור אתני באזור Foca. ההרשעה בעבדות (enslavement) התבססה על החזקת קבוצת נערות בוסניות בדירות באזור, מעשי אונס חוזרים ונשנים שלהן, אילוצן לבצע עבודות בית, ו”השכרה” או “העברה” שלהן לחיילים אחרים שיאנסו אותן ויתעללו בהן. בית הדין ייחס חשיבות מיוחדת לכליאתן של הנערות, העובדה שנאלצו לעשות כל מה שהורו להן, הטענה ל”בלעדיות” של אחד הנאשמים באחת הנערות, יחס משפיל והיעדר כל שליטה של הנערות בחייהן  לצורך ההרשעה בעבדות. בית הדין פירט בפסק הדין שורה של אינדיקציות לשליטה ולעבדות.

סוגיות מרכזיות: הגדרת עבדות בדין הבין-לאומי; פירוט אינדיקציות לשליטה; פירוט אינדיקציות לעבדות; ההרשעה הראשונה בעבדות כפשע נגד האנושות.

 

Siliadin v France – בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR), 2005

Siwa-Akofa Siliadin (סיליאדין) הייתה צעירה מטוגו שהגיעה לצרפת בגיל 15, לעבוד אצל אזרחית צרפתיה שמוצאה מטוגו. ההסכם היה שסיליאדין תעבוד בלא תשלום עד שתחזיר את עלות כרטיס הטיסה, והמעסיקה תסדיר את מעמדה ותמצא לה בית ספר. אלא שהמעסיקים לקחו את הדרכון שלה והפכו אותה לעובדת משק בית בלא תמורה. הם העבירו אותה למשפחה אחרת, שהעסיקה אותה כ-15 שעות ביום, 7 ימים בשבוע. היא טיפלה בילדים, ועסקה בבישול וניקיון ויתר עבודות הבית. היא ישנה על מזרון בחדר התינוק. בשלב מסוים ברחה, אך בלחץ משפחתה חזרה  למעסיקיה. המעסיקים ניצלו את פחדה ממעצר בשל שהותה הלא חוקית בצרפת. כך עברו עליה מספר שנים, עד להתערבות המשטרה. לאחר מספר הליכים בצרפת, בסופו של דבר הורשעו המעסיקים בהעסקה ללא תשלום, אך זוכו מהאישום בהעסקה בתנאים הפוגעים בכבוד האדם. סיליאדין עתרה לבית הדין האירופי וטענה שהחוק הפלילי בצרפת לא סיפק לה הגנה מספקת משעבוד, ולכל הפחות מעבודת כפייה. בית הדין האירופי קבע שסיליאדין אולצה לבצע עבודת כפייה, והוחזקה בתנאי שעבוד, אך לא בתנאי עבדות. בית הדין קבע שהחוק בצרפת לא העניק לסיליאדין הגנה הולמת.

סוגיות מרכזיות: הגדרת עבדות, שעבוד ועבודת כפייה; משק בית; קטינים; מהגרים בלא אשרה; חופש תנועה; היכולת לצאת מהבית; זהו ההליך הראשון בו דן בית הדין בעבירות סחר ועבדות.

 

Hadijatou Mani Koraou v. Republic of Niger – ECOWAS Community Court of Justice (בית-דין של 15 מדינות מערב אפריקה המאוגדות ב-ECOWAS), 2008

בהיותה בת 12 נמכרה מאני לראש שבט מקומי, כחלק ממנהג מקומי למכירת נערות כמשרתת ושפחת מין. במשך כתשע שנים הייתה מאני בשירותו של אדונה. בשנת 2005, לאחר שנתן לה מסמך ששחרר אותה מעבדות אך סירב לאפשר לה לעזוב אותו, היא פנתה לטריבונל המקומי שפסק שהיא לעולם לא נישאה כדין והיא יכולה לחיות את חייה כאשה חופשיה עם מי שתבחר. לאחר מספר הליכים בניז’ר, ולאחר שנכלאה בטענת ביגמיה משום שנישאה לגבר אחר, פנתה מאני לבית המשפט של ECOWAS. בית המשפט קבע שמאני הוחזקה בתנאי עבדות במשך כתשע שנים, ושבית המשפט בניז’ר הפר את חובתו להגן עליה.

סוגיות מרכזיות: עבדות; נישואים בכפייה; שעבוד מיני; עבדות מסורתית

 

Rantsev v Cyprus and Russia – בית הדין האירופי לזכויות אדם, 2011

ההליך הוגש על-ידי אביה של אישה שהגיעה מרוסיה לקפריסין בויזה של “בדרנית” שמשמעותה למעשה עיסוק בזנות, ומתה בנסיבות לא ברורות לאחר שבתחנת המשטרה החזירו אותה להשגחתו של מעסיקה. בתיק זה קבע לראשונה בית הדין האירופי לזכויות אדם שסחר בבני אדם נכלל במסגרת סעיף 4 לאמנה האירופית בדבר זכויות אדם. כן נקבע כי למדינה חובה להגן על קרבנות ולאמץ מדיניות שתמנע סחר בבני אדם, כולל בחינה של אשרות היוצרות חשש לניצול וסחר.

סוגיות מרכזיות: סחר לזנות; חובות מדינה כלפי קרבנות סחר; הזיקה בין סחר ובין מדיניות הגירה; החובה לאמץ חקיקה, תקנות ופיקוח למאבק בסחר.

 

C.N. and V. v. France בית הדין האירופי לזכויות אדם, 2012/2013

העותרות הן אחיות אזרחיות צרפת שנולדו בבורונדי והגיעו לצרפת כקטינות באמצע שנות התשעים. הן הגיעו בעקבות מלחמת האזרחים בבורונדי, לאחר שהוריהן נהרגו, לחיות עם דודיהן, שלהם 7 ילדים. האחיות התגוררו במרתף בתנאים לא היגייניים, ללא מקלחת ועם שירותים מאולתרים. הן נדרשו לבצע את עבודות משק הבית, והאחות הגדולה גם נדרשה לטפל בילדם הנכה של בני הזוג. הן לא קיבלו תשלום או ימי חופש. האחות הצעירה הלכה לבית הספר, והגדולה נשארה בבית ועבדה שעות ארוכות כל יום, שבעה ימים בשבוע. המשפחה הזניחה את הטיפול הרפואי באחות הצעירה, סירבה לקנות לה כרטיס אוטובוס לצורך נסיעות לבית הספר ולשלם עבור ארוחות בבית הספר. האחות הגדולה אושפזה מספר פעמים, תחת שם אחר, לאחר שהוכתה על-ידי אחד מילדי המשפחה. הדודה גם איימה על האחיות באלימות, ואיימה עליהן לא פעם שתגרש אותן לבורונדי – איום שנתפס על-ידי האחות הגדולה כסכנת מוות ונטישת אחיותיה הקטנות.

בית הדין קבע שהאחות הגדולה אולצה לבצע עבודת כפייה. בשל התלות של מעמדה בצרפת בהישארות עם משפחתה; היעדר זמן לתחביבים או אינטרקציה עם אנשים מחוץ לבית, ותחושתה שמצבה הקשה, שהתחיל בהיותה קטינה, הוא תמידי ולא ישתנה, בית הדין גם קבע שהיא הוחזקה בתנאי שעבוד. בית הדין דחה טענות אלו ביחס לאחות הצעירה.

סוגיות מרכזיות: הגדרת שעבוד ועבודת כפייה; משק בית; קטינים; חופש תנועה; היכולת לצאת מהבית; אמונה שהשעבוד הוא מצב קבוע.

 

Chowdury and others v Greece – בית הדין האירופי לזכויות אדם, 2017

ההליך הוגש על ידי 42 עובדים מבנגלדש שהועסקו בחקלאות ביוון, בלי אשרות עבודה. הם עבדו 12 שעות ביום בחממות תותים, תחת השגחתם של שומרים חמושים. חיו באוהלים מאולתרים וקופסאות קרטון, בלי שירותים ומים זורמים. לאחר ששכרם לא שולם, פרצו העובדים בשביתה. לאחר שלושה חודשים, שכרו המעסיקים עובדים חדשים. העובדים הותיקים, שחששו ששכרם לא ישולם, התקרבו למעסיקים. אחד מהשומרים פתח באש, ופצע קשה 30 עובדים. שני המעסיקים והשומר שירה נשפטו בעבירות הירי וסחר בבני אדם. הם זוכו מעבירת הסחר והורשעו בגין הירי, אך עונשם הסתכם בפיצויים נמוכים לקרבנות שהוכרו בלבד. התובע סירב לבקשת העותרים לערער על הזיכוי מעבירת הסחר.

בית הדין קבע שבית המשפט היווני הגדיר סחר בצורה מצמצמת מדי, המוגבלת לשעבוד ולא כוללת עבודת כפייה, ושההבדל המרכזי בין שעבוד ועבודת כפייה הוא תחושתם של הקרבנות שמצבם תמידי ולא צפוי להשתנות. תנאי העבודה של העובדים במקרה זה הובילו את בית הדין להגדיר את המקרה כעבודת כפייה וסחר בבני אדם.

סוגיות מרכזיות: עבודת כפייה; חקלאות; חידוד האבחנה בין שעבוד לעבודת כפייה; עבודת כפייה (וסחר) גם במקרים בהם הייתה לקרבן מידה של חופש תנועה; תנאי העסקה פוגעניים כאלמנט שיכול לאפיין עבודת כפייה גם במקרים שיחסי העבודה התחילו בהסכמה.

 

J and Others v. Austria – בית הדין האירופי לזכויות אדם, 2017

העותרות, שלוש נשים פיליפיניות שעבדו כאו-פר או עובדות משק בית בדובאי, טענו שמעסיקיהן לקחו את דרכוניהן וניצלו אותן, לא שילמו להן את השכר שהוסכם והכריחו אותן באיומים לעבוד שעות ארוכות.

העותרת הראשונה נדרשה בתחילת לעבוד 7 ימים בשבוע, ונאסר עליה לעזוב את הבית בלא ליווי, להחזיק במכשיר טלפון או לדבר עם עובדים פיליפינים אחרים בשפתם.  רוב הזמן היא אכלה שאריות מהאוכל של בני המשפחה. לאחר שחלתה כתוצאה משינה על הרצפה, מנעו ממנה טיפול רפואי. במהלך נסיעות עם המשפחה למדינות שונות נשארה לאורך תקופות ממושכות נעולה בחדר במלון או בהשגחה צמודה של המעסיקים. מהעותרת השנייה, שהתחילה לעבוד אצל אותה משפחה במועד מאוחר יותר, נלקח דרכונה, והמעסיקים איימו עליה שתיכלא אם תנסה לברוח או לפנות לרשויות. היא אולצה לעבוד שעות ארוכות מאוד. שתי העותרות הוכו בהזדמנויות שונות.

מהעותרת השלישית נלקחו דרכונה ומכשיר הטלפון שלה, כנראה ע”י סוכנות כוח האדם. היא הועסקה על-ידי קרוביהם של המעסיקים של שתי העותרות הראשונות. גם היא אולצה לעבוד שעות ארוכות, ונאסר עליה ללכת לשירותים בלא אישור מהמעסיק. נתנו לה להתקשר לבני משפחתה רק אחת לחודש, בנוכחות המעסיק. במשך שלושה חודשים לא קיבלה תשלום כלל, ובהמשך פחות ממה שהובטח לה. כשביקשה לחזור לפיליפינים, דרש המעסיק שתישא בעלויות כרטיס הטיסה והתשלום לסוכנות, שידע שלא תוכל לעמוד בהן, ובכל מקרה, דרש שתעבוד לפחות תשעה חודשים בטרם יחזיר לה את דרכונה.

במהלך נסיעה עם המעסיקים לאוסטריה ברחו העותרות, ולאחר מספר חודשים פנו למשטרה. לאחר חקירה, הסתיימו ההליכים בהחלטה שהעבירות התרחשו מחוץ לאוסטריה ע”י אזרחים זרים. העותרות זכו להגנה וסיוע, אך לא ננקטו הליכים פליליים נגד המעסיקים. בית הדין קבע שהרשויות באוסטריה פעלו כנדרש לזהות קרבנות סחר ולהגן עליהם, וכי אין חובה להחיל סמכות שיפוט אוניברסלית על עבירות סחר מחוץ לגבולות המדינה. כן קבע כי בנסיבות המקרה, לאחר שהמעסיקים עזבו את המדינה זמן רב לפני הגשת התלונה ובהיעדר בסיס משפטי להמשך טיפול, פעלו הרשויות כשורה כשלא המשיכו את ההליכים ביחס לניצול בזמן שהות העותרות באוסטריה.

סוגיות מרכזיות: קרבנות סחר מחוץ לגבולות המדינה; סחר כתופעה חוצת גבולות; סיוע לקרבנות סחר; החובה לחקור חשדות לסחר; משק בית.

 

 S.M. v. Croatia – בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR), 2018

העותרת, אזרחית קרואטיה, טענה שגבר שאיתו חיה, קצין משטרה לשעבר, כפה עליה לעסוק בזנות. הוא הסיע אותה למפגשים עם לקוחות, נתן לה טלפון נייד כדי שלקוחות יוכלו ליצור איתה קשר, וכפה עליה לעסוק בזנות בדירה בה חיו יחד. הוא היכה אותה כשסירבה לקיים עמו יחסי מין או כשלא היה מרוצה מהשירותים שהעניקה ללקוחות. הוא סיפר לה שיש לו קשרים במשטרה, ויידע אם תתלונן. היא פחדה ממנו, ומאיומיו שיספר הכל להוריה, יפרסם תמונות עירום שלה ויכלא את אמה.

העותרת הוכרה בקרואטיה כקרבן סחר, אבל הגבר זוכה מהאישומים נגדו, אף שנמצא שעסק בסרסרות, קבע בית המשפט שלא הוכח שקבע על העותרת לעסוק בזנות. בית המשפט ייחס משקל מועט לעדותה של העותרת, שהייתה מהוססת, לא בטוחה ולא קוהרנטית.

בית הדין קבע שקרואטיה לא עשתה די לחקור את העבירה, ושבית המשפט בקרואטיה לא העריך את ההשפעה האפשרית של הטראומה שנגרמה לעותרת על יכולתה למסור עדות עקבית וברורה. כן כשל בית המשפט במשקל שייחס להסכמתה של העותרת, אף שהוראות הדין קובעות שהסכמה אינה רלוונטית בתיקי סחר.

סוגיות מרכזיות: סחר בתוך גבולות המדינה; הסכמה אינה רלוונטית בתיקי סחר בבני אדם; יש לשקול את הטראומה של קרבן סחר בהערכת אמינות עדותה;  סחר לזנות.

 

לרשימת מקרים נוספים מהעולם (בעברית), ראו גם “שלילת חירות חמורה: מקרים להמחשה מרחבי העולם” רחל גרשוני (בתוך הקובץ “מדריך לזיהוי קורבנות עבדות ועבודת כפייה” משרד המשפטים, המרכז להגירה בינלאומית ולקליטה וג’וינט ישראל, עמ’ 17)